חנוכה: להמשיך, לא לעצור
תמשיכו, אל תעצרו! תתלהבו מהנר האחרון בדיוק כמו מהראשון, עם הסופגניות, התפילות הלאטקס וכל האור שחנוכה מביא איתו!
הימים האחרונים של חנוכה, נראה שקשה להמשיך להחזיק עם כל הכוח עד הסוף.
בנר הראשון, את מתלהבת, נותנת לכל ילד להדליק חנוכייה משלו, מכינה את הבצק לספינז’ות מראש, מגרדת תפוחי אדמה – שיהיו לביבות גם וגם: מבטטה ותפוח אדמה, שרה את כל מחרוזת השירים (אני מביאה גם גיטרה ללוות את עצמי), יושבת חצי שעה מול הנרות ומקיימת את כל הסגולות, ונו… אתן יודעות.
בנר השני אותו דבר רק בלי לביבות בטטה.
בנר השלישי את יורדת מהבצק, כי מחר את מארחת כל המשפחה וכבר אין לך כוח כל יום לטגן.
בנר הרביעי שבת נכנסת מוקדם וגם ככה את לא מספיקה, אז את מסתפקת בלשבת מול הנרות כמה דקות.
בנר החמישי, מוצאי שבת, את עוד פעם עפה על עצמך בהתלהבות וכוחות מחודשים.
הנרות השישי והשביעי הכי מוזנחים. אלו הנרות שאפילו לבקש בקשות מולם כבר אין לך כוח. ודווקא מול החנוכיות המלאות באור, דווקא מאלו שאת אמורה הכי להתלהב, דווקא ביום הכי חשוב שסוגר את כל הסיפור, בזה שיש מלא סגולות ואופציות לישועות – דווקא בו את הכי מזלזלת.
כי מה לעשות, שמן את כבר לא יכולה לראות, ובדמיונך את מציירת את הדיאטה דלת השומן שתתחילי מחר. חוץ מזה, שהנרות בדיוק נגמרו אז מדליקים פחות חנוכיות, כל העמדה של החנוכיות כבר מלוכלכת משעוות צבעוניות ושמנונית משמן זית ואת כבר משתגעת מחופשת החג הזו, ההצגות המאוסות והילדים שיושבים לך על הראש ורק משווים את עצמם לחברים שלהם, “למה הם הולכים לכל האטרקציות ורק אנחנו יושבים בבית כל היום? זה לא פייר…”
בנר השמיני, “זאת חנוכה”, אני יושבת מול כל האור העצום הזה ומרגישה מרוקנת. יושבת מול כל האור האדיר הזה ושוב מרגישה קצת בחושך. יושבת מול האור הממלא הזה כשצפים ועולים כל החסרונות…
זה בדיוק הזמן להתחיל להודות. על הכל.
על ה-כ-ל!!!
על התחושות השונות שעולות, אלה שאין להן כביכול בסיס במציאות השפע שלנו. על זה שאני כבר בת ארבעים ונדמה שלעולם לא אצליח להתגבר על כל מיני דפוסים שתוקעים אותי. על היש ועל האין. פשוט, לשבת שם ולהרגיש את השתיקה הרועמת מול הנרות. או כמו שרבי נחמן מברסלב אומר (שיחות הר”ן ט”ז) “דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד ולא ישמע שום אדם כלל”.
זאת הצעקה שאני מרגישה מול הנרות ב”זאת חנוכה”. זאת צעקתן של הנשים בזמן ההוא שהיו צריכות למסור את נפשן בלי לומר מילה. השקט הטעון הזה בכוחו להצמיח ישועה, כי בשקט הזה אני יודעת שלא אני מנהלת את העולם. שכל מה שיש לי הוא מאיתו יתברך. גם הניצחונות וגם הכישלונות – שלו הם. ש”אנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם” כמו שאמר דוד המלך ע”ה (תהילים כ”ב ז’).
מול הנרות הללו, כשהעיניים מתמלאות בדוק של דמעות ומטשטשות את כל השלהבות לשלהבת אחת, יש לך אפשרות לשכוח את החסרונות, להעלים את הכתמים והנקודות השחורות שדבקו בך, להתעלם מכל מה שעוצר ופשוט להיות באחדות של השלהבת הכוללת, המחבקת, המכילה. לאהוב את עצמי, להרגיש אחת עם בוראי ולזכות להאמין בניסים כאילו הם טבע שני ממש.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור