רבי אריה שהכרתי

כבר בחייו היה רבי אריה לוין זצ"ל,
"רב האסירים", לאגדה. סיפורים רבים
הלכו סביב טוב ליבו וצדקותו. בצוואתו,
חושף הרב לוין מעט מעולמו הפנימי
ואת אהבתו "לאחיי אסירי ציון"…

כבר בחייו היה רבי אריה לוין זצ"ל, "אבי האסירים" (או בכינוי המוכר יותר "רב האסירים"), לאגדה. סיפורים רבים הלכו סביב טוב ליבו, ענוותנותו, צדקתו וצניעותו. הם הסתירו והאפילו על פן נוסף באישיותו, תלמיד חכם בעל היקף ידיעות עצום ורב, ואיש אמונם של גדולי ישראל אשר רחשו לו כבוד והערכה רבה. בחייו עשה הכל כדי להסתיר ולהצניע את גדלותו, אך בצוואתו לצאצאיו (קטעים מודגשים בגוף המאמר) הוא מדריכם באורחות חיים, חושף מעט מעולמו הפנימי כדי שדבריו יתקבלו על ליבם, ומבקש מהם ללכת בדרכים אותן סלל, ולעיתים מתוך מסירות והקרבת כל אשר לו למען הזולת. יהיו שורות אלו לעילוי נשמתו הטהורה אשר נלקחה לשמי רום ביום ט’ ניסן תשכ"ט.

רבי אריה שהכרתי היה אדם מורם מעם. מידותיו הנפלאות, אצילותו ועדינותו, ועל כולם הענווה – היו כשל אחד הגדולים.

מעולם לא פנה לאיש לבקש דבר-מה עבורו. גם בתקופות שהיה דחוק ביותר לא ביקש מאומה, ואף לא קיבל מאחרים. הסתפק במעט שבמעט, והיה שמח ומאושר שיכול לעבוד את בוראו.

"תמיד הייתה מגמתי להשריש בליבי אמונה חזקה בהשגחה פרטית… התאמצתי להשריש בליבי מידת הביטחון לפי מיעוט שכלי, כי כל מי שיש בו מידת הביטחון בידוע שיש בו מידת האמונה, שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו… לא דאגתי הרבה על איזה הפסד חלילה, ‘הודו לה’ כי טוב’ שגובה חובו בטובתו…"

ברבי אריה התקיים הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו". היה לו מאור פנים וטוב שהקרינו על כל מי שבא עמו במגע. אני זוכר בעת אירוסי בתנו הבכורה, הזמנתי כמובן את רבי אריה זצ"ל. משום מה נתמהמה, והמחותנים היו מעט קצרי רוח (הם לא הכירו אותו), ולא הבינו מדוע אני ממתין ומעכב את התנאים. אך משהגיע רבי אריה זצ"ל ונעמד בפתח, באחת חשו הכל כי אישיות מיוחדת בא להשתתף עמנו, וכל הטרוניות הפכו לדיבורי התפעלות והערכה, כאומר מאור פניו היו ביטוי לחכמתו הרבה.

ירושלים, חורף תש"ז 1946

המתח בין הדעות השונות בקרב יהודי הארץ ביחס אל הכובש הבריטי היה גדול, והפערים האידיאלים גרמו לחילוקי דעות קשים שעברו למעשים, כאשר הוסגרו אחים לידי האנגלים על ידי מוסדות הישוב. בכ"ג באדר נתפסו בירושלים, בעקבות הלשנה, רבים מאנשי האצ"ל. גם אני נתפסתי ונלקחתי לבית המאסר בירושלים – "הקישלה" המפורסם.

באותם ימים ילדה אשתי את בתנו הבכורה, ואני בבית הסוהר. האנגלים לא הודיעו על כך לאיש, ומשפחתי מאוד דאגה. כיוון שעברו מספר ימים ולא יצרתי כל קשר, היו בטוחים כבר שאני פצוע או חלילה אף…

ביום שישי הופיע לפתע רבי אריה ב"קישלה".(כידוע, התייחסו אף השלטונות הבריטיים אל הרב בהערכה רבה, ובמקרים רבים היה היחיד שאפשרו לו להיפגש עם האסירים. גם האסירים היהודיים שהוצאו להורג היה רבי אריה זה שפגש אותם אחרון).

היה זה יום שישי קצר, ורבי אריה נחפז אל בית חותני כדי להודיע להם כי פגש בי בכלא (הוא ידע כי אין הם יודעים עלי דבר), כאשר הודיע לו כי ד"ש זו חשובה להם, הופיע בפתח הבית ממש לפני שבת, ואמר: "פגשתי את יצחק. הוא ב’קישלה’ בריא ושלם", ונעלם. חמותי הייתה משוכנעת כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בא לבשר לה את הבשורה…

"כידוע, החזקתי במצווה לבקר את אחינו הנדכאים בבית הסוהר המרכזי וב’קישלה’ משנת תרפ"ז (1938) בכל שבת ויום טוב. לא עצרני אף פעם גשם ושלג, קור וחום, במסירות נפש ממש".

הבורח מן הכבוד

רבי אריה קיים בעצמו "הבורח מן הכבוד" ועשה זאת בכל כוחו. משרצו להעניק לו תואר יקיר ירושלים – סירב. רבים וטובים הפצירו בו שיסכים, אך הוא סירב ולא נימק מדוע.

"ראיתי והתבוננתי כי אינו כדאי להשתדל להשיג משרה לדחוק את השעה. כי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ומשלך יתנו לך…"

פעם שאלתי אותו, וברגע של גילוי לב ענה לי: "אין פותחים חלון בבית אפל" (כוונתו, כי כאשר הבית אפל, אי אפשר לראות את חסרונו, הרי חשוך בבית. אך כשיפתחו בו את החלון והאור יגיע, יראו את כל החסרונות…) כזה היה רבי אריה בענוותנותו וצניעותו, בטוח היה שאינו ראוי לכך, ואדרבה הדבר רק יגלה חסרונותיו ברבים.

"התאמצתי תמיד להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ותיכף ומיד התפללתי שלא ייענש שום אדם בסיבתי…"

* * *

עוד סיפור על גדולתו של רבינו שלא סופר עד היום:

כאמור לעיל, אי אפשר היה לשכנע את רבי אריה זצ"ל לקבל משהו שיקל על בית מגוריו, כפי שידוע ומסופר בספרים. זכור לי פעם אחת שיצא מגדרו, אבל כמובן לא עבורו, אלא עבור הישיבה. רבינו גר בחדר קטן בבניין ישן בישיבת "בית אריה". הישיבה נמצאת למעלה בראשותו של הרב הגאון אליעזר פטצינסקי שליט"א, חתנו של רבינו. הישיבה קיימת עד היום במקומה.

מאחורי הישיבה היה חדר שבו היה גר בחור רווק, ובאחד הימים בא הבחור לרבינו בהצעה, שמוכן לעזוב את החדר, ושישלמו לו דמי מפתח. רבינו לא הסכים, וגם לא היה בידו סכום כסף, וגם לא רצה לבקש ממישהו כסף לדמי מפתח.

ביום י"ב באב תשכ"ז כשבאתי להתפלל מנחה גדולה אצל רבינו, אמר לי: "אדבר איתך בעניין חשוב אחרי מנחה". התיישבנו ליד השולחן, ורבינו נתן לי מפתח, ואמר לי: "אתמול בערב בא הבחור אלי, ושם את המפתח של החדר על שולחני, והבחור אומר לי: ‘פיניתי את החדר, ואיני רוצה דמי מפתח’, והבחור מבקש ממני מחילה. אמרתי לבחור שלא היה שום תרעומת עליו והודיתי לו, וברכתי אותו. והנה המפתח. ואני מבקש ממך לטפל בעניין שאני רוצה לצרף את שטח החדר, ולהגדיל את אולם הישיבה".

קיבלתי את הצעתו, וליבי מלא שמחה שאזכה לעשות את העבודה הזאת. למחרת פניתי למשפץ, ר’ משה חמוי, לבצע את העבודה. מר חמוי אמר לי: אני מאושר לעשות את העבודה במקום קדוש זה בישיבה של רבי אריה, ואתה תשלם לי רק על העבודה היומית ולא בקבלנות, כדי שיעלה פחות.

הבאתי את חומרי הבניין הנחוצים, והוא הביא פועלים, והתחיל. ביקשתי ממנו ארבע מסילות ברזל לתמיכה בתקרה אחרי שהוציא את הקיר שהפריד בין הישיבה לחדר. ומר מזרחי שאל אותי: "מה, נהיית קבלן?" ואני בתומי עניתי לו שהמסילות עבור שיפוץ בישיבה של רבי אריה. כששמע את דבריי, מיד קרא לשני פועלים להכין את המסילות ושלא יהיה בהם חלודה, ומיד העמיסו את המסילות על הטנדר שלו. מר מזרחי לא רצה לקבל תשלום בשום אופן, ואמר לי: "אני מודה לך שזיכית אותי במצווה גדולה כזאת עבור ישיבתו של רבי אריה". אחרי זה פניתי למר חיים רונדל ז"ל, שהיה נגר. כששמע שמדובר בישיבתו של רבי אריה מיד הלך אתי לישיבה, לקח מידות, ובמשך יומיים כל עבודת הנגרות הורכבה לשביעות רצוני. וכך היה עם הריצוף. ניגשתי לרצף הידוע בשכונה, רבי סעדיה. הוא טרם שמע אותי, וכבר אמר לי: "אין לי זמן, אני תפוס". לא ויתרתי ואמרתי לו: "זה לישיבה של רבי אריה". כשהוא שמע, מיד פינה זמן, ותוך יום וחצי סיים את עבודתו, ולא לקח תשלום כלל. "זאת זכות", אמר לי, "לעבוד בשביל רבי אריה".

הלכתי לבית החרושת למרצפות של ר’ דוד גוטליב ז"ל, ותוך שעתיים המרצפות היו בישיבה. וזכור לטוב ר’ ישראל וטנשטיין ז"ל שעזר הרבה בעניין. כל אחד מהנ"ל ביקשו לעשות עבור הישיבה של "בית אריה".

"הייתי נזהר מאוד מאוד מבלי להיות כפוי טובה חלילה למי שהטיב עמי, כמו שאמרו חז"ל: ‘כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של הקב"ה’, ואמרו במדרש רבה שמות: ‘הפותח פתח לחברו – את נפשו חייב ליתן עליו’, וזאת עמדה לי. הרבה למדתי מידת הכרת טובה מאחיי היקרים אסירי ציון שיחיו…"

שבוע לפני ראש השנה נגמרה ונשלמה העבודה, ובאתי להגיד לרבינו שנשלמה העבודה. וכבר היה לו קשה לעלות במדרגות, ואני תמכתי בו, ועלינו ביחד לישיבה. שמחה גדולה הייתה נסוכה על פניו כשראה שנשלמה המלאכה.

שמו הלך לפניו, וכולם רצו לזכות לעשות משהו עבור רבינו זי"ע.

ישיבת "בית אריה" ב"ה קיימת עד היום באותו מקום, שכונת משכנות, רחוב רבי אריה, ירושלים. וזכותו של רבינו תמיד תגן עלינו.

"לא תתערבו חלילה וחס בשום מחלוקת שבעולם, ואל תחזיקו במחלוקת אפילו לשם שמים…"

* * *

סיפר הגאון הרב זילברשטיין שליט"א חתן נכדתו:

"פעם, בעת שהרב מסר שיעור, הגיע אליו הנשיא זמן שזר ז"ל, וביקש לדבר עמו. משנכנס שליחו ומסר את הבקשה, ענה הרב: "אני עוסק כעת בלימוד תורה. אם מדובר בנושא שדוחה תלמוד תורה, הנני מוכן, אך אם לא, בבקשה לדחות את הפגישה למחר".

ואכן, הנשיא נסע, ולמחרת התברר הסיפור הבא:

מאחר והיה טקס של חנינה לאסירים שבו השתתף נשיא בית המשפט בארצות הברית, הוא פנה לאחד האסירים, ושאל אותו: "האם אתה תמשיך לגנוב בעתיד?" האסיר חשב רגע וענה: "רק דבר אחד (או פעם אחת). אני צריך "להשיג" לרב לוין שעון, כי אין לו שעון"!

לפליאתו של האורח הסביר האסיר כי הרב אריה לוין לימד אותם בכלא על מידת האמת, ודבריו כל כך חדרו לליבו, שהוא החליט לקבל על עצמו שלא לגנוב יותר כדי להימנע מהשקרים הנובעים מהסתרת והכחשת המעשה, וממילא לא יוכל יותר לגנוב. אבל הוא כל כך מעריך ומעריץ את הרב לוין, שהוא רוצה לתת לו מתנה שעון יד שאין לרב. האורח התפעל כל כך מהסיפור וביקש לפגוש את הרב לוין. הוא התלווה אל הנשיא שזר כדי לפגוש את הרב, ומכיוון שהדבר לא הצדיק ביטול תורה, דחה הנשיא את הביקור למחרת!

"כל אלו שהייתי קשור להם בחיי, בפרט לאלו שהתקרבו אלי בקרבת אלוקים והרגשתי בצערם ובסבלם, לא אשכחם, אם תהיה לי איזו זכות אחר י"ב חודש לבקש רחמים לפני כסא הכבוד…"

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית)