יהודים פשוטים משוחחים על חייהם, 3

הסנדלרייה של יוסף, שאף נעל לא
תצא ממנה כשהיא אינה מתוקנת,
מספקת לו משהו לעשות, לחיות את
החיים, לתקן כל עוד אפשר לתקן!

"אין נעל שלא הצלחתי לתקן. אם רוצים, הכל אפשר לתקן!…"

את בקתת הסנדלר הקטנה של יוסף מרזאייב לא תמצאו, גם אם תחפשו היטב. היא אמנם נמצאת במרכז מאה שערים, אבל אלמלא נמצא שם יוסף כבר שנים רבות, מגיע מדי יום ומתקן את נעלי בני השכונה, אף אחד לא היה יודע על קיומו. הסנדלרייה הקטנה, שכמעט ואין בה מקום למשהו נוסף מלבד יוסף עצמו והעמוד עליו הוא נוהג לתקן את הנעליים, נמצאת ברחוב חבקוק פינת רחוב מאה שערים, ואם להשתמש בשפת המקום: מול מנשה הספר.

אל הסנדלרייה הזו, הממוקמת בתוך בניין מגורים, מתחת לגרם מדרגות שעולה לבניין, מגיע מדי בוקר יוסף מרזאייב, פותח את הדלת שאולתרה במקום, ומתחיל לתקן נעליים. אמנם, שלא כמו בסיפורו של רבי ישראל סלנטר, לא מצאנו אותו עומד עם נר בידו, אבל לקחי מוסר שמענו ממנו ועוד איך.

"יוסף, יש נעל שלא הצלחת לתקן אי פעם?" אני שואל אותו.

יוסף מהרהר לרגע, מרים את עיניו מן הנעל אותה הוא אמור לתפור באותו רגע, ואומר בהחלטיות: "אין דבר כזה. אם רוצים, הכל אפשר לתקן".

ובכן, סיפור עם מוסר השכל לספר לילדיי כשאחזור הביתה, כבר יש לי. אבל דמותו של יוסף נראית מרתקת בהרבה. הוא לא מרבה לדבר, ובתחילה, מרוב פליאה על כך שבחרנו דווקא בו כדי לשמוע את סיפורו האישי, הוא חושב שאנו חומדים לצון ומבקש מאיתנו לעזוב את המקום. רק לאחר שהוא מבין שאנו באמת מתעניינים בעבודתו ואפילו סקרנים אודותיה, הוא ניאות לספר לנו מעט על עצמו. "עליתי לארץ לפני יותר מ-30 שנה מסמרקנד. הייתי בן 40 כשעלינו לארץ. אבל כבר שם, בבוכרה, הייתי עובד עם אבא שהיה סנדלר כל חייו".

אני שואל אותו האם הוא למד מאבא אי-פעם את המלאכה, והוא כמעט צוחק: "אין אוניברסיטה לזה, שם יושבים ועובדים, הולכים עם אבא כל יום, מה שהוא אומר עושים, וזהו. ככה לומדים להיות סנדלר".

"אין אוניברסיטה לזה, שם יושבים ועובדים, הולכים עם אבא ומה שהוא אומר עושים, וזהו. ככה לומדים להיות סנדלר".

לאחר שבשנות נערותו שימש כשוליה לאביו בסנדלרייה המקומית, גויס לצבא הרוסי ונשלח לשרת דווקא בסיביר. "הם עשו את זה בכוונה. מי שמקורו היה במקום חם שלחו אותו לסיביר כדי שיתרגל, ומי שהגיע ממקום קר שלחו אותו למקום חם. ככה רצו לחשל את החיילים, ואותי שלחו לסיביר, מרחק נסיעה של 11 יום מהמקום בו גרנו. לאורך כל שנותיי בצבא שימשתי כנהג. בצבא לימדו אותי את המקצוע וגם אחרי שעזבתי את הצבא המשכתי לעבוד כנהג. חזרתי לבוכרה, הקמתי משפחה ונולדו לי חמישה ילדים ואני המשכתי להיות נהג. לא חשבתי שביום מן הימים אחזור להיות סנדלר ונהניתי מן העבודה".

בשנת 74′ עלה יוסף יחד עם משפחתו לארץ. "היה שם טוב מאוד, היה כסף טוב, אבל כולם יצאו, לא נשאר בעיר שלנו אף יהודי. מה אני צריך שם, אז החלטנו לעלות לארץ". כשהגיע יוסף לארץ הוא אמנם לא מצא עבודה כנהג, אבל מכיוון שהוא שוכן בשכונת הבוכרים בירושלים, הוא חיפש עבודה באזור. בסופו של דבר מצא מוסך שנמצא בקרבת מקום, שבעליו ידע לדבר מעט רוסית, והוא החל לעבוד כמכונאי רכב. במשך 20 שנה עבד יוסף במוסך יום אחר יום, ובגיל 60 יצא לפנסיה. "קשה לעבוד במכונאות, לא פשוט. אז החלטתי לעזוב את העבודה. אבל מה אני אעשה בגיל 60 בלי עבודה, לשבת בבית כל היום? לא בא בחשבון…"

יש טובים ויש רעים

יוסף עשה אחד ועוד אחד ונזכר במלאכת הילדות שלו – הסנדלרות. הוא מיד חיפש מקום באזור, בו הוא יכול להקים את הסנדלרייה האישית שלו, וכשראה את הבניין שהולך ונבנה בפינת הרחובות הנזכרים, אמר לעצמו, זה המקום. לתושבי הבניין הוא משלם מדי חודש 300 שקל, ורבים מתושבי האזור מגיעים אליו כדי לתקן את נעליהם.

אני שואל אותו האם לא עבר די זמן בכדי שישכח את המקצוע, והאם החזרה למקצוע הסנדלרות באה לו בקלות. יוסף כמעט נעלב ועונה לי שוב: "אין הרבה לדעת, אמרתי לך, לא צריך לזה אוניברסיטה, אתה לוקח ועושה… אני לא פרופסור שמשלמים לי לפי שעות, אני עושה מה שיש. אנשים באים לפה, יש אנשים טובים ואנשים רעים, אנשים נחמדים וכאלו שמלחיצים אותי, אבל עם כולם אני נהנה לעבוד. לא עושים לי בעיות, למה שיעשו לי בעיות, אני עשיתי להם משהו שיעשו לי בעיות?"

יוסף עבר כבר את גיל ה-70. ילדיו כבר נשואים כולם, יש לו בלי עין-הרע כבר 28 נכדים והשנה הוא החזיק את הנינה הראשונה, אבל הוא בינתיים לא חושב על פרישה. "אין לי כוח לבוא לפה כל יום, אבל אני לא יכול לשבת בבית אז אני בא לפה. בשבת, אחרי שבוע שלם של עבודה, אני כבר מת מעייפות, אבל אני הולך לשמוע שיעור מהרב שלנו. רק בשבת אני שומע שיעור, במשך כל השבוע קשה לי להשתתף בשיעורים, בגלל שאני לא יודע לקרוא עברית טוב. רק ה’ יודע כמה שנים אני אעבוד עוד, באמת כבר נמאס לי לעבוד, אבל אני עושה את זה כי אני רוצה לעבוד, אין ברירה ואין משהו אחר לעשות.

"בכל לילה אני הולך לישון בשעה 10 או 11. בחמש בבוקר אני כבר קם. כל יום אני קם בשעה הזו, מקסימום בחמש וחצי. אני לא יכול לישון יותר מזה, כל הגוף שלי כואב ואני מרגיש שאני חייב לקום. בבית יש לי גינה ויונים ותרנגולות, אני משקה את הצמחים ומאכיל את בעלי החיים, ואז יושב להסתכל עליהם איך הם אוכלים. ככה אני יושב הרבה זמן ונהנה עד שמגיע זמן תפילת שחרית. אני יוצא לבית הכנסת, חוזר לבית לאכול ארוחת בוקר ובשמונה וחצי אני כבר כאן, מתחיל את העבודה. ב-12 בצהריים אני יוצא מהעבודה כדי לאכול ולנוח. לפעמים אני נוסע הביתה ולפעמים אני נשאר פה, אבל בזמן הזה הסנדלרייה סגורה. רק בשתיים אני פותח שוב ועובד עד חמש. בערב אני חוזר הביתה, הולך להתפלל בבית הכנסת, אבל אמרתי לכם – לא נשאר ללמוד, כי קשה לי להבין בעברית. אבל בשבת יש שיעור של הרב שלנו, הרב שרעבי, אז אני נשאר לשמוע את כל השיעור".

נשימות שקטות, ריכוז רב

ילדיו של יוסף מעולם לא התעניינו בעבודתו. כל אחד מהם עובד במקצוע אחר ושניים מהם עובדים באלקטרוניקה. "ברוך ה’ כולם שומר תורה ומצוות. אני מודה על כך לקב"ה בכל יום שאני קם. זה הכי חשוב מכל הדברים, שהבנים והנכדים כולם ימשיכו בדרך התורה והמצוות. הנה אני, כל החיים היה לי כסף, אף פעם לא היה חסר לי. גם כשהייתי ברוסיה היה כסף הרבה, בא כמו חול וגם הולך כמו חול. ברוך ה’ גם פה יש לי, אבל ברוסיה היה יותר. הייתי גר באותה עיר בא היה גר לב לבייב. אם אלוקים רוצה לתת אין היום או מחר, אתה בסוף תקבל ורק תצטרך להשגיח שלא ילך לאיבוד…"

"עם כולם אני נהנה לעבוד", ליפא שמעלצר ויוסף מרזאייב מתקנים.

ביקרת פעם בבוכרה מאז שעליתם לארץ?

"רק בשנה האחרונה פתאום התחלתי לחשוב על זה, אולי לנסוע לבקר שם. עד היום אף פעם לא חשבתי על זה, והשנה פתאום הבנתי שאני מתגעגע. אין שם אף אחד, אבל המתים קבורים שם, סבא וסבתא, ובוכרה מקום מאוד יפה. אני מתגעגע לבתים, לרחובות. הבנים שלי נסעו לבקר שם ואמרו לי, ‘כמו שעזבת, עכשיו נשאר שם אותו דבר’. הם הביאו גם תמונות, אבל אני לא התרגשתי. אין שם אפילו יהודי אחד וחוץ מהמתים אין סיבה לנסוע לשם, אולי קצת געגועים…"

אתה חוסך כסף עבור זה?

"אני לא חוסך, יש מספיק כסף ברוך ה’".

יוסף שותק במשך כמה שניות ארוכות ואני מוצא את עצמי מתבונן בעבודתו, שותק גם אני. פתאום אני מבין שלא היה צריך לומר מאומה, כל חייו של היהודי היקר הזה ניבטים למול עיניי, בעיניו הגדולות שמציצות מבעד למשקפי הפלסטיק הישנות אותן הוא מרכיב. אחר כך הוא יספר לי שאלו המשקפיים של העבודה, בבית יש לו משקפיים אחרות. אני מביט על הידיים שבמשך עשרות שנים עבדו עבודת כפיים, אותה ניתן לראות בכל חריץ בכף ידו של יוסף, מבחין בסבלנות הרבה בה הוא ניחן, ושם לב לנשימות השקטות והריכוז הרב שהוא מפנה לנעל, בתיקונה הוא עסוק באותו רגע.

השטח הקטן על פניו משתרעת הסנדלרייה לא מפריע לו לרגע, ואני בטוח שאם רק אשאל אותו, הוא יגיד לי שהוא לא היה רוצה להחליף את המקום, גם לא בחנות מפוארת בכל מקום אחר. טוב לו כאן, הוא כאן כבר עשרות שנים והוא ימשיך להיות כאן לא בגלל שהוא צריך את הכסף שמנפיקה לו העבודה, אלא כדי לעשות משהו, לחיות את החיים, לתקן כל עוד אפשר לתקן.

(באדיבות מגזין "שעה טובה")