טבע או חינוך?

תאמינו לי, אני אוהבת לעשות את
זה לפעמים, במיוחד כשאני סובלת
מסדרת 'הירידה מהפסים' והשיגעונות
העיראקיים שתוקפים אותי. טבע או
חינוך? הדילמה שלי.
 
 
חופשת הקיץ היא משהו מאוד מסוכן. למה אני אומרת לכם את זה? כשהתבוננתי על הילדים שלי ראיתי איך הם יוצרים להם מעין בריכה ביתית בתוך הבית באמצע המטבח לכיוון פינת האוכל, מחליקים על הבלגאן שנהיה מסבון הכלים ששפכו על הרצפה, חלקם עם מכנס קצר, חלק בלי, מוסיפים עוד מים לבריכה המאולתרת, למרות האיומים שלי ברקע. ואני לא בטוחה מה בדיוק אני צריכה לעשות – לבכות או לצחוק? ברגעים כאלה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא… להאשים את ההורים שלי. כן, קראתם נכון. וזה למרות שאני כבר אישה בוגרת. בכל זאת, היצר הרע שלי ממשיך להטעין אותי בסיבות 'הגיוניות' כך שאוכל להאשים את כל העולם בכל הבעיות שלי. ואת מי הכי טוב להאשים אם לא את ההורים?!
 
ואחרי מה שסיפרתי לכם בפסקה מעל השאלה מתחננת להישאל: האם הנטיות שלכם הן תוצאה של טבע, משהו מולד, או חינוך ומה שהזינו אתכם בחיים? האם נולדנו עם זה או שרכשנו אותן תוך כדי החיים?
 
בחזרה לדילמה שלי. כשאני מתבוננת עליהם, ובמקביל מנסה להרדים את התינוק, הילדים מנצלים את המצב עד תומו ושופכים עוד דלי מים על הרצפה ומוסיפים עוד מהסבון הסבון הזה. המאבק בתוכי תופס תאוצה, מנסה לא לאבד את השליטה ולצעוק כשאני מבקשת מהם להפסיק לשפוך מים על הרצפה… אבל אף אחד לא מקשיב. בסדר, אז הנה באה הצעקה: "ת-פ-ס-י-ק-ו ל-ש-פ-ו-ך מ-י-ם ע-ל ה-ר-צ-פ-ה!!!" אבל הבן השני שלי כבר קלט אותי. אני רואה את החיוך השובבי שלו על הפנים עם הניצוץ הזה בעיניים, ופתאום אני מנסה לא לצחוק בעצמי. אבל זה כבר מאוחר, הוא ראה את החיוך שניסה לחמוק משפתיי. מה לעשות, שקרנית גרועה תמיד הייתי… בסוף ויתרתי. אחרי שהם סיימו לשחק ניקיתי את הזירה במשך 45 דקות. נראה לי שזה היה השיטפון היחידי בארץ ישראל. לפחות, הרצפה נקייה.
 
והנה אנחנו חוזרים לזה שוב – משחק ההאשמות. כן, זה הסיפור של כולנו. לא משנה מה קורה לנו, אנחנו מחפשים תמיד מישהו להאשים, מישהו להפנות אליו את האצבע המאשימה. תנסו להיזכר בימים בהם הייתם ילדים-נערים – על מה האשמתם את ההורים שלכם? לא הייתם 'מקובלים' בחברה? אה, זה בגלל שההורים רשמו אתכם לבית הספר הלא נכון! לא לבשתם את הבגדים 'הצעקה האחרונה'? ההורים אשמים שלא הרוויחו מספיק כסף לכל המותרות והמותגים שרציתם. הגעתם לגיל שאפשר להוציא רישיון ולא הוצאתם? זה הם אשמים, רק הם והקמצנות שלהם. גדלנו? בגרנו? זה לא מפסיק. משחק ההאשמות הזה רודף אחרינו. הבוס שלכם הוא גלגול של המן הרשע? המרצה באוניברסיטה נתן לכם ציון עלוב? הכל באשמתם…
 
ואולי, הכי פשוט להפסיק להאשים את כולם בבעיות שלנו?
 
אני חושבת שהבעיה של שאלה זו מונחת בשאלה עצמה. זה נראה כאילו אנחנו מחפשים דרך להתנער מאחריות על מידות נפש פגומות, כאלה שאנו צריכים לעמול ולתקן. למה? כי אם התשובה היא "חינוך" או "מה שהזינו אותנו בחיים", אז רגע, אנחנו לא צריכים לקחת אחריות בכלל על שום דבר! רק גלגלו את האשמה על ההורים האלה… תאמינו לי, אני אוהבת לעשות את זה לפעמים, במיוחד כשאני סובלת מסדרת 'הירידה מהפסים' והשיגעונות העיראקיים שתוקפים אותי אחת לכמה זמן. למה? כי הילדים משגעים אותי. ואז, היצר הרע שלי צועק לי בתוך האוזן, יותר חזק ממה שאני צועקת: 'את רואה, לא הייתה לך בעיה כזאת אם זו לא הייתה אשמתם!!!' הוי, יצר יצר, אני רוצה לחנוק אותך… אבל ברצינות, קל מאוד לחפש את 'הדרך החוצה', את מי שאפשר להגיד בביטחון מלא 'זה הוא אשם'.
 
במציאות, התשובה היא שילוב של חינוך וטבע. אנחנו תוצר של השניים הללו. גם בעצם השימוש במילה 'טבע' יש הטעייה גדולה. כי לי, 'טבע' הוא הדרך האמיתית שהבורא ברא אותנו. הוא נתן לנו, לכל אחד מאיתנו, חבילה מיוחדת ומתאימה לנו שמכילה את נקודות מסוימות מחיים קודמים ואת כל הנחוץ לתיקון נשמתנו. הקבלה מלמדת אותנו שאנו באים לעולם הזה עם מטען שלא טיפלנו בו בגלגולים קודמים. אם בחבילה של מישהו יש מידת כעס, כמו שלי, שהיא הרבה מעבר למשקל המותר, ניאלץ לגרור אותה איתנו מתחנה לתחנה בחיים עד שנמצא את הדרך להיפטר ממנה.
 
איך מחברים את ה'טבע' של בורא עולם ו'חינוך'? הנה איך: לא רק שבורא עולם נתן לנו בחבילה הזו נטיות חיוביות ושליליות, אלא הוא גם מספק לנו את הסביבה המושלמת לכל סוגי הנטיות והמידות שלנו, כי רק כך נצליח לפרוח ולשגשג. למשל, מכיוון שיש לי נטייה לכעוס כנראה כבר מכמה גלגולים קודמים, בורא עולם שם אותי בבית שבו ההורים יוציאו ממני לפני השטח את הנטייה הזו. מה שמסב את תשומת ליבי לתיקון שהנשמה מבקשת ממני לעשות, וכמובן את הזדמנות לעשות זאת.
 
אם הייתי גדלה במשפחת בריידי (זוכרים אותם?) מן הסתם, כנראה שמעולם לא הייתי מודעת לנטייה זו וכמובן שלא הייתי מטפלת בה. לכן, כשאחזור למעלה אשאר עם פה פעור כשבית דין של מעלה ישאל אותי למה לא תיקנתי את מידת הכעס.
 
אפשר לראות את זה גם באור חיובי ומעודד. העובדה שההורים שלי הם אנשים מכניסי אורחים מדהימים, אשמח לחשוב ולהתעודד ממידה זו ולהמשיך לצעוד בדרך זו.
 
זה באמת מדהים. כי ברגע שחושבים על זה, רואים איך בורא עולם 'שידך' אותנו עם ההורים והמשפחה והחברים והסביבה המתאימה לנו במדויק. ובעצם, לכל מה שאנו צריכים בחיים. לכן האמונה כל כך חיונית ונצרכת לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. רק עם אמונה אפשר להבין איך בורא עולם ברא אותנו עם מידות ותאוות כאלו ואחרות לטובתנו הנצחית. רק עם אמונה נוכל להבין שכל מבחן וניסיון בחיים מעוצבים במדויק כדי לחזק ולקרב אותנו לבורא עולם.
 
אז בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם במשחק ההאשמות על כל מה שלא מושלם בחייכם, פשוט זכרו – בורא עולם שם אתכם במצב הכי טוב כדי לעזור לכם להשלים את תיקונכם.
 
ואיך דברים ייראו מנקודה זו ואילך? זה כבר תלוי בכם.