ילדים מושלמים

יש לי חברה בפייסבוק שמעלה סרטונים ותמונות של הילדים שלה עם חוכמות ושנינויות, תמונות ודוגמאות. כמעט בכל הסטטוסים שלה הילדים נדמים כמושלמים. הם עוזרים בבית, אחראים על הכביסה (כולל הכל – להכניס למכונה, לתלות, להוריד, לקפל ולשים בארון). הם מבקשים מאימם ללכת לנוח בעוד הם דואגים לניקיון הבית ולבישולים לשבת.

אמיתי! לא צוחקת אתכם.

אחר כך, בתגובות לפוסטים יש כל מיני קנאיות, כמוני למשל, שכותבות לה ש"מסכנים הילדים" ו"למה היא מטריחה אותם כל כך בגילם הצעיר?"

בתגובה לתגובות, מעלה אותה אמא אמיצה סרטון שבו שלושת הבנים שלה מסבירים מה היה התפקיד של כל אחד מהם בהכנות לשבת – "אני קילפתי תפוחי אדמה", "אני הכנתי עוגה", "אני הכנתי מרק" – ומסבירים "כי אין זה יאה ומכובד להטריח את אמא ואבא שעובדים כל כך קשה, ושזו זכות גדולה לעזור בבית".

תקשיבו, התעלפתי.

כי או שהאישה הזאת שקרנית או שהיא גאונית, אחד מהשניים. לא יכול להיות אחרת. בכל אופן, לפחות לפי הפייסבוק העקבי שלה היא כנראה עונה לאופציה השנייה – גאונית. מה שמביא אותי לבדוק את עצמי ולשאול: אם כך הם פני הדברים, האם אני כזאת טיפשה לעומתה? כי תשמעו, אני לגמרי עבד נרצע בבית שלנו. חמישה ילדים ולא משנה כמה אני יכולה לצרוח, כל אחד עושה מה שבא לו. חולצים נעליים בכל מקום, הבנות מחליפות חמש פעמים ביום בגדים והכל נזרק על הרצפה, או אחרי המקלחת טייצים מעורבבים עם חולצות בבליל רטוב ומעוך על הרצפה. בקיצור, בלגאן.

פראיירית, אתם בטח אומרים?

וכמובן שאתם צודקים.

מאמרים נוספים בנושא:

אמא מקרטון

פירות האמונה

לפני שהילדים הגיעו

ילדים זה שמחה

תעשי לך הפסקת קפה

מאמאזילה

ילדים במשקפי האמונה

עובדים בלהיות הורים

חתיכות של סבון

להחזיק במושכות

תפילה של אמא

אני רק השליחה

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

הבעיה היא, שאני כל כך עייפה מכל עבודות הבית, שאפילו אין לי כוח להיאבק בהם שיעזרו לי. לא ברור לי מה בא קודם – הביצה או התרנגולת, אבל זה לא שלא ניסיתי לקבוע לוח תורנויות וכל מיני שיטות למיניהן. כי גם כשכל אחד יודע מהו תפקידו, הם מנצלים את זה כדי לריב, ואז זה נשמע ככה: "אמא, למה היא לא עשתה? ולמה לי התפקיד הכי קשה? ואני עשיתי אתמול ושלשום, ולפני שהיא נולדה גם עזרתי לך".

בסופו של דבר הבנתי על בשרי את האמרה – "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".

נכון, הילדים שלי לא אכזרים, חלילה. אבל הם טאבולה ראסה, הטבעיות שבאדם פורצת בהם ללא רסן, ואני זאת שאמורה לשים את הגבול ולומר להם "עד כאן!". כשאני מרחמת על הילדים שלי, כמו בתגובות לפוסט של חברה שלי – 'מסכנים, הם רק ילדים', 'למה הם צריכים כל פעם שבא להם קערת קורנפלקס למזוג גם לכל האחים הקטנים שלהם?', אז זה מצריך ממני לעשות את הדברים, הרבה דברים אפילו כאלה שהם יכולים לעשות (ורצוי שיעשו), אני רק מכבידה על עצמי ומקשה עליהם.

אז נכון, זה באמת מבאס שאתה לא יכול לאכול קורנפלקס באנוכיות מבלי שיפריעו לך, אבל היי, גם אני לא יכולה. כי אם אתיישב עם קערה ליד השולחן מיד יבואו חמישה פיות רעבים לידי ויישאר לי בסוף רק ביסון קטנטן. חוץ מזה, הם כל כך נהנים מהאחים הקטנים שלהם – הם משחקים אתם, מנשקים אותם ו'אוכלים' אותם ממש. הם מתלהבים מכל מילה חדשה שאומר התינוק ומכל הברקה שיוצאת מפיו. אז כמו כל דבר בחיים – כשיש לך זכויות יש גם חובות, ואין שום סיבה שהם לא יישאו בחלק מהנטל.

הילדים שלנו לא מסכנים. לא כשאומרים להם לא על עוד ספינר (יש כבר אחד לכל אחד, למה צריך יותר? במיוחד כשאחר כך הם נזרקים מתחת לספות ואני זו שצריכה לדלות ולנקות אותם מכל תלתלי האבק).

הם לא מסכנים כשהם חוזרים מבית הספר, יש להם אוכל חם על השולחן ומיד אחריו הם צריכים לתלות את הכביסה שלא הספקתי מהבוקר, כי אני צריכה לסיים מטלה נוספת שנמצאת על הפרק.

הם גם לא מסכנים כשלכולם מותר ולהם לא, כי ככה נוהגים בבית הזה וזה לטובתם.

והם ממש ממש לא מסכנים. נקודה.

כשאני מטפחת את הכביכול מסכנות שלהם, אני בעצם מגבירה את האגואיסטיות שלהם, את חוסר הרגישות לזולת, את התחושה ש'הכל מגיע לי ושאני לא אמור לעבוד בעולם הזה'. כשאני מטפחת את המסכנות של ילדיי, אני הופכת אותם לאכזריים.

עכשיו, מה קרה?

התהפכו היוצרות. כשהבנתי שהילדים שלי מתאכזרים אלי בגלל רחמנותי, נאלצתי לשנות גישה והפכתי אני ל'אכזרית'. נכון, בגלל שזאת רק ההתחלה אז אולי זה נשמע קצת קיצוני ולא טוב. למשל, כשאני אומרת לילד שאם הוא ירטיב שוב את המיטה הוא יצטרך להתמודד עם זה, או כשאני דורשת מילד בן שלוש להתרחק ממני כשהוא צורח, או עונה לילדה עם "ככה זה וזהו" כשהיא טוענת שכל החברות הולכות לקייטנה ורק היא לא (מסיבות מוצדקות תאמינו לי). אז אולי הפכתי למפלצת באופן זמני ועכשיו ילדיי אולי קצת 'מסכנים', אבל הם לפחות יותר רגישים ומשתפי פעולה.

אבל היי, זאת לא המלצה וגם לא סיבה להלשין עליי לרשויות הרווחה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com