כשהחתן שלה נהרג היא צמחה מתוך הקושי

היא עמדה להתחתן עם בחיר ליבה,
אך הוא נהרג במבצע "חומת מגן". במכתב
שכתב לה ביקש: "תפיצי את הבשורה,
יקרה, "אין ייאוש – תמיד להיות בשמחה".
למרות הקושי, בחרה גלית גלבוע לצמוח,
להמשיך הלאה, ובעיקר – לקיים את הצוואה
של גד עזרא הי"ד.

גלית גלבוע הייתה מאושרת: בקרוב היא עומדת להתחתן עם בחיר ליבה. אך מספר חודשים לפני החתונה – הוא נהרג במבצע "חומת מגן". במכתב שכתב לה משדה הקרב ביקש ממנה: "תפיצי את הבשורה, יקרה – "אין ייאוש – תמיד להיות בשמחה". למרות הקושי, בחרה גלית בחיים ובשמחה והקימה משפחה. בהרצאות שלה היא מוכיחה שלא כדאי להתייאש. תסתכלו עליה ותבינו למה.

איך שלא מסתכלים על זה, גלית גלבוע היא בחורה עוצמתית, מאותם אלו שרק מלשהות במחיצתם מספר דקות, ואתה כבר מתחזק באמונה. חיוך רחב נסוך על פניה באופן תמידי, שמדביק באופן אוטומטי את הסובבים אותה. קשה להאמין שהבחורה השמחה הזו עברה בחייה כל כך הרבה ניסיונות וקשיים.

גלית (29) גדלה כילדת שמנת בשכונה יוקרתית בפתח תקווה, והיה לה כמעט כל מה שנערה מתבגרת יכולה לחלום – שפע כלכלי, טיסות לחו"ל וחופשות בבתי מלון היו בשבילה כדבר שבשגרה. כבר בשנות לימודיה בתיכון, הספיקה לדגמן ולרקוד אצל 1 מהרקדניות הגדולות בארץ, ואף להשתתף כשחקנית בסרט ישראלי מצליח ועטור פרסים.

כל הניסיונות שעברו עליה עד גיל 18 נראו לה עוד כאפשריים, אבל אז התחילו הניסיונות הלא פשוטים להגיע. על כולם היא מספרת בשיחות אמונה מרגשות ומחזקות שהיא מעבירה לנשים ולבנות ברחבי הארץ.

"יום אחד, כששירתי בשירות לאומי ביישוב פסגות, אחי הגיע אלי ואמר לי: ‘גלית, אין בית. תחפשי מקום אחר לגור בו’. ההורים שלי התגרשו באותו הזמן וכך במשך שנתיים בכל שבת הייתי מחפשת איפה לישון", היא מתארת את התקופה הקשה.

למרות הקשיים, היא החלה להתחזק באמונה ונרשמה ללימודי גרפיקה במכללת "אמונה" בירושלים, וגרה שם במעונות הסטודנטים. "פעם אחת הגעתי לדירה וחברות שלי ישבו והתבכיינו וכל אחת סיפרה כמה היא מסכנה. אמרתי להן: אתן לא נורמאליות, אנחנו כל כך עשירות! והתחלתי להרצות להן עד כמה טוב לנו. אף חברה לא ידעה מה קורה אצלי בבית, ואז חברה טובה שלי אמרה לי: את שבי בשקט, את צפונבונית עשירה, זו ממש לא חכמה שאת שמחה. בלעתי את הרוק ונכנסתי לחדר".

בגיל 22, לאחר שכנועים רבים, פגשה את גד עזרא (גדי) הי"ד (בתמונה משמאל), שהפך עד מהרה לארוסה. "נפגשנו פעם אחת וכבר מאז נדהמתי ממנו – אילו מידות, איזו אישיות. הוא סיפר על אמא שלו בשיא האהבה, חשבתי לעצמי, איפה עוד אפשר למצוא מישהו שמדבר על אמא שלו בפגישות?"

"דיברתי עם הקב"ה: אתה מזדקן איתי"

תוך זמן קצר החליטו גלית וגדי להתחתן. באותם ימים, של לפני שבע שנים, פרץ מבצע "חומת מגן" וגדי, ששימש בתפקיד פיקודי בכיר בצבא ("הוא אף פעם לא סיפר לי בדיוק מה התפקיד שלו, מתוך ענווה, רק אחר כך גיליתי עד כמה הוא משפיע שם"), הוקפץ לג’נין.

"יום אחד באחת השיחות שלנו הוא אמר לי: ‘אני ממש רוצה לספר לך מה עובר עלי. את רואה מה קורה פה, ביום הראשון קברנו שלושה חיילים שלי, ביום השני חמישה. רק רציתי שתדעי שאם יקרה לי משהו…’. לא הסכמתי שימשיך, אמרתי לו בחצי חיוך: ‘אין מצב, דיברתי על זה כבר עם הקב"ה, אתה מזדקן איתי’. אבל הוא היה רציני, לא הכרתי אותו ככה. הוא התנצל שהוא מתעקש ואמר שהוא ממש רוצה לספר לי, אז אמרתי לו – ‘אתה יכול לכתוב את זה, לפסל את זה, לצייר את זה, אבל גם אם אתה מחליט לכתוב – מיד אחרי שאתה מסיים תקרע את המכתב לחתיכות קטנות או שכשאתה מגיע הביתה תזרוק אותו לבוידעם, ובגיל 60 נשב עם הנכדים שלנו על הדשא, נקרא את זה ביחד ונתגלגל מצחוק’" משחזרת גלית השבוע. "השיחה הכבדה הסתיימה והעניינים המשיכו כרגיל – הכנות לחתונה, חיפוש אולם, הכל חזר להיות בשיא השמחה".

שבוע וחצי לפני שגדי נהרג הלכה גלית לשיעור על הרב אויערבך זצ"ל. אחרי השיעור התקשרה לגדי נרגשת: "אמרתי לו: גדי, אתה פשוט צדיק. מדברים פה על הגדלות של הרב אויערבך וזה בדיוק כמו שאתה מתנהג’. התרגלתי לענקיות שלו, לגדלות".

גלית בדיוק חזרה מקניות בגדים לחינה ולשבע ברכות שלה ושל גדי, וכשהייתה בדרך חזרה לביתה התקשרו אליה שני אחיה, בזה אחר זה וביקשו לפגוש אותה, לאחר שלא התראו זמן מה. כשהגיעה הביתה – ראתה שם גם את אמה שהייתה אמורה להיות בעבודה. היא שמחה ושאלה למה כולם פה, הייתה צריכה להיות לה יום הולדת בעוד כמה ימים וחשבה שזו מסיבת הפתעה לכבודה. כשביקשה להראות להם את הבגדים שקנתה לכבוד החתונה, אך אחיה דחה זאת והחל לחבק אותה חיבוק ממושך, הבינה שמשהו לא כשורה. "הוא חיבק אותי ואמר כל הזמן: אני מצטער, אני מצטער והתחיל לבכות. לא הבנתי מה קורה". מהצד, ראתה גם את אחיה השני בוכה, והבינה – משהו רע קרה לגדי ארוסה – הוא נפצע. רק בתום דקות ארוכות, כשביקשה ללכת לבקר אותו בבית החולים, הבינה שקרה הנורא מכל – אהובה נהרג.

"נתתי צווחה ובכיתי כמו מטורפת, פתאום נפל לי האסימון שגדי נהרג", היא מתארת את הרגעים הקשים, "נסענו לבת-ים, להורים של גדי, לא האמנתי שיש כמויות כאלו של דמעות. אחרי דקה של נסיעה התחלתי לשיר את "מזמור לדוד, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי" ואת "טוב להודות לה’". שמעתי את אמא שלי מתייפחת מבכי, היא חשבה שירדתי מהפסים. אמרתי לה: ‘אמא, זה הניסיון הכי קשה שהיה לי בעולם, ועכשיו הכל עוד מבולבל לי לגמרי. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הבגדים של השבע ברכות ועם הכמויות האדירות של הגעגועים והאהבה שיש לי, אבל בין כל הבלבולים, בתוך כל הטשטוש והערפל, דבר אחד ברור לי לגמרי – שזה מהקב"ה, ואם זה ממנו אז זה הכי טוב שיכול להיות’".

גד עזרא הי"ד במהלך שירותו הצבאי

"אדאג שתיפגשי עם אדם שיסב לך אושר יותר ממני"

כשהגיעה גלית לביתו של גדי, נזכרה ב"שיחת המכתב" שהייתה להם בחודש האחרון. "חשבתי איזה טיפשה אני, למה לא אמרתי לו שיכתוב, עכשיו אני לא יודעת מה עבר עליו. נכנסתי לחדר שלו ופתחתי את המגירה הראשונה, המכתב היה מונח שם. פתחתי אותו וקראתי אותו הלוך וחזור בלי הפסקה. לרגע התלבטתי האם להראות אותו להורים שלו או לא להראות לאף אחד. תוך כדי התלבטות אני שומעת מאחוריי בכי וקולטת שחבר של גדי יושב מאחוריי וקורא איתי את המכתב".

"גליתי שלי יקרה, אם המכתב הזה יגיע אליך סימן שקרה לי משהו", מראה לי גלית את המכתב המפורסם שכתב לה גדי. "אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה כזו גדולה… יפה שלי, אני אוהב אותך כל כך והצער היחיד שלי הוא העובדה שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה שיגרום לך להיות מאושרת. הרי אין דבר בעולם שמגיע לך יותר מאושר… אני תמיד אשגיח עליך מאיפה שאני אהיה ואדאג שתיפגשי עם אדם שיסב לך אושר יותר ממני.

הכל לטובה, גם זה, אני מבטיח לך שאיפה שאני נמצא זהו המקום הנפלא ביותר שקיים, אני לא סובל ולא מצטער, הצער היחיד שלי הוא על הצער שייגרם למי שנשאר – לך, למשפחה ולחברים. תפיצי את הבשורה, יקרה – "אין ייאוש – תמיד להיות בשמחה". זה מה שאני מבקש ממך, גם אם זה קשה. אני יודע שממך אני יכול לבקש זאת בגלל שאני מכיר את השמחה והאושר הטבעיים שקורנים ממך תמיד ושבהם כל כך התאהבתי והם מה שמשכו אותי אליך בהתחלה כשראיתיך לראשונה" (מתוך המכתב. למכתב המלא – לחץ כאן)

בעקבות תגובות שקיבלה כי המכתב מחזק מאוד, הסכימה לפרסם את המכתב ברבים.

"התלבטתי מה עושים עכשיו, איך אני ממשיכה הלאה. ואז אמרתי לעצמי – גלית, אם זה למות – אז למות עד הסוף, ואם לבחור לחיות – אז לחיות עד הסוף. חשבתי לעצמי – למות זה בידיים של הקב"ה ואם הוא היה רוצה הוא היה לוקח גם אותי, ואם לא – כנראה שיש לי עוד מה לעשות כאן. אמרתי שנשאר לי רק לחיות. אין לי מושג איך, אבל לחיות עד הסוף, לשמוח ולהעריך כל דבר. כשהגעתי לשבעה הרגשתי כאילו בלעתי פיל של אמונה".

יום לאחר שהסתיימה ה"שבעה" הוזמנה גלית להעביר שיחה לבנות שירות לאומי. "היו שם 1,000 בנות ואני לא ידעתי מה אני הולכת בכלל להגיד להן, היה איתי רק המכתב של גדי", היא נזכרת. היא החלה לשיר איתן "טוב להודות לה’" וכשחצי האולם בוכה החלה לספר את סיפורה האישי. ארבע שעות דיברה איתן והן התחזקו יחד. השמועה על שיחות האמונה הנפלאות שלה עברו מפה לאוזן והביקוש הלך וגבר, עד היום.

כמו שביקש ממנה גדי, גלית בחרה בחיים ובשמחה. "מבלי לרצות מצאתי את עצמי מעבירה שיחות בלי הפסקה ומשלימה את הלימודים לתואר. גרתי באותה תקופה ברובע היהודי והייתי מתפללת בכותל בכל יום במשך שעות".

ה’ מנהל את העולם

במהלך ימי השבעה הגיע לשם חייל בשם אלירז וסיפר לגלית ולמשפחה כי הוא היה עם גדי בעת שנהרג. מיד הצטופפו כולם סביבו כדי לשמוע על רגעיו האחרונים. "גדי הגיע לעזור לי לטפל בפצוע, למרות שאמרתי לו שזה מסוכן, ונפגע מקליע בצווארו ומיד נהרג. בשניות האחרונות הוא אמר לי: "אתה תעזור לי" ומיד אחר כך אמר "שמע ישראל" ומת", סיפר למשפחה הנרגשת.

מספר חודשים לאחר מכן, הבינו כולם למה התכוון גדי כשביקש מאלירז לעזור לו, שניות לפני שנפטר. אלירז הוא זה שהכיר לגלית את אליעזר, בעלה. תוך 8 חודשים מאז נהרג גדי, כבר עמדה גלית שמחה ומאושרת תחת החופה. "היה ברור לי שאני אתחתן, אבל רק כשאצליח לשכוח את גדי. אמרתי לחברה שלי שבטח רק בגיל 60 זה יקרה, כי אומרים שהזקנה עושה משהו לזיכרון".

גלית התחתנה ולבני הזוג 4 ילדים מתוקים, ומשפחתה נמצאת בקשר טוב עם משפחתו של גדי. בעידודו המסור של בעלה, היא ממשיכה להעביר שיחות אמונה בנושאי זוגיות, חינוך ילדים, ועבודת ה’ בשמחה, ולהפיץ במסירות ובאהבה את הבשורה שביקש ממנה גדי בצוואתו – "אין ייאוש – תמיד להיות בשמחה".

"כשקראתי את המכתב ואת הבקשה של גדי שאפיץ שאין ייאוש, חשבתי לעצמי – גדי, הגזמת. לקחו לי אותך, לקחו לי את החיים, איך אני אהיה בשמחה אם אין אותך? אבל ברגע שהבנתי שזה שגדי נהרג זה לטובה – אז זהו. אפשר להיות בשמחה. הכל בעולם הזה מחושב, אין פה מקריות. לא במקרה הכדור פגע בו בצוואר והוא נהרג במקום. הרבה בזכות גדי התחזקה לי הנקודה של האמונה ואנחנו משתדלים לחיות את זה ולהעביר את זה לילדים שלנו. לחיות את זה שכל מה שקורה – להיות בשמחה. ה’ מנהל את העולם, לא להילחץ משום מצב ואנחנו משתדלים ללמוד ולחיות את זה ביום יום, בכל דבר ועניין (וכמובן – גם הילדים בעניין) לחיות את זה שכל מה שקורה, ה-כ-ל! מניסיון קטן עד גדול זו מתנה מה’ אלינו. ויש לנו בחירה בכל מציאות! אני יכולה לבחור לומר "תודה" עליה ולראות שם את הטוב או חלילה להתלונן, לקטר. ברגע שנופל לך האסימון שיש בורא לעולם ושהרחמים והאהבה שלו עצומים ורצונו רק להטיב איתנו אז – איזה כיף, איזו שמחה! כשאדם חושב שהכל בידיים שלו – אז זה באמת מפחיד. אבל כשאתה יודע שהכל כאן ה-כ-ל באהבה מבוראי – ישירות אלי, אז אתה יכול להישאר שמח ורגוע גם במציאויות מורכבות ופחות נעימות".