כאן זה לא מודיעין!

ואני גם בכלל לא מכיר את טוטי!!!"

 

 

שמי אברהם, כן, פשוט אברהם.

 

זהו שם רגיל בהחלט, נכון?

 

עוד מעט תבינו שהשם הזה שנתנו לי כשנכנסתי בבריתו של אברהם אבינו יש לו חלק חשוב במה שאני רוצה לספר לכם.

 

השם שלי מתחיל באות א’ ואחריה האות ב’ ואלה הן האותיות של תחילת האלפבית. אתם שואלים מה זה משנה? גם אני לא ידעתי זאת עד שעברנו לגור בדירה הזאת שלנו. זה היה לפני שנה וחצי, וחצי שנה חיכינו בחוסר סבלנות כדי לראות את שמנו מתנוסס עם הכתובת החדשה בספר הטלפונים. לא עלה בדעתנו איזו צרה מתרגשת ובאה עלינו.

 

ברחוב שלנו גרים עוד כמה יהודים שגם שם משפחתם לוי, כשמנו. מבלי להכיר אותם גיליתי את עיסוקיהם ועינייניהם דרך הטלפון.

 

ערב אחד, אני עוסק בחיבור טורי מספרים ארוכים והנה הטלפון מצלצל. נאלצתי לעזוב את חישובי באמצע ולגשת לטלפון. מישהו שאל שם: "משפחת לוי?" רק עניתי "כן" וכבר התחיל לדבר בשטף רב על איזו עסקה בקשר למקפיאים. הבנתי מיד שהוא מתכוון לאיזה לוי אחר, ורציתי לנתק את הטלפון, אך זה כמובן לגמרי לא מנומס. עברה יותר מדקה עד שהצלחתי להשתחל לשטף דבריו ולשכנעו שהוא מדבר אל האדם הלא נכון.

 

למחרת קיבלתי שיחה מגברת אחת. לאחר שביררה שכאן משפחת לוי, הציעה שידוך חשוב לבתי. הבעיה היחידה שהילדה שלי לומדת בכיתה ו’, ועוד חזון למועד. קשה היה לי מאוד לשכנע אותה שטעתה במספר. "מה הפירוש?" אמרה בטון סמכותי, "אני לקחתי את המפסר של מספר הטלפונים! אתה לוי מרחוב צנזול, נכון?" באיפוק רב ובסבלנות הסברתי לה כי ברחוב שלנו יש כמה משפחות בשם לוי. אלא שלמזלי הרע השם אברהם מופיע בסדר האלפבית לפני חיים, ולפני משה, והרבה הרבה לפני שאול.

 

אתם מבינים מה קורה כאן? כל מי שמחפש איזה לוי שגר ברחוב צנזול מגיע תחילה אלי, ובבטחון רב מחייג את המספר שלי. בימי שישי אחר הצהריים אני מקבל דרך קבע שיחה דחופה ממישהו השואל אותי אם אני אדון לוי הרשם של בית המשפט. לא הצלחתי להבין עדיין מדוע דווקא בימי שישי אחרי הצהריים פונים בדחיפות לרשמי בית המשפט, אבל לי זה מפריע מאוד בהכנות לשבת.

 

יום אחד נערכה עלי התנפלות דרך הטלפון בגלל מקרר שהוזמן ועדיין לא נתקבל למרות שתמורתו שולמה במזומן. כל ההסברים שלי לא הועילו. בן שיחי תפס מיד שאני מנסה להשתמט באמצעות שקרים מלספק לו את המקרר שלו. אותו אדם הטריד אותנו בטלפון כמה וכמה פעמים. כנראה שלבסוף קיבל את המקרר שלו. כך הרחבתי את הכירותי הטלפונית עם נושאי שמי הגרים ברחוב, אחד הוא סוכן למקררים, האחר הוא רשם בית משפט ואילו השלישי יש לו בת בוגרת.

 

היכרות זו נתפסה כמובן מאליה על ידי מטלפנת אחת, שאחרי שווידאה שכאן לוי, ביקשה את טוטי. אמרתי לה שאין כאן טוטי ורציתי לסגור. אבל היא צעקה: "רגע, רגע! תראה אדוני, אני בטלפון ציבורי עם השיחה האחרונה. עשה לי טובה, זה נורא חשוב, שלח מישהו לקרוא לה!" נדהמתי מהבקשה החצופה ההזאת. "גברת", אמרתי לה, "אני גר במספר 3, ולוי הכי קרוב גר במספר 27 ואני גם לא יודע אם יש לו טוטי. אני לבד בבית בנעלי-בית ואני גם בכלל לא מכיר את טוטי!!!" הגברת לא האמינה לי. היא צעקה: "התבייש לך!" וטרקה את השפופרת.

 

לכל אחד משלושת הלויים שברחוב שלנו יש בנים ובנות והללו יש להם חברים וחברות הרוצים לשוחח איתם בכל שעות היממה. זרם צלצולי הסרק הטלפוניים אצלנו הוא בלתי פוסק. זה קורה באמצע טיגון חביתה וכשנחים בכסא נוח, באמצע חשבונות ארוכים הדורשים ריכוז ובאמצע רחיצת כלים בידיים מסובנות.

 

אשתי ואני יוצאים מדעתנו. כשאנו צריכים לנוח באמת אנו רוצים לנתק את הטלפון, אבל אנחנו נתקפים פחד שאולי בדיוק דווקא עכשיו האמא הזקנה הגרה לבד תצטרך עזרה ותתקשר אלינו. אנו חושבים לבקש למחוק את שמנו מספרי הטלפונים, אבל זה יעזור לנו רק בעוד שנים אחדות, כאשר יעברו מן העולם כל ספרי הטלפון בהם אנו מופעים.

 

אתמול התרחשה אצלנו תופעה נדירה: שום שיחת טלפון של טעות לא הגיעה אלינו. היה לי זמן למחשבה על הנושא. נתתי דרור לדמיוני.

 

נניח, כך אמרתי לעצמי, נניח כי לא אני, אברהם לוי, גר בדירה בעלת הטלפון הזה, אלא רבי ישראל סלנטר זצ"ל. כן, רבי ישראל סלנטר גאון המוסר. מה הוא היה עושה? איך הוא היה עונה ומגיב לכל קריאות הסרק הללו של האנשים שטעו והגיעו אלינו? הוא בודאי לא היה טורק את השפופרת בכעס, את זה אפילו אנחנו לא עושים. הוא בודאי היה מסביר למטלפן בנחת ובסבלנות את טעותו, ואת זה היה עושה באותה סבלנות גם בפעם העשירית באותו יום.

 

כך חשבתי לי בהרהורי. אבל לאחר מחשבה שניה חזרתי בי. לא, זה לא מתאים לו. הוא היה עושה משהו שונה לחלוטין. הוא בודאי היה פונה למשפחות לוי שברחוב ורושם לעצמו את השמות הפרטיים של בני המשפחות שלהם על דף עם מספר הטלפון של כל משפחה. כך היה יכול לשרת ביעילות את הפונה בטעות לטלפון שלו ומחפש את משה או את שמוליק. אפילו במקרה של טוטי, הוא היה מציע מן הסתם למסור בטלפון לטוטי מה שהגברת תגיד לו.

 

דמיוני הקרין לי תמונה של הלך מיוזע ועייף המופיע באוהלו של אברהם אבינו, ובפיו שאלה: ‘סליחה, כאן גר ממרא?’ מישהו אחר היה בטח כועס על שהפריעו לו באמצע לימוד פרשת השבוע או עיון בספר מוסר. אבל מה לדעתכם היה עושה אברהם אבינו? הוא היה רץ לקראתו ומסביר לו באדיבות שממרא גר בהמשך, אחרי הגבעה. היה מציע לו שתיה ומנוחה. אחר כך היה יוצא ללוות אותו עד מעבר לגבעה כדי להראות לו בדיוק את המאהל של ממרא.

 

זה אברהם אבינו! כך הוא חינך את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה וחסד. ואל תשכחו ששמי אברהם.

 

לפני ל"ג בעומר הציע לי חבר להצטרף לקבוצה היוצאת למירון כדי לעשות מעשי חסד: לחלק שתיה לכל מבקש במשך ההילולה. זה קסם לי ונשמע נפלא, אך בגלל קושי להשתחרר מן העבודה לא הצטרפתי. קנאתי בחבורת גומלי חסדים אלו על החסדים הנפלאים והרבים שעשו שם.

 

והנה שוב אני מהרהר לי: שוטה! וכי חסדים אפשר לעשות רק במרחקים של קילומטרים מהבית? ורק יום אחד בשנה, בל"ג בעומר? מה אכפת לך לגמול חסד עם בני אדם כשאתה יושב בבית עם נעלי-הבית שלך? זה עולה לך כסף? כל תרומתך היא מעט סבלנות, מעט אורך-רוח כלפי מי שטעה. זה הכל. נכון, אחדים מהם טפשים, ללא ספק, ואולי גם לא כל כך מנומסים. אז מה, אסור לעשות להם טובה?

 

התביישתי בפני עצמי. שנה שלמה אני רוטן וכועס ומתחבל כל מני תחבולות איך להחלץ מלשכת המודיעין הזאת שנכפתה עלי ללא הודעה מראש ובלי הסכמתי. איך לא עלה בדעתי עד היום שנפלה לידי הזדמנות יחידה במינה להיטיב לבני אדם, ובאותה עת לחנך את עצמי לסבלנות, לטוב לב, לעזרה לזולת ולהסברת פנים לכל אדם?

 

"כה אמר ה’…חסד ורחמים עשו איש את אחיו" (זכריה ז, ט)

 

 

(מתוך "בעין יהודית")