פרשת השבוע תולדות – יושב אוהלים, איש יודע ציד
פרשת השבוע תולדות - בחינוך או בהסברה בכל נושא ובכל עניין, המטרה מושגת ביתר יעילות כאשר ישנה אפשרות להציג את החיוב מול השלילה. איך עושים את זה?
פרשת תולדות
החיוב מול השלילה
בחינוך או בהסברה בכל נושא ובכל עניין, המטרה מושגת ביתר יעילות כאשר ישנה אפשרות להציג את החיוב מול השלילה. לפיכך מה טוב הוא שבדברנו אל בני הנעורים נותנת לנו התורה דוגמא של שני אחים, יעקב ועשו, המייצגים שני עולמות מעת שנפרדה דרכם בגיל שלוש עשרה. בתורה נאמר: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים". פירש רש"י: "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת אלילים.
עד הגיעם לגיל שלוש עשרה, היו זהים במעשיהם ובהתנהגותם. עתה משנפרדה דרכם נהיה עשו: "איש יודע ציד", ומתרגם אונקלוס: "גבר נחשירכן". התוספות במסכת בבא קמא (צב: ד"ה דשרכי) מפרשים את דברי התרגום, ואומרים שמשמעותם "איש נח ובטל", לעומתו, על יעקב נאמר: "יושב אהלים", מפרש רש"י: "אהלו של שם ואהלו של עבר". בעוד עשו מבקש מנוחה ובטלה, יעקב אינו נח ושוקט על שמריו. הוא אינו מסתפק בתורה שלמד אצל אביו, הוא היה בעל שאיפה לדעת עוד ועוד. לכן, כאשר שמע על שם שהיה בנו של נח אשר ראה את מתושלח, ומתושלח פגש את אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, ביקש יעקב ללמוד תורה גם אצלו.
יונתן בן עוזיאל מתרגם "יושב אהלים" – "ומשמש בבית מדרשא דעבר, תבע אולפן מן קדם ה'". משמעות דברי התרגום האלה תתבאר על פי דברי תרגום אונקלוס על הפסוק: "והיה כל מבקש ה'" (שמות לג) – "ויהי כל דתבע אולפן מן קדם ה'". מכאן שיעקב היה מבקש ה', דהיינו אדם השואף ומבקש ללמוד ולדעת, להשתלב ולהתעלות עוד ועוד.
לפנינו שני נערים, יעקב ועשו, האחד מבקש מנוחה והשני עמל ומבקש לדעת עוד עוד תורה. נשאלת השאלה: כיצד נוצר הבדל כל גדול בין שני אחים שנולדו וגדלו יחד באותו בית וחונכו על ידי אותם הורים? על שאלה זו משיב הגר"ח פרידלנדר זצ"ל בספרו "מסילות חיים בחינוך" ואומר שלמעשה ידוע לנו על הבדל ניכר שהיה בין יעקב לבין עשו, מרגע צאתם לעולם. אמנם כבר הזכרנו שבילדותם הם היו דומים ושווים במעשיהם, אך מראיהם החיצוני היה שונה בתכלית. חז"ל אומרים על הפסוק: "ויקראו שמו עשו" – הכל קראו לו כך, לפי שנולד עשוי (מובא ברש"י). בעת לידתו היו לו שיער ושיניים כמו לאדם מבוגר, לעומת יעקב, שנולד כתינוק רגיל.
הבדלים בחיצוניות ובפנימיות בין יעקב ועשו
יעקב ועשו תאומים היו, וכפי שציינו גדלו והתחנכו בבית אחד. אין ספק שיצחק ורקבה השקיעו הרבה בחינוכם, ובכל זאת השניים שונים כל כך זה מזה. מהם יצאו שני עמים שלאורך כל ההיסטוריה היו שונים בתכלית, היו אוייבים זה לזה ולחמו זה כנגד זה. ניצני השוני נתגלו כבר בזמן לידתם, כפי שמבואר בפסוקים:
"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשו" – "כולו כאדרת שיער" – כולו היה עטוף בשיער, סימן בגרות, הוי אומר שמיד עם צאתו לאויור העולם, היה נראה מבוגר. התורה, אין דרכה לספר סתם סיפורים ולשים דגש על דברים מסויימים, לשם מה, איפא, טרחה התורה להודיענו שעשו נולד עשוי? לעובדה זו, כפי שנבין בהמשך, היתה השפעה מכרעת על כל עתידו של עשו.
תחושת חוסר השלימות – גורם מדרבן להשתלמות
אם נשים לב, נראה בתיאור הניגוד הגדול שבין יעקב ועשו, אין התורה מסתפקת בציון העובדות שיעקב היה איש צדיק ועשו היה רשע. כי התורה מדברת תמיד על שרשי הדברים, לכן גם כאן היא באה ללמדנו מה אפיין את יעקב ואת עשו וכיצד הגיעו לאן שהגיעו. מסיבה זו נרמז לנו כאן שעשו לא למד, אלא אהב בטלה ומנוחה. כנגד זה, יעקב לא החמיץ שום הזדמנות ואפשרות ללמוד ולהחכים. כאן הגענו לשורש ההבדל בהתפתחותם, בטלתו של עשו והתמדתו של יעקב – הם הם השורשים! מתי אם כן חלה הסטייה? על זה נאמר: "ויגדלו הנערים" – כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם (רש"י), עדיין לא היה ניכר ההבדל הגדול ביניהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם.
בספר "חובת הלבבות" מובא: שה' יתברך בחסדו הגדול, נתן את חן הילדים בעיני הוריהם, כדי שיהו מסורים לילדיהם. אילולא זאת, מי היה משקיע בילדים עמל רב כל כך? דבר זה אומר דרשני. אולם עד כמה שיכולים אנו להבן את דרכי ה', ענין זה קשור דוקא בגדלותו ובמעלתו של האדם. חולשתו של האדם מצביעה על גדולתו!
שני הפכים
עשו נולד עשוי וגמור כמבוגר, ומכאן ניתן להבין מדוע לא ראה צורך ללמוד. אמנם היה גמור רק מבחינה גופנית, אך כשם שחולשה גופנית באה להורות על חולשה נפשית, כך שלימות גופנית נוטעת בדם הרגשה ומחשבה מזוייפת שהוא שלם גם מבחינה נפשית-רוחנית. זאת, ועוד: הילד, כיון שהוא בלתי מפותח מבחינה גופנית, יודע ומרגיש את תלותו באחרים. הוא אינו יכול לפרנס את עצמו, והוא זקוק לתמיכה רגשית ולהגנה מפני סכנות שונות, מדומות ואמיתיות. תלות זו מביא אותו לרצות לקבל מאחרים, וממילא הוא מקבל מהם גם ברוחניות. מה שאין כן באדם עצמאי שאינו תלוי באחרים – אצלו אין מתפתחת כל נכונות לקבל מן הזולת. זוהי הסיבה מדוע זנח עשו את לימודיו כאשר השתחרר מההכרח, נטש הכל ופנה לשדה. יעקב מסמל את האדם הלומד – ישב ולמד וחיפש כל דרך להוסיף דעה וללמוד. לא רק בימי ילדותו נהג כך, אלא כל ימי חייו ראה צורך למלא את אוצרותיו הרוחניים. הכתרת יעקב אבינו כשואף ומבקש חכמה, מקבלת אישור ביתר תוקף בעצם היותו "יושב אהלים" – דהיינו מבקש ה', ואומר המשגיח ממיר בספרו "דעת תורה": "הוא אדם המוסיף למעלה זו של מבקש ה' את עניין שאדם שיש בו מעלה זו, צפוי לעתיד גדול מאד, הואיל וכל מגמתו וחפצו הוא מילוי רצון ה'. וזה כולל גדלות בתורה, שלימות ביראה ועבודה בתיקון המידות, למעשה מעלה זו גוררת אחריה עיניינים גדולים!".
חוסר חינוך עצמי – תוצאותיו השליליות
אצל עשו אנו מוצאים את ההיפך ממה שראינו אצל יעקב. "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", אומר עשו ליעקב בבואו מן השדה והוא עייף. להלעיט היינו לשפוך לתוך הפה, דרך אכילה זו אינה נימוסית. בסיפור עובדה זו, מגלה לנו התורה שעשו עדיין לא עבר את התהליך של הפיכת "הפרא" ל"אדם". קריאת שמו "אדום" על שם בקשתו "מן האדום האדום הזה", גם כן באה ללמדנו על אישיותו של עשו, הוא אבי אדום. את זאת למדנו מדברי הספורנו: "כשראו שכל כך התמכר למלאכתו הנפסדת אשר לא כתורת האדם, עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו, קרא שמו 'אדום', לשון ציווי, כלומר: התאדם (התבייש), והיה צבוע אדום בהלעטת האדום". כלומר, עשו היה להוט כל כך אחרי האוכל, עד שעוד בטרם ראה במה מדובר כבר ביקשו. זה אפיין את עשו, את הפרא שבאדם.
בפרשת "וישלח" נאמר "עשו הוא אדום". מסביר הספורנו שההדגשה שעשו הוא אדום, באה ללמדנו ש"לעולם נבהל להון תאוותיו הנפסדות" – לכל אורך הדרך היה מכור לתאוותיו הנפסדות, "כמו שעשה ביום שנקרא אדום, שבהיותו עייף בעסקיו הרעים לא הכיר העדשים להזכירם בשמם". חלפו ימים ועברו שנים, ועשו לא השתנה, "ואלה תולדות עשו" – יש לו בנים, נכדים ואפילו נינים, ובכל זאת "הוא אדום" – נשאר אותו פרא אדם. ישנה ביקורת חריפה המושמעת כנגד עשו. התורה מביאה אותנו אל המסקנה הנחרצת: "כיון שלא חינך את עצמו הגיע למצב של "הוא אדום", כפי שהיה בתחילתו!". השנים הארוכות שחלפו, לא שינו במאומה את אופיו של עשו. המשפחה שהקים, הילדים שהוליד והנכדים שכבר היו לו, לא שינו אותו גם אז נשאר "אדום".
תלמיד חכם – הוא חכם ותלמיד
ישנם מבוגרים שניכר בהם חוסר התפתחות רוחנית. לא אחת אנו פוגשים בני אדם מבוגרים ואפילו זקנים, אשר עדיין מתנהגים כילדים קטנים בלתי מפותחים. ומכאן אנו למדים שלא די בעבודת החינוך של ההורים המחנכים, עיקר משימת החינוך של כל אחד ואחד מוטלת על כתפי עצמו. אמנם ההורים והמחנכים מתחילים את המלאכה, אך עיקרה נותר לתקופות המאוחרות יותר. מיום שעומד האדם על דעתו ועד יומו האחרון, צריך האדם לחנך את עצמו.
כמה פסול הוא אותו הלך רוח של אדם האומר: אני כבר זקן. למדתי כל כך הרבה בחיי, ללמד אחרים אני אולי צריך, אך לא ללמוד. השקפת התורה אינה גורסת כך, דרך התורה היא שהאדם צריך ללמוד עד יומו האחרון.
המושג "תלמיד חכם" הינו בלעדי לחכמי ישראל. צמד מילים זה סותר לכאורה את עצמו. שהרי אם מדובר ב"חכם", משמע שכבר למד והחכים, ואם מדובר בתלמיד – הרי עדיין לא גמר ללמוד. אלא, היא הנותנת: המשימה היא להיות חכם, ובכל זאת להמשיך ולבקש ללמוד ולהוסיף עד היום האחרון. בזה הגענו להבהרת המושג "תלמיד חכם", הוא יודע שאף על פי שלמד הרבה, נותר לו עדיין הרבה ללמוד. זאת למדנו מיעקב אבינו ע"ה – אף על פי שהיה למעלה מגיל שישים, הלך ללמוד ארבע עשרה שנה, מטענו הרוחני העשיר לא הספיק לו, עדיין תלמיד הוא.
העיקר בחינוך – התוכן הפנימי
עשו לא דאג כלל לפתח את עצמו, אף כשניסה לחקות אחרים וללמוד מהם, עשה זאת בצורה לא מוצלחת. בגיל ארבעים נשא עשו שתי נשים כנעניות שהיו מורת רוח להוריו. רש"י מלמדנו: "כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן. כשהיה בן ארבעים אמר: אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כך". הוא ניסה לחקות את אביו, אך לא השכיל להבין שאביו לקח אשה צדקת, ואילו הוא נשא נשים כנעניות מרשעות ומושחתות.
מוכח מכאן שעשו שלא הורגל בלמידה מראשית ילדותו, לא היה מסוגל ללמוד לימוד אמיתי! ואכן הוא חוזר ונכשל בחיקוי חיצוני ללא תוכן ומהות, אחרי שנוכח לדעת "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו". מה עשה? "ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות על נשיו לו לאשה". – "על נשיו" – הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות.
גם כוחות הרע שבנפש ניתנים להטייה לטובה
ההתבוננות בדרכי עשו מעוררת את השאלה: מה אשם הוא שהתפתח כעשו? הרי הוא נולד עשוי וגמור, ומה היה עליו לעשות? התשובה היא: אמנם היו לו מלכתחילה כוחות נפש קשים, וזה נרמז גם כן בהיותו "אדמוני". אדום מסמל תמיד נטיה לקשיות עורף, לאכזריות. אולם אין פירוש הדבר שנשללה ממנו הדרך להשתנות ולפשר כוחות נפש אלו. אדרבה, היא הנותנת. חז"ל אומרים שאילו עמד עשו מול תכונות נפשו והיה מכוון אותן כראוי, היה עולה במדרגתו לאין שיעור!
הכלל הוא: כמידת השתדלותו של האדם – כך גם הישגיו! הקב"ה מתחשב בקשיים של האדם, ולפום צערא אגרא. מהר"ל בפירושו על רש"י, שואל כיצד נוכל להבין מה שאמרו חז"ל על "ויתרוצצו הבנים בקרבה", שרצו לצאת כאשר עברה על יד פתחי בתי המדרש ולהבדיל ליד פתחי עבודה זרה – הרי לעובר עדיין אין בחירה? אלא, מסביר מהר"ל, התורה מתארת לנו בזה את כוחות הנפש של האחים הללו, כוחות הנפש בעצם התפתחותם היו כאלה, שיעקב שאף ללימוד ולקדושה ועשו לטומאה ולעבודה זרה. אמנם היה לו קשה ללמוד בגלל תכונותיו, אך אין פירוש הדבר שלא היה יכול ללמוד.
ככל שנבין בעצמנו ונעמיד את ילדינו על גודל החיוב להתפתח מבחינה רוחנית, כן יימשך הדבר לאורך ימים. כך ביאר הגרש"ז מקלם את הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"- בל יסור האדם מלחנך את עצמו אף בימי זקנתו. כיצד? על ידי לימוד המוסר.
יחסם השווה של יעקב ועשו אל ההכרה בחובת ההתפתחות התמידית, שופך אור על תמונת המצב בתקופה שבה אנו חיים. רבים מבני דורנו גורסים שיש להעניק לילדים ולנוער, מידה רבה של עצמאות ושחרור מתלות במבוגרים. כתוצאה מכך, מתחזקת אצל הצעירים התחושה שהם "עשויים", והולכת ונעלמת ההכרה בחובת ההתפתחות התמידית, ובעקבותיה גם החינוך העצמי. אנו בני בניו של יעקב אבינו, נמשיך לצעוד בדרכו, המחייבת אותנו לא להרפות מחינוך עצמנו עד זיקנה ושיבה. כדי שנוכל לעשות זאת, עלינו להיות מבקשי תורה וחכמה, כל ימינו. ככל שנפתח בעצמנו וילדינו את תחושת חוסר השלימות – כך נצליח בעז"ה במשימת קודש זו.
אמת מול השקר
הכינוי "עולם השקר" אשר בו מכנים את העולם הזה, מקבל בימינו יתר תוקף ומשמעות. צו התורה "מדבר שקר תרחק" מופר ונרמס לעיתים קרובות יותר. גם אנשים המכבדים את עצמם ומכהנים במשרות מכובדות ובעלות השפעה על החיים הציבוריים, אינם נרתעים לשקר בריש גלי. ככל שאדם מרוחק מהתורה שהיא תורת אמת, חי הוא יותר בעולם השקר. מציאות מרה זו מחייבת אותנו לעמוד על המשמר. אומר הרמב"ם: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, צריך אדם להתחבר לחכמים ולישב עימם תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך.
יעקב אבינו סלל בפנינו את הדרך אל האמת, בהיותו נושא דגל האמת, כמו שנאמר: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז). כבר במעלליו יתנכר נער, וכאשר התורה מעידה על תכונותיהם היסודיות של יעקב ועשו, נאמר על עשו: "איש יודע ציד" ועל יעקב נאמר: "איש תם", ומפרש רש"י: "יודע ציד" – לצוד ולרמות את אביו בפיו", "תם" – כליבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. מכאן ניתן להבין ששקר ואמת אינן סתם תכונות ומידות, אלא מהדברים היסודיים אשר עליהם נבנית אישיותו של האדם. אילו היו מידות אלו מן הדברים הטפלים והפחות חשובים, לא היתה התורה מציינת אותן כאשר היא מתארת את יעקב ועשו. אכן עשו השתמש במדה זו להטעות את אביו, והרבה לשאול אותו שאלות אשר הציגו אותו בפני יצחק כצדיק.
חז"ל המשילו את עשו לחזיר, שכידוע יש לו סימן טהרה אחד, מפריס פרסה, אך באמת הוא טמא בגלל שאינו מעלה גרה. בניגוד לשאר בעלי החיים, מנהגו של החזיר לרבוץ כאשר רגליו הקדמיות מושטות קדימה, כאילו חפץ הוא להראות בזה את סימן הטהרה שלו ולהתחזות כבעל חיים טהור. כך היה עשו, כשמעשי הצביעות והתרמית שלו איפיינו את איש השקר שבו.
הגמרא במסכת שבת (דף קד.) אומרת שבאותיות של המילים אמת ושקר, יש רמז לכך שהאמת היא יציבה וחזקה לעומת השקר שאין לו רגלים. לשלוש האותיות המרכיבות את המילה אמת יש שתי רגלים, והן עומדות איתנות על בסיסן. לעומת זאת, לשלוש האותיות של "שקר" יש רגל אחת בלבד, ויש בכך רמז לחוסר היציבות של השקר. הגמרא מזכירה גם את הקרבה של אותיות המלה שקר בסדר הא"ב, לעומת הפיזור של אותיות המלה אמת על פני כל הא"ב. המחשבה המדומה הרווחת כאילו על ידי שקר אפשר להרוויח, נסתרת, איפא, על ידי דברי חז"ל המלמדים אותנו שההיפך הוא הנכון.
לעיתים נדמה לנו שעדיף לשקר ולהתחמק מהאמת, ואכן במקרים רבים נוח יותר לשקר מאשר להתמודד מול האמת. אך זוהי נוחיות רגעית בלבד – ההצלחה והברכה באות עם ההליכה בדרך האמת. שלמה המלך ע"ה אמר: "מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח). דוקא המודה על האמת הוא ירוחם ויזכה ליחס טוב, אבל המשקר המנסה לכסות את פשעיו – הוא לא יצליח. ואמר החזון איש: מי שמקבל על עצמו לעבור את החיים עם מידת האמת, יסייעוהו מן השמים, והוא יעבור! על כן יבין כל נבון ומשכיל, מהי הדרך הנכונה והיכן הוא השביל. הרוצה להצליח וגם להרוויח, ידע לעולם השקר להדיח. השקר הוא סמלו של עשו, והאמת היא הדגל ליעקב ובניו. נדבק כולנו באמת הנמצאת בתורה, ואז גם בעולם השקר נזכה לחיי נועם ואורה.
"ויבז עשו את הבכורה" (ליקו"מ ח"א, א)
אמר רבי נחמן: כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר השכל שיש בכל דבר להתקרב אל השם יתברך, כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו", וזה בחינת יעקב, כי יעקב זכה לבכורה שהיא ראשית, בחינת חכמה.
אולם: "ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כז) שזה בחינת עשו שביזה את הבכורה ולא קישר את עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, על זה נאמר (משלי יח): "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו", שהיא מלכות הרשעה – יצר הרע שנקרא מלך זקן וכסיל שאינו חפץ בחכמה ושכל. על כן, צריך כל אחד לתת בכל כוחו למלכות הקדושה להתגבר על מלכות הרשעה. איך? אמרו חז"ל (ברכות ה): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע" – על ידי שילמד ויעסוק בתורה, והוסיפו חז"ל באומרם (קידושין ל:): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש".
"הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק" (ליקו"מ ח"א, ח)
רוח חיים מקבלים מהצדיק והרב שבדור, ועיקר רוח החיים הוא בתורה מצד הקדושה, וכשאדם מקושר לצדיק הוא מאריך רוחו, ועל כן נקרא הצדיק: איש אשר רוח בו, שממשיך את עיקר הרוח וממלא את הלב, ובכך ממלא את החסרון שעיקרו בלב, והצדיק יודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד.
אולם רשעים הדוברים על צדיק עתק בגאווה ובוז, מאין מקבלים הם את הרוח להשלים חסרון זה בליבם? דע, כי יש רב מצד הטומאה של הקליפה, שהוא בחינת עשו, כמו שכתוב (בראשית לג): "יש לי רב" והוא בחינת (בראשית לו): "אלופי עשו". ותרגם אונקלוס: רברבי עשו, בחינת רב דקליפה זו, שממנו מקבלים הרשעים רוח ומשלימים את חסרונם, והוא רוח הטומאה, בחינת רוח סערה כמו שנאמר: "הן עשו אחי איש שעיר" – כי הרוח שלם גדול ותקיף לפי שעה כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו. אולם, "כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י) – על ידי שמתגבר עליהם על ידי רוח פיו, דהיינו הדיבור ותפילה זוכה להאריך רוחו. וכשנקראים "ישראל עניה סערה" (ישעיה נד) – הם בחינת תחת ממשלת עשו איש שעיר, שהוא רוח הסערה. אך מי שדבוק בצדיק מקבל רוח חיים וזוכה לשלמות החסרון מצד הקדושה.
"הקול קול יעקב" (ליקו"מ ח"א, כא)
כשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה בגלל שהמוחין והשכל של התורה והלימוד שלו הם בבחינת עיבור, וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב הוא בחינת עיבור: "בבטן עקב את אחיו" (הושע יב). מצב זה הוא מצב שהשפע האלוקי נמצא בבחינת העלמה, ואז יפה צעקה לאדם – הן בתפילה והן בלימוד התורה. וצעקה זו היא בחינת: "והקול קול יעקב" – כדי להוציא את המוחין ולהביאו לבחינת לידה. אדם שנמצא במצב שתורתו היא בלא הבנה ואין בה שום חידוש, אין לו לדרוש אותה ברבים, אף על פי שהקב"ה מתענג ממנה, כי אין לדרוש אלא דברים מבוררים ומבוארים לרבים.
"ויביא לו יין וישת" (ליקו"מ ח"א, מא)
בספר עץ החיים (דף כב) כתוב: הברכיים, היינו הרגליים הם נצח והוד, והם עוקבין.
עקב בגימטריא = שתי פעמים אלוקים, שהם דינים שבהם יש אחיזה לחיצונים (כוחות הטומאה).
הפעולה להבריח את החיצונים משם, שימשיך לתוך הברכיים הגבורות משורש הבינה, וכשממשיך גבורה מבינה אז החיצונים בורחים, ולוקח הבכורה והברכה, זה בחינת ברכיים.
שורש הבכורות נקרא יין שהוא יין המשמח, כמו שכתוב על יעקב, כשראה שהוא בחינת ברכיים במקום דין המשיך את שורש הגבורות בחינת יין המשמח, בחינת: "ויבא לו יין וישת" (בראשית כז) – שהוא שורש הברכה.
נמצא, שעל ידי ריקודים, ששותה מיין המשמח שהוא שורש הגבורה והבינה, נמשכים ריקודים אלה למטה בתוך הרגליים ועל ידי כך מצליח לגרש החיצונים.
"ועתה שא נא כליך" (ליקו"מ ח"א, רעח)
על ידי חליף טוב (סכין שחיטה) יכולים לראות כל הכלים של בית המקדש, איזה פנים יש להם. וזה שכתוב שאמר יצחק לעשו: "שא נא כליך" (בראשית כז), שביקש יצחק מעשו שיבדוק את הסכין וישחט יפה, רמז בכך על כלים של בית המקדש שהם נראים על הסכין היפה שהוא החליף.
"ותכהינה עיניו מראות" (ליקו"מ ח"ב, פב)
כל מה שאדם נתעלה ביותר בודאי הוא יותר קרוב לאלוקות, כי כל הטוב הוא אלוקות כמו שכתוב (תהלים קמה) – "טוב ה' לכל", ואנו רואים את ההיפך כשאדם מגיע לידי עשירות, אזי שוכח את הקב"ה, וזה בחינת "ותכהינה עיניו מראות" (בראשית כז), מחמת שנתקרב ביותר אל אור האלוקות עניו מתכהות ואור זה מזיק לו, כמו שאדם יסתכל על השמש, אור השמש יזיק לו. אך אם נסתכל על עניין זה בגשמיות, נראה שיש אדם שהוא בדחקות ועוני גדול, אולם ברגע שנתעלה ונעשה עשיר, אז הוא שוכח את הקב"ה ואת עבודת ה', וכי לא צריך להיות ההיפך? על זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט): "אם אסק שמים" – אדם צריך למצוא בכל עליה ועליה את הקב"ה, את האור האלוקי ולא לשכוח חלילה ולהגיע לבחינת "ותכהינה עיניו מראות".
"ואברהם הוליד את יצחק" (ליקו"מ ח"א, פד)
כל אדם צריך לרפאות את נפשו, זאת אומרת להעלות אותה למקום שורשה, ואיך יעשה זאת, והרי נאמר התחלת ההתקרבות הוא התרחקות? אמרו חז"ל (תענית ח): "כל המצדיק עצמו מלמטה, מצדיקים עליו את הדין מלמעלה", וזה בחינת מוחין דקטנות.
כתוב: "ואברהם הוליד את יצחק" – כי אברהם הוא חסד ויצחק הוא גבורה, פחד יצחק, וחסד זה מלובש בגבורה, כי יצחק הוא בחינת אלוקים, כמו שאמרה שרה אמנו ע"ה: "צחוק עשה לי אלוקים" (בראשית כא).
ובחינת קטנות מוחין היא – שצריך כל אדם ללכת מקטנות לגדלות, וכשבא לגדלות זוכה לבחינת יעקב שהוא דיבור בדעה וחכמה. ואילו עשו הוא הסיגים, בחינת: נפש כי תחטא. ולכן: ואלה תולדות יצחק בן אברהם – יעקב ועשו. אולם צריך כל אחד, להביא נפשו לבחינת חכמה שהיא יעקב ובזה גורם להתחדשות העולם, ואז נתרפא נפשו, כי כשמעלה את הנפש לבחינה זו אזי מתגלה כבודו יתברך – "על כל הארץ כבודך".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור