יז בתמוז – ימי בין המצרים

 

 

חלפה שנה ובית המקדש עדיין בחורבנו, "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" –  ואנו שוב מתאבלים בימים אלה, ימי בין המצרים. דיני האבלות בתקופה זו הולכים ומחמירים. מיז’ בתמוז עד ראש חודש אב אנו נוהגים מקצת אבלות. מראש חודש אב ואילך, הדינים חמורים יותר. ערב תשעה באב יש לו דינים משלו, והחמור מכולם הוא יום תשעה באב עצמו, יום חורבן בית המקדש.

 

למעשה, גם במשך כל השנה יש לנו הלכות של "זכר לחורבן". מול פתח הבית משאירים אמה על אמה בלתי מסויידת, באירוסין שוברים צלחת, בחתונה החתן שובר כוס – והכל לזכר החורבן.

 

אילו היינו חיים בזמן שנחרב בית המקדש, היה לנו יחס שונה לגמרי לחורבן. מובא במדרש שבשעה שבית המקדש עלה בלהבות, היו כהנים שקפצו לתוך האש. והגר"י לוינשטיין זצ"ל אמר שזה מאוד מובן, עד שקשה להבין את אלה שלא קפצו לתוך האש. כיצד היה להם כוח להתגבר ולשלוט בעצמם, הרי צערם היה נורא. רואים אנו שאלה אשר ראו את החורבן בעיניהם, חשו צער עמוק מאוד מאוד. אך ככל שחלפו השנים, גדל הקושי להתאבל כראוי על ירושלים והמקדש.

 

הרמ"א (הרב משה איסרליש) זצ"ל, מספר בספר "תורה העולה" שאפלטון, הפילוסוף היווני הגדול, בא לירושלים עם נבוכדנצר. לאחר שנחרב המקדש עבר אפלטון ליד הר הבית, וראה את ירמיהו הנביא יושב, בוכה ומקונן על החורבן. התפלא אפלטון: "כיצד אתה, ירמיהו החכם הגדול, בוכה על עצים ואבנים? מה התועלת בבכי? הרי הבית כבר חרב ואין זה ראוי לחכם לבכות על העבר!". השיב לו ירמיהו: "האם יש לך ספיקות פילוסופיים אשר אינך יודע את פתרונם?", השיב אפלטון: "בודאי, יש לי ספקות רבים אשר אין אחד בעולם שיוכל לפשוט אותם". אמר לו ירמיהו: "הצג נא בפני את ספקותיך ואפתור לך אותם". ואכן כך היה, אפלטון שאל וירמיהו השיב לו בנקל. נדהם אפלטון ותמה אם העומד לפניו הינו ילוד אישה, שכן לפי חוכמתו נראה שאין מדובר כאן בילוד אישה. אמר לו ירמיהו: "אתה תמה, ואני אומר לך שאת כל החוכמה הזאת שאבתי מעצים ואבנים אלו! זו התשובה לשאלתך הראשונה. על שאלתך השניה, היאך נאה לחכם לבכות על העבר? לא אוכל להשיב לך כי אינך מסוגל להבין זאת".

 

על עניין זה הוסיף הסבא מקלם ואמר שהתשובה על שאלתו השניה היא פשוטה בתכלית. איננו בוכים על העבר, אנו בוכים על העתיד כי שערי דמעות לא ננעלו, ועל ידי כך נזכה לראות שוב את המקדש על מכונו. ירמיהו לא ענה לו, משום שגוי אינו יכול להבין זאת. מכאן, אומר הסבא, יש להתעורר על גודל קדושתה של נשמת ישראל. הנה דבר כה פשוט אשר גם ההדיוט שבישראל מבין, לא היה החכם שבאומות העולם מסוגל להבין.

 

על כל פנים, בכיו של ירמיהו ממחיש לנו כיצד התייחסו בני הדור ההוא לחורבן המקדש. הרי כל זמן שבית המקדש היה קיים, חיו היהודים בדרגת רוממות שונה לחלוטין מדרגתם שאחרי החורבן. הכל חיו בקדושה ובטהרה, וכן דרגת ההבנה בתורה היתה ברמה אחרת. שכן על זה נאמר במגילת איכה: "מלכה ושריה בגויים, אין תורה", כלומר, מעת צאתם לגלות נחלשה מאוד ההבנה בתורה. ולכן אנו מסכימים לבקשה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". את הבקשה "ותן חלקנו בתורתך", כי זה בזה תלוי, משום שמאז שיצאו לגלות, אין תורה.

 

להמחשת מצב זה, נתבונן במציאות הקיימת אצל בעלי חיים. כאשר ציידים תופסים חיה מהיער וכולאים אותה בכלוב, היא אינה משלימה עם מצב זה. בכל עת היא מנסה לברוח, ולחזור אל חיי החופש שהורגלה אליהם. אולם הבנים שלה וכן כל הדורות הבאים, אלא שנולדו בשבי אינם מנסים לברוח, משום שמעולם לא טעמו את טעם החופש ועל כן הוא אינו חסר להם. דוד המלך ע"ה, ביטא את ההבדל הזה לגבי עצמו: "אני עבדך בן אמתך" – אילו הייתי עבד שנקנה זה עתה, היה חשש פן אברח. אבל מכיון שאני עבדך בן אמתך, כלומר דור שני של עבדים – "פיתחת למוסרי", אין צורך לקשור אותי כי אני לא אברח.

 

כל זה מהווה משל למצבנו. אילו היינו רואים את בית המקדש, או לפחות שומעים עליו מאבותינו אשר ראו אותו, בודאי היינו מתאבלים בדרגה אחרת לגמרי. שכן אז היינו יודעים על מה להתאבל. אבל מאחר ואנחנו כבר אלפיים שנה בגלות, העבודה להגיע לאבל אמיתי על החורבן הינה עבודה קשה ביותר. ככל שאנו מתרחקים מהחורבן הנורא, אנו מתקשים יותר ויותר להתאבל כראוי.

 

ישנו סיפור ידוע על האדמו"ר רבי נחום מצ’רנוביל ע"ה, שהיה נודד בעיירות ומחזק לבבות שבורים ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים. יום אחד הגיע ר’ נחום לאחת העיירות, והלך ללון באכסניה קטנה בבעלותו של יהודי פשוט. באמצע הלילה מעירה אשת בעל הפונדק את בעלה ואומרת לו בבהלה: "לך מיד לחדרו של היהודי שהגיע אלינו היום, וראה מה קרה לו. אני שומעת קול בכי הבוקע מחדרו", אמרה האישה, "מחובתנו לדאוג לבריאותם של האורחים החוסים בצל קורתנו".

 

נכנס האיש לחדרו של ר’ נחום, וראה שהוא יושב על הרצפה ובוכה. "מה קרה ר’ יהודי?" שאל האיש בדאגה. "הכל בסדר", השיב ר’ נחום. "אבל מדוע הנך בוכה?", אמר לו רבי נחום: "אני עורך עתה תיקון חצות". "מעולם לא שמעתי על דבר כזה", אמר האיש. שאלו ר’ נחום: "וכי אינך יודע שהיה לנו בית מקדש והבית הזה נחרב, ומאז אנו בגלות ומוקפים בצרות? על כן אנו מבכים את הגלות ומתפללים על ביאת המשיח, ולכך כולנו מייחלים. וכי אינך רוצה שיבוא המשיח ונעלה לירושלים?"

 

השאלה הפתיעה את האיש, והוא השיב: "איני יודע אם אנו רוצים לעלות לירושלים, עלי להתייעץ עם אשתי". מיד שב בעל האכסניה וסיפר לאישתו את תמצית שיחתו עם ר’ נחום, ושאל אותה אם הם מעוניינים בביאת המשיח ובעליה לציון ברינה. אמר לו האישה: "לך ואמור לו שאנו נשארים במקומנו ואיננו מצטרפים לנסיעה לירושלים, איננו יכולים לנטוש את הצאן ואת התרנגולים שיש לנו כאן, ועל כן עלינו להישאר". כאשר הביא האיש את דברי האישה בפני ר’ נחום, אמר לו ר’ נחום: "ומה תעשו אם יבואו הטטרים (כנופיות שודדים) וישדדו את כל רכושכם, ומי יודע אם תשארו בחיים?". הביא האיש את דברי ר’ נחום לפני אשתו, והיא אמרה לו: "אמור לו שאם כן, יקח המשיח עימו את הטטרים לירושלים, ואנו נישאר כאן".

 

סיפור זה מעלה חיוך קל, אך זהו חיוך עצוב מאוד, משום שסיפור זה מראה לנו עד כמה התרחקו בני אדם מהציפיה לגואל והגאולה. ההרגל שהורגלנו בגלות הארוכה, הביא את בני הזוג שבסיפור, להעדיף שהמשיח ימצא פתרון לשודדים, ושהם ישארו על אדמת נכר. למעשה, אם נבדוק את עצמנו, נראה שגם אנו איננו טובים בהרבה מהזוג שבסיפור. האם אנו מצפים באמת לביאת המשיח? נכון, אנו בודאי רוצים שמצב הכלל ומצבנו הפרטי יהיה יותר טוב. אנו מעוניינים שהמצב הרוחני ישתפר, אנו רוצים שלא תהיינה מלחמות, שלא יהיה עוני, שנהיה בריאים וכדומה. אבל אם כל זה יובטח לנו גם בלי ביאת המשיח, יתכן שנסתפק בזה. ואם כך הם פני הדברים, האם אנו שונים בהרבה מבני הזוג בעלי האכסניה?

 

המחשה נוספת להיותנו רחוקים מההרגשים הנכונים לגבי צער החורבן, אנו יכולים למצוא בהתחייסותנו להלכות הנובעות מהפסוק: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", להזכיר לנו שאין שמחתנו יכולה להיות שלימה כל זמן שהמקדש עדיין בחורבנו. והנה כאשר אנו מגיעים לשמחת חתונה והחתן שובר את הכוס מתחת לחופה זכר לחורבן, כיצד אנו מגיבים? האם משיהו חושב שכאן נעשה משהו להזכיר את צער החורבן? או שכולם מריעים בקול רם: ‘מזל טוב, מזל טוב!’ – והאבל על החורבן נשכח.

 

הגר"ש ברעוודא היטיב לתאר כיצד היתה צריכה להיות התחושה בעת שמחה: נתאר לעצמנו אישה שנתאלמנה בגיל צעיר וגידלה את ילדיה לבדה. והנה הגיע יומה המאושר, שבו היא מכניסה את בתה לחופה. האולם מלא מפה לפה, כולם באו להשתתף בשמחת המשפחה. כולם שמחים כולם מאושרים, הכל מודים ומברכים ‘שהחיינו והגיענו לזמן הזה’.

 

כאשר הגיע הזמן ללכת לחופה, נעלמה אם הכלה. לפתע גילו אותה עומדת במקום מסויים ומתייפחת בבכי. קרובי משפחה ניגשים אליה ומנסים להרגיע אותה, אומרים לה שהנה הגיע הרגע המאושר בחייה, אך היא ממשיכה לבכות. עד שקמה הכלה מכיסאה וניגשת אל אימה ושואלת אותה: "אמא, האם אינך שמחה שאני מתחתנת, מדוע את בוכה?", משיבה לה האם: "בודאי שאני שמחה ואנו נמצאים ברגע הגדול בחיינו, אבל אבא איננו! ואם כך איך יכולה שמחתי להיות שלימה?"

 

הוא הדין לגבינו. תודה לא-ל יש לנו הרבה הזדמנויות לשמוח, אבל היאך יכולה השמחה להיות שלימה כאשר אבא איננו, כאשר השכינה בגלות ובית המקדש חרב? כך היינו צריכים לחוש. ובאמת חז"ל מצפים מאיתנו שנושא החורבן והגלות לא ימוש מזכרוננו. מכל זה עלינו להגיע למסקנה אחת, ימי בין המצרים הם ימים שבהם עלינו להתבונן ולהבין מה חסרנו על ידי החורבן. היכן היינו יכולים להיות היום אילו היה לנו בית המקדש! לכן נשים דגש, לפחות בשבועות אלו של ימי בין המצרים, על התפילות שבהן אנו מבקשים על ציון וירושלים ועל גאולתנו ופדות נפשנו. על ידי כך נהיה בין המצפים לישועה, בה נזכה במהרה בימינו אמן.

 

 

ביז’ בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני ולוחות הברית בידו. כשנגלה לעיניו עגל הזהב שעשו ישראל, פרחה הקדושה מלוחות הברית ואז הפכו כבדים מנשוא על ידי משה והוא השליכם לארץ ושברם (זהו אחד הטעמים לצום יז’ בתמוז, בנוסף לטעמים הנובעים מהצרות הקשות שפקדו את עם ישראל בימים אלה ובחורבן).

 

אמרו חז"ל: "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל", והרי כתוב: "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב – מכתב אלוקים חרות על הלוחות", כלומר, היו הם מעשה ידיו של הקב"ה. לו היה משה רבנו מוסר לוחות קדושים אלו בידי ישראל, היה בכוח קדושתן של האותיות החקוקות, להיחקק ולהיחרת גם על לב כל איש מישראל, ועל ידי זה לא היו דברי התורה נשכחים מליבם לעולם.

 

"זכרו תורת משה עבדי" – אלו הם דברי נבואתו של הנביא מלאכי, ואיתם הוא חותם את נבואתו. רבי נחמן מברסלב אומר לנו, כי בפסוק זה נכתב שם החודש ‘תמוז’ בכתיב חסר: זכרו תורת משה.

 

מכיון שנשברו הלוחות הראשונים בתמוז, ומעצם שבירתם נשתכחה תורה מישראל (חז"ל), מסביר לנו רבי נחמן שבחודש זה, חודש תמוז, אנו צריכים להמשיך זיכרון, כלומר לתקן את השיכחה שנוצרה משבירה זו, מכיון שאמר הנביא: זכרו תורת משה = תמז.

 

תחילתה של השיכחה נובעת מחטא העגל –

 

משה רבנו עדיין לא שב מן ההר אליו עלה כדי לקבל את התורה. העם שציפה למשה רבנו שיבוא, החל לפתח רצון לראות ולחוש נוכחות אלוקית בצורה גשמית. לכן פנו הם לאהרן ודרשו: "קום עשה לנו אלוקים".

 

כאן נעשתה טעות חמורה מאוד. בעשרת הדיברות מצווים אנו לא לעשות פסל או כל תמונה אחרים על פני ה’. ובנוסף, אנו אומרים כל יום ב’אני מאמין באמונה שלימה’ – שהקב"ה אינו גוף ‘ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל’. על יסוד חשוב זה, שהוא אחד מתוך י"ג עיקרי האמונה היהודית, עברו בני ישראל בחטא העגל. הם רצו משהו מוחשי שיתן להם נציגות אלוקית על פני האדמה. הם לא הסתפקו בעובדה המופשטת, שהאלוקים הוא אינסופי ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל. לכן ניסו ‘לכווץ’ את כל המופשטות הזאת לתוך מה שנוצר להם מכל הזהב שהותך – העגל (וכלשון חז"ל: עבודה זרה). ברגע שהפכה האלוקות בעיניהם למשהו גשמי, נעלם הכוח הרוחני והאין סופי שהיה בלוחות הראשונים, מעשה ידיו של הקב"ה, וממילא הפכו למשהו גשמי וכבד.

 

לכן כדי לתקן את השיכחה, כפי שאומר רבי נחמן, שהיא רצון להמחיש את הבורא במשהו גשמי, עלינו להבין את המהות הרוחנית של התורה כדי שנוכל להפנים אותה כראוי, ואז נוכל לזכור אותה יותר. ברגע שנדע שהתורה היא רוחנית, נוכל לקבל את התורה כולה ולא ישתכח ממנה דבר, כי דבר רוחני אינו תופס מקום. אולם מי שהופך את התורה למשהו ממשי, אזי יהיה לה מקום קצוב בשכלו ולא יותר. ואם ירצה ללמוד עוד, הוא יצטרך לדחות את מה שכבר קיים. זה למעשה הגורם של השיכחה, הדחת הדבר שאותו כבר למדנו כדי להכיל עוד חומר נוסף, בגלל ראייתנו הגשמית, כלומר יבוא החומר החדש במקום החומר הקיים. כשנזכה להבין שהתורה היא רוחנית ונדע גם שרוחניות אינה תופסת מקום, נזכה להמשיך זיכרון ולתקן את השיכחה שנוצרה כתוצאה משבירת הלוחות הראשונים בעקבות מעשה העגל.

 

ימי בין המצרים המתחילים מיז’ בתמוז ועד לתשעה באב, יום חורבן בית המקדש, אינם עוד ימי אבל הבאים להוסיף צער עלינו, שהרי לא חסר לנו כאב ובלבולים, מבוכה וחוסר מנוחה. ימים אלה באים להזכיר לנו ש’מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מן אדמתנו’. כואבים אנו בימים אלה את אובדן גדולתנו האמיתית, אובדן של עם מתוקן עם בית המקדש עם כל הודו הדרו ופארו, מקום השכינה וביתו של הקב"ה – אבינו שבשמים. ועל דברים אלה אנו מבקשים "חדש ימינו כקדם".