חצי הכוס המלאה: לראות את מה שיש!
חצי הכוס המלאה: הביטוי שהפך להרגשה אמיתית של לראות טוב או רע, יש או אין. המפגש עם מי שהצליח לחיות את החלום האמריקאי עורר בשרון רוטר רגשות מעורבים.
כל שנה, סביב סוף השנה האזרחית, מגיעים לביקור בארץ כל החבר'ה שבחרו לחיות את חייהם בניכר. זה תמיד כיף לראות אותם, למרות שזמנם צפוף והם מנווטים מפגישה לפגישה כדי להספיק לראות את כולם. בדרך כלל מוקצבים לכל אחד עד שעתיים להשלים פערים, והתחושה דומה לתקופה שבה להתקשר לחו"ל עלה המון כסף והיינו קצת בלחץ בכל שיחה שכזאת, לנסות לדחוס כמה שיותר בכמה שפחות זמן.
השנה, הביקור של אחד מהחבר'ה העלה בי התמודדות מוכרת עד כאב. אותו אדם נפלא ואהוב הגיע ארצה כמו מנצח, כשהצליח סוף סוף לקראת גיל ארבעים לממש את המטרות שהציב לעצמו. הוא "חי את החלום" כמו שאומרים באמריקה, ואחרי כמה שנים של עבודה קשה הוא החל להצליח בגדול. הילדים היו מאושרים כשהוא חילק להם מתנות ממש שוות, ואפילו אני לא קופחתי וקיבלתי גאדג'טים מודרניים מעוצבים שבחיים לא הייתי חולמת לרכוש.
הסתכלתי על המשפחה הצעירה עם הניחוח של הדיוטי פרי, לבושה במותגים הכי שווים מכף רגל ועד ראש, עם הסלולריים הכי מתקדמים וחיוך שלא יורד להם מהפנים – וקינאתי. שמחתי בשבילם מאוד, אבל ההצלחה שלהם האירה בפרוז'קטור את החיסרון שלי.
יאמר לזכותם, שהם לא נפנפו בכך והיו מאוד נדיבים ומלאי רצון לעזור, אבל עבורי המלחמה רק החלה. אט אט הוצפתי בכל ה"אין": התבוננתי בנעליים ובבגדים מיד שנייה של ילדיי, פתחתי את המקרר ולא מצאתי משהו ראוי להגיש לאורחים, עברתי ליד סל הכביסה ולא ראיתי את צורתו מרוב בגדים והבית נראה מוזנח ומלוכלך. הם סיפרו שהם נוסעים לחופשה זוגית וליבי התכווץ בכיסופים לחופשה הזוגית עם בעלי. כך העברתי את הביקור ברגשות מעורבים – בשמחה שזכיתי לפגוש אותם בשיאם, ועם לב דואב על שפלותי.
הימים הבאים היו בבחינת ניסיונות חוזרים ונשנים בהתבוננות ובפרשנות על החיים. ישבנו כולנו סביב שולחן השבת המלא במאכלים טעימים כמנהג המסורת בבתינו. "אמא, למה אין סלט ביצים?" שאל בני. עוד לפני שהספקתי לענות שבשבוע שעבר הם כמעט ולא נגעו בו, הוסיף כל ילד לומר מה חסר על השולחן ואפילו בעלי נסחף בחגיגה מבלי משים. נעלבתי עד עמקי נשמתי. כל היום טרחתי, בישלתי וניקיתי והם רק רואים את מה שאין?!?
מאמרים נוספים בנושא:
מה עושה לכם את זה, הספל או הקפה?
במהלך השבוע שוב נתקלתי באותו ניסיון, כשבתי הבכורה מיררה בכי תמרורים כשאיחרתי להביא אותה לבת מצווה של חברה. "כולם כבר שם ורק אני מאחרת. פספסתי כבר הכל, עכשיו אין טעם ללכת", יבבה. "זה התחיל רק לפני שעה, בטח עדיין לא הגישו את האוכל" ניסיתי להרגיע אותה, "אבא יחזור ומיד נצא" הבטחתי. "מה אכפת לי מהאוכל??? פספסתי את כל ההתחלה, עכשיו זה כבר לא שווה", היא ברחה לחדרה להמשיך לבכות במיטה.
מיותר לציין שכשהגענו המסיבה רק התחילה.
כך חזרו על עצמם ניסיונות החוסר כשכולי בדמיונות על "לו היה לי רק עוד אלף ש"ח בחודש, מה הייתי עושה אתם? ולו היה לי עוד אלפיים? עשרים אלף?…"
המאבק האמיתי שהתנהל בתוכי היה לא להתפתות לבקש עזרה מהמצליחנים הללו. אני יודעת שהיו עוזרים לי בשמחה ושאלף ש"ח בשבילי זה כמו מאה בשבילם, אבל התחננתי בפני בורא עולם שיעזור לי להתאפק ולא לבקש. לא בגלל האגו או הגאווה, עליהם אני יכולה לוותר בשביל קצת עזרה, מה גם שהמצליחנים הם אנשים שקל לבקש מהם, אלא דווקא מהקלות שבדבר. ביקשתי מהקב"ה שיעזור לי לא להזין את התאווה שלי לממון, שיעזור לי לראות את כל מה שיש לי, שיפתח את עיניי להבין שהמתנות שבחיי שוות יותר מכל דולר, יורו או שקל שיש לעולם להציע. אני יודעת את זה בשכל אבל רוצה לראות את זה בכל רגע, כל דקה וכל שנייה, להבין שגם כשיש מלפפון ועגבנייה במקרר אפשר להוציא מזה סלט טעים ומזין.
הבנתי, שהעבודה העיקרית שלי היא לראות את ה"יש".
בשיחה הבאה עם המצליחים (הצלחתי להיכנס שוב ללו"ז שלהם, יש לי קשרים) שמעתי קצת על עבודתם, והבנתי שגם לכסף ולהצלחה יש מחיר כבד שצריך לשלם: מתחים ו-24/7 של התמסרות עד עומק הנשמה.
את המחיר הזה לא חישבתי, את החיסרון שב"יש" שלהם.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור