דרישת שלום ממרדכי ואסתר

כמעט 50 שנה לאחר שעלו לארץ,
יוצאי העיר המדאן שבאיראן, מספרים
על ימיה היהודיים של העיר שלפי
המסורת היא היא שושן הבירה, ועל
זיכרונותיהם מקבר מרדכי ואסתר.
מסע מיוחד עם צילומים ייחודיים.

זיכרונות הילדות של יעקב פורשיאן (בתמונה משמאל), כיום תושב ירושלים, שאובים מהווי החיים בעיר הולדתו, המדאן. על פי מסורת יהודי פרס, המדאן היא היא שושן הבירה. במרכז העיר – שבימי השיא שלה התגוררו בה כ-5,000 יהודים – שוכנים קבריהם של מרדכי ואסתר – כך לפחות ידוע על פי מסורת יהודי פרס. כיום חיים בהמדאן כ-100 יהודים, מתוך ה-1,000 שהתגוררו בה עד לפני כ-50 שנה.

"בפורים ימלאו 49 שנה מאז עלינו ארצה מאיראן", מספר לנו יעקב פורשיאן, שנאחז בכל בדל אינפורמציה כתובה אודות עיר הולדתו. למעשה, מאז שעלה לארץ, הפך פורשיאן את ביתו לארכיון ליהדות המדאן, כאשר קירות הבית, לדוגמא, מעוטרים בתמונות של רבנים מתקופת היותו ילד.

"ימי הפורים היו ימי חג אצלנו בעיירה", נזכר יעקב, וחיוך מתגעגע עולה על פניו. יהודים מכל רחבי איראן היו נוהרים ביום זה להמדאן, לקברי מרדכי ואסתר. יעקב זוכר היטב את המראות ואת הריחות שאפפו אז את המקום. להמחשה הוא מציין בפנינו כי אזור קברי מרדכי ואסתר דמה אז למירון בל"ג בעומר. "אנשים היו מגיעים למקום, שוחטים כבשים ועורכים סעודות מצווה וטקסים שונים", מנסה יעקב לסבר את אוזניי.

"קבר מרדכי ואסתר נמצא במרכז העיר, מול מסגד מוסלמי מפואר ובית לימוד לכוהני דת מוסלמיים. דרך סמטה קטנה עולים המבקרים במדרגות המובילות לחצר גדולה, מוקפת עצים מטופחים ופרחים יפהפיים. שער הכניסה הוא נמוך, והנכנסים צריכים להתכופף קמעה. השער נבנה כך בכוונה תחילה", מסביר יעקב, "כי כשאדם מגיע למקום קבורת צדיק, עליו לכפוף קומה בפניו. משם נכנסים הבאים לחדר שנקרא ‘המבוא’, זהו חדר גדול, שבצדו הימני יש מתקן להדלקת נרות, ובשמאלו פרוסים שטחים פרסיים. אנשים ממלאים את המבוא, ממש כמו את אתר קבר רשב"י במירון. באולם הזה גם עורכים את סעודות המצווה ואת הטקסים השונים, כל אחד על פי מנהגיו. שתי מדרגות מובילות מחדר זה אל חדר קטן יותר, שאליו נכנסים לאחר חליצת הנעליים. שם עומדות שתי מצבות עץ, מעוטרות גילופים יפהפיים הכוללים גם פסוקים הכתובים, כמובן, בלשון הקודש. על הקברים פרוסים שטיחים פרסיים טיפוסיים ובקיר האבן שמעל הפתח חקוק הפסוק "פתחו שערי שמים וגו’". בין שתי המצבות ניתן להבחין במעין בור קטן, המוליך אל מערה, אשר בה למעשה נמצאים הקברים עצמם (בדומה לקברי האבות שבמערת המכפלה). פוקדי המקום נוהגים להשליך לתוך הבור כסף לצורכי המקום". מדי חודש מרוקן שומר המקום, יהודי המוכר ליעקב אישית, את הכסף הנאסף שם, לצורך ההוצאות הכרוכות באחזקת המקום ובשמירתו.

קבר מרדכי ואסתר מבחוץ, בעיר המדאן

קבר מרדכי ואסתר מבפנים, בעיר המדאן

יעקב מוסיף ומתאר בחיוניות את מראה המקום ואת אופיו מתוך זיכרונו החד. הוא מוסיף ומציין כי על קירות החדר כתובה, באותיות בולטות מאבן גיר, שושלת היוחסין של מרדכי היהודי, ומן התקרה משתלשלת קופסה קטנה מיוחדת שבה – שוב, על פי המסורת – מונח היה כתרה של אסתר המלכה, שכיית-חמדה שנגנבה בידי האנגלים ששהו במקום.

בצד ימין של הקבר ממוקם חדר נוסף, חדר המשמש כבית כנסת ואשר בו נקראת בפורים מדי שנה מגילת אסתר. "בילדותי הייתי מתפלל שם מדי ערב שבת, את תפילות המנחה, קבלת השבת והערבית", משחזר יעקב בנוסטלגיה.

בראיון שהעניק בעבר נחמיה בז’יק, גם הוא תושב המדאן לשעבר, המשמש כיום כמפקח שידורים ב’קול ישראל’, הוא סיפר על הזיכרונות שנותרו חקוקים בו מילדותו, עדות שמשלימה את עדותו של יעקב פורשיאן. לדבריו, "עם הכניסה לציון מגיעים לחדר בגודל קטן בו מדליקים נרות, משם יש עוד כניסה, עליה חרוטות עשרת הדיברות בעברית. בפנים אולם הציון, במרכז מוצבות שתי מצבות גדולות עשויות עץ שחור מיוחד מגולף באומנות ייחודית, עליהן נחרט באותיות עבריות כתובות שונות. הקברים עצמם נמצאים, עד כמה שידוע מתחת למצבות בעומק גדול. על פי המסורת, המצבה מצד ימין של האולם זה על קבר אסתר המלכה, והמצבה השמאלית מעל קבר מרדכי היהודי.

"על המצבות עצמן, מונחים מיני בדים יפים שהמתפללים מביאים בתור נדרים ונדבות. בין שתי המצבות יש רווח ברוחב מטר, באמצע, ברצפה קיים בור עמוק מאוד אותו חוסמת אבן בה יש שלושה חורים, ועל פי האגדה, הבור מגיע עד לירושלים. כדי לברר את העניין ולראות עד כמה רחוק הבור, שמנו שם פעם מנורה ואף על פי כן לא יכולנו לראות את תחתית הבור משם. מהבור, אגב, היה בוקע ריח טוב. במשך שנים זרקו המתפללים במקום מטבעות לצדקה ומבקשים בקשות, ולנו בתור ילדים תמיד היה תכנון חלומי להרים את האבן ולהיכנס ישר לירושלים".

דרשות של בכי והתעוררות

יעקב מוסיף ומתאר קהילה יהודית מפוארת ושוקקת שהתנהלה בהמדאן בשנות ילדותו. "היו כמה וכמה גדולי תורה שפיארו את הקהילה שלנו", הוא מספר, "ביניהם היה הרב מנחם שמואל הלוי – ראש הקהילה, מראשי ועד הספרדים בארץ, שופט, תלמיד חכם ופייטן. הרב הלוי אף ניהל את בית הספר ‘אליאנס’, ייצג את יהודי העיר אל מול השלטונות ונלחם על זכויותיהם. ברבות השנים הפך הרב לאגדה בקרב יהודי ארצו. הוא נודע כיהודי חדור אהבת הארץ, אשר שכנע רבים לעלות ארצה, וכדרשן בחסד, בדרשותיו אף הביא אנשים לידי בכי והתעוררות".

מן הסתם מתרוממות גבותיכם בפליאה למשמע העובדה כי הרב הלוי שימש כמנהל בית הספר ‘אליאנס’, שגרם לצעירים רבים לסטות אל שורות ה’משכילים’ ולנטוש את דרך אבותיהם, מתוך הבורות במסורת אבותיהם שלא הובאה לידיעתם בבתי ספר אלה. ואכן, לפני בוא אנשי ה’אליאנס’ לפרס התחנכו הילדים אצל מורים פרטיים שיצרו בעבורם מעין ‘חדרים’. בשנת תרנ"ח נוסד בית הספר הראשון של ה’אליאנס’ בטהראן, ואחריו נוסדו בתי ספר כאלה גם באיספהאן, בהמדאן, בשיראז ועוד. אולם תוכנית בתי הספר הללו כללה גם שעות מספר ללימודי קודש, וכל זמן ששעות מועטות אלו היו מסורות בידי מלמדים תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, יכלו הללו עוד להשפיע על תלמידיהם גם את אהבת התורה ולהחדיר בהם תעצומות נפש נגד רוח ההפקרות שהכניסו מוריהם האירופיים מן העבר האחר. משום כך, תלמידי המחזורים הראשונים של בית הספר ה’אליאנס’ בהמדאן, שבראשו עמד הרב הלוי, נשארו נאמנים למסורתם. כזה היה המצב גם בבתי הספר בשיראז.

העיר המדאן, לפי מסורת יהודי פרס היא שושן הבירה

יוצאי פרס מציינים בכאב, כי אכן, הדורות הבאים של תלמידי ה’אליאנס’ הלכו ופרקו מעליהם עול תורה ויראת שמים, והבורות גדלה כל כך, עד שאחד מנכבדי העדה בשיראז ישב בסוכה בשעת סעודה בגילוי ראש… אגב, מנהלי ה’אליאנס’ היו לא רק ‘מחנכים’ ו’מפיצי השכלה’, אלא גם ‘מגיני היהודים ומושיעיהם’. ה’ראיס’ (המנהל) או ה’מוסיו’ היה כעין קונסול של היהודים במדינה, ומבני בתי הספר משמשים כעין מקלט לכל יהודי הנתון בצרה.

תצלומים חיים מהמדאן

יעקב נשאב אל תיאור דמותו הנשגבה של הרב ומרחיבו יותר ויותר. "הרב הלוי לחם בתקיפות נגד המרת הדת לאסלאם או לדת הבהאית ונגד ההתבוללות של יהודי המדאן. בהרצאותיו בבית הכנסת נגד הדת הבהאית, שבת אחר שבת הוא הפנט את הקהל ומילותיו חדרו אל תוך ליבם. במסגרת מלחמתו בהתבוללות פרסם ביקורת חריפה נגד הנגע הנורא ואף ייסד את חברת ‘מעוררי ישנים’, שנלחמה להחזיר את המשתמדים אל חיק היהדות. תחת השפעתו חזרו ליהדות משפחות רבות של מומרים, במיוחד ממשהד", הוא מספר בהערצה. מאוחר יותר עלה הרב מנחם הלוי לירושלים. עם עלייתו ארצה מילא תפקיד במוסדות הנהגה שונים ונתמנה גם לשופט. הוא ייסד את "תלמוד תורה לילדים חרדים" בשכונת הבוכרים בירושלים, בעיקר עבור ילדים פרסיים. שם גם הקים את בית הכנסת ההמדאני, שאליו היו נוהרים רבים משכונות מרוחקות כדי להאזין לדרשותיו המפורסמות (משמאל, עשרת הדיברות בתוך ציון מרדכי ואסתר)

"הרב הלוי נהג לצאת למסעות בקהילות יהודיות ברחבי העולם", מספר יעקב, ועיניו בורקות. "במסגרת נסיעותיו הגיע עד לארם-נהריים, בירות, צידון, דמשק, מצרים וסין". מסעו האחרון היה להודו, שם נפגש עם מהטמה גנדי. מסעו זה פגע בבריאותו, והוא נפטר עם חזרתו ארצה, כשהוא רק בן 56 שנים. לזכרו הוקם בית הכנסת ‘בית מנחם’ בשכונת הבוכרים, המנציח בקול התורה והתפילה הבוקע ממנו את דמותו הייחודית של הרב שפעל כה רבות לחיזוק יהדותה של קהילתו ושל עמו בכלל.

את סיפורו של יעקב ואת תיאוריו אודות קהילת המדאן – שושן הבירה, משלים סיפורו של אברהם דיין, כיום איש שיווק ותדמית, תושב בת-ים. אברהם פרסם לאחרונה תמונות שצילם במיוחד, המתעדות את קברי מרדכי ואסתר בהמדאן.

אברהם היה ילד כבן 10 בעת שנסע עם הוריו להיפרד מסבו, הרב מנחם דיין-צדק, ערב עלייתם מפרס לארץ – לפני 55 שנים. בשל הדרכים המשובשות ואמצעי התחבורה המיושנים בילתה המשפחה לילה שלם בנסיעה באוטובוס מעירם, טהראן, הרחוקה רק כ-100 קילומטרים מהמדאן, בה כיהן הסב כרב ראשי.

אברהם זוכר את קושי הפרידה ואת הערגה שנשקפה מעיני סבו. "אתה נוסע לארץ קדושה, שמיליוני יהודים בכל העולם כמהים אליה", אמר לו הסבא והוסיף בהלצה: "אולי נתחלף? אתה תישאר כאן ואני אעלה במקומך?" אבל אברהם עלה עם הוריו לארץ, וסבו נשאר שם, כדי להוסיף להדריך את הקהילה היהודית בהמדאן, אותה הנהיג כ-40 שנה.

לפני זמן-מה שוחח אברהם באקראי עם רב שהתעניין במוצאו. "סבי היה הרב הראשי של המדאן", ציין אברהם באוזניו. כשהגיב הרב באדישות-מה, הוסיף: "נו, העיר שבה קבורים מרדכי ואסתר". למשמע דבריו פקח הרב זוג עיניים משתוממות, "מרדכי ואסתר? יודעים בכלל היכן הם קבורים?", שאל בתדהמה. כעת היה תורו של אברהם להשתומם. "התקשיתי להאמין שפרט כזה, שהיה חלק בלתי נפרד מהווי החיים של כל יהודי בפרס, כלל אינו ידוע לאותו רב, וכנראה, ליהודים רבים אחרים", הוא מציין.

כאן נבט בו רעיון צילום האתר, כדי להביאו למודעות הציבור. המשימה לא הייתה פשוטה. באמצעות קרוב משפחה תושב ארצות הברית יצר אברהם קשר עם בן-דודו המתגורר בטהראן, מנהל מרכז רפואי לשעבר. האחרון שכר צלם מקומי, יצא עימו להמדאן ושב עם תמונות הקברים.

תמונות הציון של מרדכי ואסתר (מבפנים ומבחוץ):

יש לציין כי באיראן עצמה הוכרז לפני כחמש שנים אתר קבורת מרדכי ואסתר כאתר מורשת לאומי. מנהל המשרד האיראני למורשת, לעבודות יד ולתיירות בפרובינציה של המדאן, אסולה באיאט, אמר זה מכבר לכלי התקשורת באיראן כי "חלקת הקבר של מרדכי ואסתר היא אחד המבנים בעלי החשיבות ההיסטורית בהמדאן ואחד המקומות העתיקים ביותר במדינה. מדובר באתר בעל חשיבות דתית ליהודים".

גטו צר, מזוהם ומחניק

ערב ימי הפורים הוא אכן הזמן הראוי להפניית זרקור לכיוונה של יהדות איראן, שאין רבים יודעים על קורותיה. בספירה הרשמית האחרונה שנערכה לפני מספר שנים בפרס לא צוינה קטגוריית הדת של הנספרים, ועל כן אין ידיעות רשמיות על מספרם של היהודים בפרס. עם זאת, בשנת 58′ העריכו גורמים רשמיים בישראל את מספר יהודי פרס בכ-100 אלף. המרחקים הגדולים שבין קיבוץ יהודי אחד למשנהו בודדו את הקהילות זו מזו, והם שיצרו את ההבדלים שבין יהודי איספהאן ליהודי שיראז, לדוגמא, או בין יהודי בושהרי לעמיתו הטהרני. נוסף להבדלי המנהגים ולהבדלי המנטאליות, יצרו המרחקים גם הבדלי דיאלקט גדולים. לשונם של יהודי יזד שונה מלשונם של יהודי ג’ערום, למשל.

‘שלטון הכוהנים’ ששרר באיראן בשנים קדמוניות, היווה את הרקע לפרעות רבות שידעה הקהילה היהודית שם. השפעת ה’כוהנים’ על המון העם ושנאתם לישראל היו רבות במיוחד. לא פעם שיסו השליטים את ההמון בתושבי הגטו היהודי (‘מחנה ישראל’), וקהילות שלמות נחרבו ללא שריד ופליט.

בית מקומי באחד מרחובותיה של העיר המדאן

נראה שאין קהילה בפרס של ‘כובדה’ במתת ידם של הפורעים, אולם אין זו אלא השערה, שכן יהודי פרס לא הותירו כל רישום מקורות מחייהם. למעשה, הניתוק והמרחק שבין הקהילות במדינה באותם ימים גרמו שגם היהודים בפרס עצמה לא ידעו בשעת מעשה ואף לאחר מכן, על הפרעות שספגה קהילה כלשהי ברחבי פרס.

מצב מתמיד זה של פחד מפני פרעות השאיר את חותמו על היהודים. הם היו נדכאים ובעלי מעמד כלכלי נמוך מאוד. בגטו צר, מזוהם ומחניק חיו את חייהם במשך שנים, כאשר ניתוקם מן העולם ניתק אותם לאט לאט גם מעמם. לולא הרבנים הגדולים שיצאו מהם במשך הדורות, ייתכן שחלילה לא היה נותר הרבה מקהילות מפוארות אלה. למעשה, גם על רבני הקהילה הפרסית במשך הדורות אין רישומים מדויקים, אולם אגדות וסיפורים רבי-קסם מסופרים בידי בני הקהילה ומועברים על ידם במשך שנים. יעקב פורשיאן ואברהם דיין, הממשיכים בהפצת מורשת קהילתם גם כיום, על אדמת ארץ ישראל, מהווים עדות חיה וניצחת לכך.

(באדיבות מגזין "שעה טובה")