יש חתונה!
לפתע נדחק בין המוזמנים איש גס בלבוש חולין... "סליחה, אולי ראיתם את המגפיים שלי! אני ממהר, חייב לתפוס את האוטובוס ולנסוע לחנות לקנות סבון אסלה ופתיתים וופלים...
לפתע נדחק בין המוזמנים איש גס בלבוש חולין…
"סליחה, אולי ראיתם את המגפיים שלי! אני ממהר,
חייב לתפוס את האוטובוס ולנסוע לחנות לקנות
סבון אסלה ופתיתים וופלים. אפשר בבקשה לקבל
עשר שקל?"
יש חתונה.
חתונה מדהימה, בעלת משמעות מהותית, עצומה, לכל היקום.
מלכו של עולם מתחתן, ואחרי שיתחתן – העולם כולו יתהפך.
דבר לא ישאר כשהיה.
הכל דרוכים, מרוב התרגשות נשימתם נעתקת. כל רגע גורלי. תרועת חצוצרות נישאת, הכרכרה מגיעה וחונה, הנה זה הולך ומתרחש. כה גדול, מרטיט, משתלט על דופק הלב, מצחיח את הגרון…
לפתע נדחק בין המוזמנים איש גס בלבוש חולין, פניו שחורים מזיעה ולכלוך, מצחו קמוט ושפתיו קפוצות.
"סליחה", הוא פונה בתלונה קולנית, מייבבת, "סליחה, אולי ראיתם את המגפיים שלי! אני ממהר, באמת, חייב לתפוס את האוטובוס ולנסוע לחנות לקנות סבון אסלה ופתיתים וופלים. אפשר בבקשה לקבל עשר שקל?"
משתרר שקט עכור, מלא ניכור, שאט נפש וזעזוע.
הנוכחים מביטים באיש הגס בשאת נפש. "מה יש לך", אומרים מבטיהם, "אתה לא יודע שיש חתונה? אתה לא יודע שהדבר הכי חשוב בעולם קורה עכשיו? אתה לא מתבייש, לבקש…מגפיים?!"
"חייב להספיק את האוטובוס", אומר האיש שוב בעצבנות, "תנו לי את המגפיים שלי וכסף, אני צריך סבון אסלה".
יש שמפנים ממנו מבטם בסלידה עמוקה, יש שאוחזים בקצות אצבעותיהם במגפיים הגסים, המלוכלכים, ומשליכים אותם למרגלותיו במאוס. שילך כבר. הכל נרתעים ממנו, עלוב שכמותו, אטום ומטומטם. פתיתים וופלים וסבון. ווי לו.
רק אחד לא סולד ממנו.
רק אחד לא נגעל ולא מחכה שכבר יסתלק, אלא רץ אליו ומחבק אותו, טופח על שכמו בידידות, מתעניין עד מאוד במגפיו שאבדו, באוטובוס שלו, שעומד להגיע ובכל רשימת הקניות.
רק לאחד איכפת, בתוך כל ההתרגשות עוצרת הנשימה, ממצוקותיו התלושות של האיש הגס.
הוא הולך איתו, מלווה לו כסף, מקשיב לו. אגב כך מספר לו, במילים פשוטות מאוד, שיש מלך, מלך גדול ונורא. שהמלך מושל בכיפה, והיום הוא נכנס לחופה. שיש התרגשות גדולה והזמן גורלי, אפשר להרויח הרבה.
לאיטן, מחלחלות המילים למוח המנוון, עד שהוא מבין משהו ועיניו ניצתות. הוא משמיט מידיו את השקיות עם הקניות והולך, מהורהר, להחליף את בגדיו, ליטול את ידיו – ובדלות מבוישת הוא בא לחתונה, על קצות אצבעותיו.
***
רבים הם האורחים בחתונה, הצדיקים, הדבקים בה’ ועושים רצונו, המשווים אותו לנגדם, מנצחים את חייהם ויורדים אל סודם.
רבים הם אנשי המעלה, אורחיו של המלך וזוכריו בכל יום, שהוא יום חתונתו ויום שמחת ליבו.
אבל רק אחד, שונה ואחר לגמרי נבדל, כמו איזה איש חלל, רק אחד יש – שהולך ולחפש ולבקש.
את בניו האבודים של המלך הוא מבקש.
מכשיר גילוי לו ושמו לב, והמכשיר הזה משדר ללא הרף קרניים של אהבה, של געגועים והוקרה לכל מי שהוא בן מלך.
הקרניים האלה מאתרות לו אותם, ואין הוא זז משם עד שמוריד אל סוף דעתם: שיש חתונה, ושממתינים להם בה, ושאין טוב עבורם מללכת אליה, אין ערב מזה בעולם.
ואם גם שמח המלך באורחיו המשתתפים, ואם גם רבה זכותם ליטול חלק בשמחה הגדולה, עם כל זה לא קשה לנחש – ליבו של המלך למי הוא נתון.
שעה שהוא מחייך לאורחיו, משיב לברכתם ומהנהן לעברם, עיניו צופיות לחלון וליבו הומה לשליחו האחד.
כל מעייניו בו, כל ציפיותיו לשמוע אותו.
כמה מצא, והיכן? מה מצבם? ההוטב להם?
כמה ניצלו? כמה כבר נגאלו?
מה התחדש שם, בחושך שמעבר לחלונות האולם?
מתי כבר ישובו כולם לגבולם?
אוזניו של המלך כרויות לעולם…
רק שליח אחד לא סולד ולא בוחל.
ככל שרחוק הבן ושקוע יותר בחושך, ככל שהוא טובע ממש בעומק הרע – כך גדלה שמחתו לפגוש בו, כך יקר הוא בעיניו יותר ויותר, כמטמון סודי עלום ומופלא, חבוי בעומק היער, במעבה האפלה.
הוא אינו מואס במגפיים, ולא בבגדי החולין, ולא בסבון אסלה ופתיתים.
הוא מוסר נפשו על היהודים האבודים והפשוטים.
אינו נגעל מבגדינו הצואים, ולא מרצונותינו הנדחים והתמוהים.
אינו מסב פניו מקטנותו הדלה.
רבים הם אנשי החתונה, אבל רק אחד מחבק באהבה כל כך גדולה.
רק אחד הולך למכולת, וסוחב משם סלים גדושים הבלים, ובדרך הוא משיח מעניין המלך הגדול.
רק אחד נוכח בכל מיני עתים נדירות שבדממה, כאשר נולד לפתע אור של נשמה, כשהקליפות נמסות ונעלמות ויופי שאין לו סוף מתגלה.
רק אחד יודע ועד.
יש לו בגדים,
והוא מחמם בם אותנו כשאנו רועדים,
את דמעותינו אוסף ונוצר בכפיו,
ומגיש אותן,
יחד עם סבון האסלה והפתיתים,
והמגפיים, ומעשי החולין הפשוטים,
למלכו של עולם ביום שמחתו,
מנחת אהבתו.
(מתוך אתר "לב הדברים").
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור