יוצר המאורות

האמונה בשעת מבחן או מצוקה,
מתחילה הרבה לפני שעת המבחן.
החרב המונחת על הצוואר אינה
"המילה האחרונה", ומה שנראה לנו
כחיוב טבעי לא קובע כלום.
 

בפרשת "חיי שרה" נאמר על שרה אמנו: "ותצחק שרה בקרבה" (בראשית יח). אומר המדרש, ומובא ברש"י: "מסתכלת במעיה, ואמרה: אפשר הקרביים הללו טעונין ולד?! השדיים הללו שצמקו, מושכין חלב?!" (תנחומא). ועל אותה תמיהה של שרה אמנו, טען הקדוש ברוך הוא (שם): "למה זה צחקה שרה לומר האף אמנם אלד ואני זקנתי? היפלא מה’ דבר וגו’?"

שואל הרמב"ן – מה הטענה על שרה שצחקה להבטחת המלאכים? היא הרי לא ידעה שהם מלאכים. היא ראתה שלושה ערבים שמברכים אותה בבן, דבר שהוא לגמרי לא מציאותי על פי הטבע. מדוע, אם כן, שתאמין להבטחות הללו? ומתרץ הרמב"ן, שעצם העובדה שזה היה נראה בלתי מציאותי בעיניה, זה מראה על פגם באמונה שלה. משום שאילו הייתה אמונתה שלמה, הייתה מאמינה שזה אפשרי לגמרי, והייתה עונה, אפילו לברכת אותם ערבים: אמן כן יעשה ה’.

הג"ר יחזקאל לווינשטיין זצ"ל מבאר, שחובת המאמין השלם היא להאמין שהכל נעשה ברצונו יתברך, וכל חוקי הטבע בבריאה הם ביד ה’. אדם שמאמין כך, גם אם הוא שומע ברכה של אדם פשוט המברך על דבר שהוא מחוץ לגדר הטבע, הוא אומר: אמן. ולא יקשה הדבר בעיניו כלל כיצד יתקיים הדבר, מאחר והוא מראש לא תפוס במגבלות הטבע, אלא הוא חי את האמונה שה’ יתברך הוא זה שמנהיג את הטבע כרצונו. ואמונה זו, מדגיש הג"ר לווינשטיין, אינה מידת חסידות אלא עיקר גדול מיסודות האמונה, עליו נתבע כל אחד ואחד מאיתנו! ע"כ דברי הגאון זצ"ל.

ובאמת, כל אחד ואחד חוזר על יסוד זה בפיו בכל יום ויום: בבוקר אנו מברכים: "יוצר אור ובורא חושך וכו’ ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכו’, ברוך אתה ה’ יוצר המאורות". בערב אנו מברכים: "אשר בדברו מעריב ערבים וכו’, גולל אור מפי חושך וחושך מפני אור וכו’, ברוך אתה ה’ המעריב ערבים". כל יהודי ויהודי שמתפלל שחרית וערבית, מודה בכל יום לפחות פעמיים על האמונה שאין שום טבע, אלא בכל יום ויום הקדוש-ברוך-הוא יוצר את המאורות מחדש – "יוצר המאורות", ובעצמו מנהיג את הגלגלים כרצונו – "המעריב ערבים", כלומר שאין טבע אלא ה’. על אמונה זו אנו מברכים בכל יום בשם ומלכות.

ברכה זו תיקנו לנו חז"ל כדי שנרגיל עצמנו לחיות את האמת שאין טבע, ואם השמש זורחת זה לא בגלל שיש חיוב טבעי לכך, אלא אך ורק כי ה’ יתברך ברצונו מזריח אותה. ולא רק מזריח אותה, אלא אף בורא אותה מחדש בכל יום ויום.

זו הייתה הטענה על שרה: ה’ מחדש אותך בכל יום, בורא אותך מחדש בכל יום. אין שום טבע שמכריח שמעייך לא יטענו ולד או שדייך לא ימשכו חלב. אלא הקב"ה הוא הקובע, אם כן, מדוע כששמעת שמברכים אותך בוולד לא אמרת בפשיטות: אמן כן יעשה ה’?

על זה אמרו חז"ל: "אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך". כאשר אדם חי את האמונה שאין טבע, אזי גם אם אדם פשוט ואפילו אינו יהודי מברך אותו, הוא אומר "אמן", מכיוון שהוא חי את המציאות שהכל בידי ה’. ואין הדבר רחוק ממנו – שתהיה לו ישועה שלא בדרך הטבע. לכן, הוא לא צריך לחכות שרב חשוב יברך אותו או שמלאך יבשר לו על שינויי הטבע. הוא כבר חי את זה בחיי היומיום שלו. הוא חי את הברכה של "יוצר אור" ו"מעריב ערבים" בפשיטות! ממילא לא נראה הדבר בעיניו רחוק ושיזכה להיוושע אפילו על ידי ברכת הדיוט.

עתה מובנים יותר דברי חז"ל שאמרו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". כי בודאי, על פי האמונה, החרב המונחת על הצוואר אינה "המילה האחרונה". מה שנראה כחיוב טבעי לא קובע כלום. רק ה’ קובע! וממילא אין שום ייאוש בעולם, ואין לו לאדם למנוע עצמו מלבקש את רחמי ה’ בכל זמן ובכל מצב.

ומעתה, מוסיף הג"ר לווינשטיין זצ"ל, נוכל להבין את המשנה בפרקי אבות (ג) האומרת: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא". כוונת התנא היא, שאף בדברים שבעיני בשר ודם היו נראים חסרי תקווה וישע, הקדוש-ברוך-הוא יבוא בטענה על האדם: מדוע לא האמין בישועת ה’? וזה מה שצריך לדייק: לפני מי אתה נותן את הדין? לפני הקדוש-ברוך-הוא. כלומר: הדין הוא דווקא על האמונה בקדוש-ברוך-הוא. וכל טענה שתטען, אילו לא הייתה לפני הקב"ה, שהוא הבורא והוא היוצר והוא הכל יכול וכו’, היא הייתה אולי יכולה להתקבל בכל מיני אופנים. אבל כשהדין הוא לפני הקב"ה, לא כן הוא. שום טענה לא יכולה להתקבל, כי הרבה רווח והצלה לפניו יתברך, ואילו היה האדם מאמין כך, היה מתגבר על הכל.

לכן, כאשר האדם תולה את נפילתו ואת כישלונו בדבר מסוים – אם בייאוש שתקף אותו, בעצבות שהתגברה עליו, או בכל דבר אחר, אזי על אף שנעמיד את טענתו כנגד כל טענה נגדית, מלבד האמונה בבורא הכל יכול, יתכן ונראה שהוא צודק. אולם, כשנעמיד את טענתו כנגד הקב"ה, כלומר כנגד האמונה, מיד נראה שהוא לא צודק, מכיוון שמיד ישאלו אותו: מה אתה אומר, שהתייאשת? למה לא האמנת בישועת ה’, כי אז לא היית מתייאש…

האדם צריך להאמין ביכולת ה’ לשנות את סדרי הבריאה ואין דבר שנבצר מכוחו, ויכול הוא לברוא לאדם קטוע רגל או יד לגידם, כפשוטו. כשם שהוא יתברך ברא את העולם וכשם שהוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כך הוא יכול לשנות את סדרי הבריאה. כי, באמת, בכל רגע ורגע מתגלה לעינינו בריאה חדשה לגמרי, והעובדה שאין הקב"ה משנה מסדרי הבריאה נובעת מכך שאיננו ראויים שישונו הסדרים עבורנו. אולם, כאשר אדם מאמין שאין שום טבע והוא מתפלל ומבקש ומצפה לישועת ה’, בזה הוא למעשה מבקש מה’ להיות ראוי לכך שתשתנה עבורו הבריאה, ואז ה’ משנה את כל סדרי הבריאה עבורו. אך העיקר הוא שתחילה יאמין!

לכן, עלינו להתחזק ולהאמין בניסים בלי גבול: ה’ הוא כל יכול בלי גבולות. אתה צריך להאמין. נקודה. גם אם הדבר הוא גדול מאוד. ומה שנאמר, שלשרה לא היה בית ולד, ואף על פי כן היה לה להאמין שה’ יכול לברוא לה בית ולד – על זה הייתה הטענה של הבורא עליה. ואם תאמר, אמונה כזו היא מדרגה גבוהה הנדרשת רק מצדיקה כמו שרה. על זה משיב ואומר הג"ר לווינשטיין זצ"ל, שאין הדבר כן, אלא הוא עיקר ויסוד באמונה הקדושה, וכמו שכתבנו לעיל, שזהו דבר שאנו מזכירים בפינו בכל יום ויום בברכת יוצר אור וברכת המעריב ערבים, ולמעשה כל הברכות נתקנו להזכירנו שאין עוד מלבדו ואין שום חיוב טבעי, אלא הכל ניסים בלי שום דרך הטבע, כגון: ברכת "שהכל נהיה בדברו" – שנאמין שהמאכל הזה שנעשה במפעל, נעשה בדברו של הבורא. "פוקח עיוורים" – שנאמין שהעיניים הרואות הן לא דבר טבעי, אלא הבורא הוא הנותן לנו בכל יום את כוח הראות ברצונו. וכן על זו הדרך.

לכן עלינו להתבונן היטב במה שאנו אומרים בכל יום, ועל ידי זה נחדיר את אמונת חידוש העולם לתוך חיינו ממש, באופן כזה, כאשר נהיה זקוקים לישועה כלשהי שהיא מחוץ לגדר הטבע, נאמין בפשיטות שזה אפשרי ואפשרי, ונאמר: אמן כן יעשה ה’.

האמונה בשעת מבחן או מצוקה ל"ע, מתחילה הרבה לפני שעת המבחן. הכל מתחיל מכך שהאדם מאמין שכל מה שיש לו עכשיו – הכל בהשגחה פרטית! ואל לו לתלות זאת בשום סיבה. רק כך יוכל להתחזק לגבי העתיד, שכאשר יהיה נצרך לישועה שאינה יכולה לבוא על ידי הסיבות שהוא מכיר, היא אכן תבוא מידו של ה’ על ידי השגחתו ובלי שום חיוב טבעי של סיבות. אבל אם בהווה האדם רואה את הסיבות ולא את האמונה שהכל מידו יתברך בהשגחה לבד, ממילא על פי הסיבות יתכן שתימנע ממנו, לעתיד, הישועה, כאשר לפי דעתו לא יתכנו סיבות לאותה ישועה.

העבודה מתחילה בכל רגע בחיי היומיום של האדם, בעבודה על האמונה, והברכות הן כולן עזר לאדם להתבונן בכל הנ"ל, וכאשר יעמיק בעבודה על האמונה בכל פרטי חייו, יוכל בקלות לבטוח בה’ לגבי העתיד גם בדברים גדולים שהם לא על פי הטבע כלל. וזה העניין של "יוצר אור", שיחנך האדם את עצמו להאמין כל הזמן שאין טבע.

ה’ יתברך יזכנו ללכת בדרכי האמונה בשלמות – אמן כן יעשה ה’.