יז המשך-תורה יח רבי יונתן

תורה יז - המשך - פירוש רשב"ם: בריה קלה – מבריות קטנות שבים. לפומיה דלויתן – שיאכלני היום. עיזא דימא – שכל מה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה. בשחיטת חולין. דבחישא...

4 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

תורה יז – (המשך)
 
ויהי הם מריקים שקיהם, והנה איש צרור כספו בשקו, ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם וייראו: ויאמר להם יעקב אביהם אותי שיכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה (בראשית מב):
 
ח – (המשך)
 
וזה פירוש (ב"ב ע"ד): רב ספרא מישתעי: זימנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא כוורא, דאפיק רישא ממיא, ואית ליה קרני וחקיק עלייהו. אנא בריה קלה שבים, והוינא שין פרסה, ואזלינא לפומא דלויתן. אמר רב אשי: ההוא עיזא דימא הוי, דבחישא, ואית ליה קרני:
 
פירוש רשב"ם: בריה קלה – מבריות קטנות שבים. לפומיה דלויתן – שיאכלני היום. עיזא דימא – שכלמה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה. בשחיטת חולין. דבחישא – חופרת בים בקרניה לבקש אחר מזונותיה.
 
חזינא האי כוורא דאפיק רישא ממיא וכו’. כוורא – זה בחינת הטוב, שהם חלקי נשמות ישראל עם הגרים הנ"ל, כי דגים אסיפתן הוא מטהרתן (ע’ חולין כ"ז ע"ב), זה בחינת חלקי הנשמות, בחינת (איוב ל"ד): רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ובחינת גרים, בבחינת (תהלים מ"ז): נדיבי עמים נאספו. ועל שם זה החכמים נקראים בעלי אסופות (קהלת י"ב), שהם מאספים הטוב עם הגרים. וזה הטוב עם הגרים, אפיק רישיה מתיא – היינו שמוציא את השכל משטיפת המים הזידונים, שהוא הכסילות השוטף על השכל כנ"ל.
 
והוי ליה קרני, וחקיק עליהו: אנא בריה קלה שבים, והוינא שין פרסי, ואזלינא לפומא דלויתן. קרנא – זה בחינת צדקה, שהוא בחינת: הון יוסיף רעים הנ"ל, שהוא עיקר הקרן הקיימת לעולם הבא, כמאמר מונבז (ב"ב י"א): אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה.
 
וחקיק עלייהו – היינו ע"י הצדקה, נעשה חקיקה, בחינת הכתב הנ"ל כנ"ל, בבחינת: ושמעו הולך בכל המדינות, להטוב הכבוש בין העכו"ם ומעוררו בתשובה לשוב לשרשו, כי הטוב זוכר את עצמו.
 
אנא בריה קלה שבים – היינו, שאני למעלה מכל העולמות.
ים – היינו המ"ם, הוא ארבע עולמות. יו"ד, הוא בחינת החכמה, שמתפשט בכל העולמות, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): כולם בחכמה עשית.
וזהו: בריה קלה שבים – היינו שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה, כן הנשמה, שהוא הטוב הוא למעלה מכל העולמות.
 
והוינא שין פרסה – דהיינו שהנשמה נזכרת, שהיתה בבחינת: ישראל עלה במחשבה תחילה, והקב"ה נמלך בה בבריאת העולם, בבחינת: המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו – שנמלך בנשמותיהן של ישראל, בשעת בריאת העולם. דהיינו שהיא נזכרת, שהיתה במעלה גדולה כזו כנ"ל, ועתה היא הולכת לכליון והפסד ח"ו. שי"ן זה בחינת המחשבה, שנחלקת לשלש ראשים: מחשבות שכליות, מחשבות מידותיות, מחשבות מעשיות. פרסה – בחינת רגל, היינו עצה. כמו (שמות י"א): וכל העם אשר ברגליך – הנמשכים אחר עצתך. היינו שהנשמה נזכרת שהיתה תחילה במחשבה, ובה נמלך ונתייעץ בבריאת עולמו.
 
והשתא אזלינא לפומא דלויתן – היינו לכליון והפסד ח"ו. ועל ידי זה מרחמת על עצמה, ונתעוררת לשוב לשורשה כנ"ל, ונעשין בעלי תשובה וגרים כנ"ל.
אמר רב אשי: האי עיזא דימא דבחישא ואית לה קרני – עיזא – זה בחינת עוז, היינו יראה, בחינת: כי תפארת עוזמו אתה הנ"ל. דבחישא – היינו בחינת הצדיק שמחפש תמיד אחר ההתפארות שבכל אחד מישראל כנ"ל. ואית לה קרנא – היינו בחינת: וברצונך תרום קרננו. היינו האהבה שנתגלה ע"י הצדיק כנ"ל, כי ע"י כל בחינות הנ"ל, נתגלה אור הצדיק, שעל ידי זה זוכין ליראה ואהבה כנ"ל:
 
ט
 
וזה: ויהי הם מריקים שקיהם – היינו בחינת: לבשו שמים קדרות ושק וכו’. שמים – היינו יראה ואהבה כנ"ל. וכשהם מריקים את השק והחושך מן היראה והאהבה, והנה איש צרור כספו בשקו – צרור כספו, זה בחינת הצדיק. בחינת (משלי ז’): צרור הכסף לקח בידו, שהם הצדיקים, כמו שפירש רש"י שם.
בשקו – היינו שאור הצדיק נתחשך ונתלבש ונתכסה בקדרות ושק. היינו שמרגישים, שהשק והחושך, שהיה על היראה והאהבה, זה מחמת שק וחושך שנחשך להם אור הצדיק כנ"ל.
ויראו את צרורות כספיהם, המה ואביהם – היינו שראו והכירו, שצרורות כספיהם תלוי בהחומר והצורה, שנקרא: המה ואביהם. המה – זה החומר, שהם כלי המעשה. ואביהם – הוא השכל שנקרא אב, בחינת אב בחכמה. היינו כנ"ל, שהתגלות אור הצדיק, שיזכו להכירו ולהבין ולטעום ולראות אורו הגדול, הוא תלוי בשלימות המעשים ובזַכּוּת השכל.
ויאמר לחם יעקב אביהם – היינו תוכחות השכל, שמוכיח את החמרים, שהם כלי המעשה, שהוא תולה הסרחון בכלי המעשה.
וזה: אותי שיכלתם – שע"י המעשים העכורים, גורמים כליון והפסד להשכל.
יוסף איננו – זה בחינת הון יוסיף רעים רבים הנ"ל.
ושמעון איננו – זה בחינת: ושמעו הולך בכל המדינות, הנעשה ע"י בחינת הון יוסיף כנ"ל.
ואת בנימין תקחו – זה בחינת: מזבח בחלקו של טורף, שהוא בנימין, שעיקר שלימות השכל תלוי כזה כנ"ל. דהיינו שהשכל מוכיח ואומר, שעיקר החסרון שנתעכר המוח הוא תלוי רק בכלי המעשה, דהיינו צדקה, שהיא תלוי במעשה, בחינת (ישעיה ל"ב): והיה מעשה הצדקה, שעל ידה נשלם השכל כנ"ל, כי כשנותנין צדקה, על ידי זה נעשין גרים כנ"ל, ועל ידי זה נשלם המזבח, שהוא בחינת שולחנו של אדם, דהיינו שזוכין לאכול בקדושה, ואזי נשלם השכל, ואזי זוכין לראות אור הצדיק, ועל ידי זה מקבלין ממנו יראה ואהבה כנ"ל:
 
תורה יח
(לשון רבינו ז"ל)
 
רבי יונתן מישתעי: זימנא חדא הוה קאזילנא בספינתא, וחזינן ההוא קרטליתא, דהוו מיקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, וחדרי ליה מיני דכוורי דמיקרי בירשא. נחית בר אמוראי לאתויי, ורגש. ובעי דנשמטיה לאטמיה, וזרק זיקא דחלא ונחת. נפק ברת קלא ואמר: מאי אית לכו בהדי קרטליתא, דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא, דעתידה לשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי: (ב"ב ע"ד)
 
פירוש רשב"ם: קרטליתא – ארגז. דמקרי בירשא – כך שמו. בר אמוראי – אדם שיודע לשוט במים. בעי דנישמטיה לאטמא – שביקש לחתוך ירכו. זרק ליה חלא – חומץ,וברח מריחו לים. למשדיא בה – להצניע בו.
 
רבי יונתן משתעי: זימנא חדא הוי קאזילנא בספינתא, וחזינא האי קרטליתא וכו’:
 
א
 
דע כי לכל דבר יש תכלית, ולתכלית יש עוד תכלית אחר, גבוה מעל גבוה. למשל: תכלית בנין הבית – כדי שיהא לאדם מקום לנוח. ותכלית המנוחה – כדי שיוכל בכח הזה לעבוד את השם. ותכלית העבודה, וכו’. ותכלית של כל דבר, הוא מחובר להמחשבה והשכל, יותר מהדבר שזה התכלית בא ממנו, וקרוב התכלית להמחשבה בקירוב יותר מהדבר. כי סוף מעשה – במחשבה תחילה
 
נמצא, שהסוף והתכלית הוא תחילה במחשבה וקרוב לה, ומהתכלית נשתלשל המעשה. למשל: כשעולה במחשבה לבנות לו בית, בוודאי הבית אינו נבנה בבת אחת, אלא צריך להכין עצים, ולסתת ולבנות כל עץ ועץ לפי צרכו, ואח"כ נבנה ונשלם הבית. נמצא שלימות הבית, שהיא תכלית הבנין וסופו, היה במחשבה תחילה. נמצא, שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה: 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה