יש להם מסר בשבילך, תקשיב!

גם אם תקשיב לקטנים ממך תגלה
שיש להם מסר בשבילך, תובנות
נפלאות ואולי אפילו גילויים מדהימים.
קל וחומר כשמדובר בגדולים ממך…

בגן החכמה – פרק 59

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

והחכם הנ"ל, כשבא אליו האיגרת מהמלך כנ"ל, השיב להחכם שהביאה: המתן ולין פה, ונדבר ונתיישב…

כאשר החכם מקבל את האיגרת מהמלך, בה הוא קורא לו לבוא אליו, הוא לא רץ לקיים את דבר המלך אלא בוחר להמתין, ללון, לדבר וליישב את דעתו וכן הלאה. זהו פגם עצום בכבודו של המלך. כי למרות שבאמת חשוב מאוד שאדם לא יעשה את מעשיו בבהלה ובפזיזות, בלי ישוב הדעת, אולם עליו לדעת שאותו ישוב הדעת, שצריך להיעשות על כל דבר בחיים, שייך רק לדברים שלא כתובים בפירוש ושאינם ברורים לאדם כל צרכם, כי שם היצר הרע מכניס באדם ספקות ובלבולים ולא מניח לו ללכת בדרך האמת כראוי. באותם דברים צריך כל אחד להתייגע זמן רב כדי ללמוד ולברר היטב מהי האמת, להרבות בהתבודדות וליישב היטב את עצמו שכך הוא רצונו של השם, כפי שהוסבר בספר בגן הגעגועים.

אבל בכל מקום שהמלך כבר גילה בפירוש את רצונו, כלומר שכתובה הלכה מפורשת, או שאדם מקבל הנהגה מפורשת מרבו וכן הלאה, וכל שכן כאשר המלך בעצמו קורא לו – זהו פגם גדול מאוד להתמהמה וכל שכן לנסות ולחקור את רצונו של השם – אם כך היא האמת או לא ח"ו, שכן נמצא שאדם מפקפק במלכות. לכן, ההתמהמהות של החכם היא בעצם פגם גדול וחוצפה גסה.

למשל, כתוב בפירוש שיש להשכים ולקום בבוקר, משום שהשכינה מחכה לאדם בבית הכנסת שיבוא להתפלל. לכן, ברור שצריכים להתעורר מוקדם ולהזדרז לבית הכנסת, שהרי המלך קורא לאדם לבוא אל ביתו. אין שום עניין שאדם ימתין עד שתתיישב דעתו – אם לקום או לא לקום… אלא מיד כשפוקח את עיניו ידע בבירור ‘המלך קורא לי, עלי לקום!’

ואף אם תאוות השינה מתגברת עליו, על כל פנים עליו להודות באמת: יש לי תאווה לכן אני ממשיך לישון. אל תרמה את עצמך ואל תמציא תירוצים שהאמת היא לישון עד מאוחר… בלי חכמות, הרי החלטה כזאת אינה נובעת משום ישוב הדעת. אלא, על האדם לומר: יש לי תאווה לישון. נקודה. ויבקש מהשם שיעזור לו להתגבר על תאוותו.

כך הוא בדברים שהאדם כבר בירר לעצמו לגבי רצון השם בכל דבר, הן על ידי שיעורים ששמע מרבו וישב את דעתו וכן הלאה, אל לו להתמהמה בקיום הדברים אלא ידע שכך השם רוצה. כל הבלבולים שיש לאדם, הספקות והחקירות נובעים מסיבוך נפשי. וכשיש סיבוך כזה, על האדם לצאת ממנו ולהפסיק להתבלבל כל פעם ולשאול את עצמו מהי האמת? אלא ינהג כפי האמת שכבר ברורה לו ויהיה ישר וענייני. כך צריך לנהוג.

על זה נאמר: "זריזים מקדימים למצוות". הזריזות היא שמגלה את דעתו של האדם אם ליבו שלם עם אלוקיו, לכן הוא שמח לעשות את רצון השם, כפי שכותב רבי נחמן מברסלב בספר המידות: "כשאדם עושה מצווה בשמחה, זה סימן שליבו שלם לאלוקיו". לכן, הזריזות היא יסוד חשוב בכל מקום שצריך לנהוג כבוד, כגון: בקיום מצוות כיבוד אב ואם, כאשר הרב מבקש דבר מסוים וכן הלאה.

תקשיב לגדולים ממך

גם אם מדובר באדם פשוט שהוא גדול ממך, לא בעל משרה או תפקיד מכובד כמו מלך וכו’ אלא אדם מן השורה, על זה אמרו חז"ל: "אין מסרבים לגדול". כלומר, שאסור לסרב או להתמהמה בקיום דבריו וכל שכן אם הוא אדם גדול או רב, וכל שכן אם הוא המלך בכבודו ובעצמו – צריך להזדרז ולקיים את דבריו. האם זה נראה מכובד כאשר אדם גדול וחשוב, כמו הרב שלך, אבא שלך, או המלך בכבודו ובעצמו, יבקשו ממך לעשות משהו ואתה אומר לו: רק רגע… אני צריך ליישב את דעתי אם כדאי לי לשמוע לך או לא?… ברור שזאת חוצפה שאין כדוגמתה, ואם הייתה לחכם ולו נקודת ענווה קטנה ביותר בודאי היה מזדרז לעשות את רצון המלך בלי שהיות ובשמחה עצומה, כמו התם.

אם כן, מדוע נהג כך החכם? מדוע לא היה מוכן להתבטל בפני מי שגדול ממנו – המלך בכבודו ובעצמו?

התשובה לכך היא על פי מה שאומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, יד): "כי צריך האדם להקטין את עצמו לפני גדולים ממנו, ולפני בני אדם כערכו, ולפני קטנים ממנו, ולפעמים, שהוא בעצמו קטן שבקטנים וצריך להקטין את עצמו כנגד מדרגת עצמו, וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו, בבחינת (שמות טז): "שבו איש תחתיו". נמצא, שהחכם לא התבטל לקריאת המלך רק בגלל גאוותו הנוראית. ולא זו בלבד שאינו מקטין את עצמו כנגד אנשים כערכו, אלא אינו מקטין את עצמו אפילו כנגד מי שגדול ממנו, וכל שכן כנגד קטנים ממנו.

ונער קטן נוהג בם

ידועים מעשים מצדיקים שהיו מבוטלים בתכלית הביטול לא רק לגדולים מהם, זה היה דבר ברור שעשו, אלא אף לקטנים שבקטנים.

בפסיקתא רבתי מובא מדרש שבו מסופר על רבי יהושע בן לוי, שביקש מאליהו הנביא שיראה לו מהן "אבני כדכוד" המובאות בנבואת הנחמה: "ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח". שלח לו אליהו הנביא נער קטן שיראה לו אותן. בא הנער לרבי יהושע בן לוי ורמז לו לבוא אחריו. קם רבי יהושע והלך אחרי הנער עד שהגיעו למערה בלוד ושם הראה לו את אבני הכדכוד, שהיו מאירות מאוד עד שהבהיקה כל לוד מאורם. עד כאן דבר המדרש.

רבי יהושע בן לוי לא היה אדם שישב בטל, כך שיהיה לו זמן ללכת אחרי כל נער שיקרא לו לבוא אחריו, אלא עסק בתורה יומם ולילה ולימד אחרים. ובכל זאת, מיד כשרמז לו אותו ילד – שרבי יהושע לא הכירו כלל – לבוא אחריו, הוא התבטל בפניו מכיוון שלא החזיק עצמו לכלום ועזב הכל – את תלמידיו ושיעוריו הרבים וכו’ – והלך איתו. כל זה שיתגלו לו אותן אבני כדכוד פלאיות.

מסיפור זה ילמד כל אדם, שאף אם הוא לא זכה עדיין לביטול כזה – להתבטל לאנשים קטנים ממנו – לפחות ידע שצריך להתבטל כנגד מי שגדול ממנו, וכל שכן, כמו במעשה שלנו, כנגד הגדול שבגדולים שהוא המלך בכבודו ובעצמו. אבל החכם הנ"ל, שכבר הספקנו להכיר כאדם שכל העולם היה בעיניו כלא, כעת התברר שגם המלך בכבודו ובעצמו היה בעיניו כלא והתגלה עד כמה הוא מונח בגאווה תהומית.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)