כבוד ופרסום זה שם המשחק

כל מה שמעניין אותו זה רק
הכבוד, הפרסום, ומה שאומרים
עליו אנשים. כבוד מדומה, לא
יותר מזה. במשחק הזה הרבה
אנשים מוצאים את עצמם…

בגן החכמה – פרק 49

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

וגם בעניין הדאקטיריי (הרפואה) היה לו ייסורים: כשהיה בא לחולה והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בבירור שאם ילך לו להחולה לחיים, בודאי מחויב בבירור להתרפאות מזה, כי היא רפואה נפלאה מאוד. ואחר כך מת החולה, והיו אומרים העולם שמת על ידו, והיה לו ייסורים גדולים מאוד…

כל רופא צריך לדעת שהחיים הם אך ורק ביד הבורא, שהרי יש אנשים בריאים ממש שנופלים ומתים לפתע פתאום, וישנים אנשים חולניים ששותים כמות גדולה של תרופות, במשך כל יום, מחזיקים מעמד ומאריכים ימים. אם כן, הרפואה הטובה ביותר יכולה להועיל רק אם השם רוצה שהחולה יחיה. ובאמת, כאשר השם רוצה שתהיה לחולה רפואה, יכול להיות שהוא ייתן לחולה את רפואתו אפילו בדבר שהוא נוגד לחלוטין את רפואת אותה המחלה, כמו שמסופר בספר "שיח שרפי קודש":

"אחר ביאתו של רבינו נחמן זצ"ל מלמברג, היה דרכו ליסע לחוץ לעיר. ופעם אחת לקח אתו את רבי נתן ורבי נפתלי ז"ל ובאו לפונדק אחד, ונתנו להם שם גבינה לאכול, ורבי נפתלי היה לו גם כן חולי הריאה כמו אדמו"ר זצ"ל, והוא ורבי נפתלי לא רצו לאכול מחמת שמזיק לחולאת הזאת, ורבי נתן לא רצה לאכול בלעדם. ואמר רבי נתן לרבי נפתלי שיאכל ולא יזיק לו. ואמר רבי נפתלי: "אתה אומר לי?! שרבינו יאמר לי!" ואמר לו אדמו"ר זצ"ל שיאכל עם רבי נתן, ואכל הרב נפתלי עם רבי נתן. ואחר כך, כשנסעו בחזרה העירה, השתעל רבי נתן ואמר רבינו: "הראיתם?! אין זה כבר כלל אותו שיעול הקודם. אני חשבתי שהוא יפטר לפני". והמובן מדבריו, שבזה המאכל המשיך לו רפואה למחלתו. ואז באותו ראש השנה אמר התורה "תקעו ממשלה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א) ושם מובן זה, שיכולין להמשיך כוחות הרפואה לתוך כל דבר מאכל", עיין שם.

מכיוון שאנו רואים שגם החכם ידע זאת, שהרי תלה את הצלחת הרפואה בכך ש"אם ילך לו לחולה לחיים", אז מדוע נשבר כל כך כשאנשים האשימו אותו? הרי אם הוא יודע שהשם הוא הקובע, והוא אף יודע שעשה כמיטב יכולתו, ושבקיאותו במדע הרפואה גדולה מאוד, והרפואה שנתן לחולה באמת המעולה שברפואות – היה עליו להיות שלם עם עצמו, לשמוח בהשתדלות שעשה עם החולה ולא להתבלבל ממה שאומרים בני אדם.

כאן אנו רואים, שלמרות שהחכם תלה את רפואתו של החולה "באם ילך לו לחיים", ולכאורה נראה כי יש לו אמונה, אך האמת היא שהוא לא קישר את עיסוקו כרופא לאמונה כלל. הוא לא התייחס למקצועו כשליחות ויעד לעשות את רצון השם ולהיות שליח לרפואה ורחמים. אלא, כל עיסוקו במקצוע הרפואה היה לשם כבוד וכסף בלבד, לכן תלה את הכל בעצמו וכתוצאה מכך נשבר ממה שאמרו עליו בני העולם. ולא זו בלבד שלא קיבל את הכבוד והכסף, אלא גם פגעו בכבודו.

מכאן ילמד כל אחד, שאם מעשיו אינם נעשים לשמם אלא למטרת כבוד וכדומה, לעולם לא יוכל לשמוח בהם. תמיד יימצא איזה אדם שיחלוק עליו, ילעג לו או לא יעריך אותו, לכן לא פלא אם יהיו לו תמיד ייסורים.

כל אדם יכול לבחון זאת ביחסיו עם הבריות, ובפרט עם בני ביתו: כאשר הוא מיטיב איתם והם לא מעריכים את זה וזה גורם לו ייסורים – סימן שההטבה עימם לא הייתה לשמה. אך אם לא מפריע לו שהם לא מכירים לו טובה – סימן שהיטיב עימם בכוונה טהורה.

כאמור, התכלית הטהורה של כל דבר היא לכוון ולעשות את רצון השם. אדם שמקושר לאמונה יודע שכל הכבוד שייך להשם יתברך בלבד. הוא אמנם צריך לשמוח שהשם בחר בו לתפקיד זה או אחר, לשליחות זו או אחרת, אך לא כדי להתכבד בזה. הרדיפה אחר הכבוד היא "פסגת" הכפירה, שהרי הכל שייך להשם יתברך! אם כן על מה ידרוש האדם כבוד?

כאשר ההסתכלות על כל דבר שאנו עושים היא באמונה ואנו מבקשים לדעת מה השם רוצה ממני בדבר זה או אחר, ואנו משתדלים כמיטב יכולתנו, כמו בסיפור המעשה שלנו – להביא לרפואת החולה, אז ההשתדלות נעשית כראוי, כמובן עם תפילות ובקשת עזרה מהבורא להיות שליחים טובים. מכאן ואילך אדם יודע שהתוצאה בפועל היא רצון השם. ואף אם החולה ימות ח"ו זהו רצון השם, כי אף אחד לא יכול להכתיב לבורא העולם מה לעשות עם חיי אותו חולה.

והעיקר, עלינו להסתכל על מעשינו באמונה ואז ממילא תהיה לנו גישה נכונה.

לפני המעשה – לעשות את ההשתדלות מתוך תפילה ואמונה.

אחרי המעשה – יש שתי אפשרויות:

א. בזמנים של הצלחה: להתייחס להצלחה באמונה, שהשם עזר לך ובחר בך להיות שליח לחיים. כמובן שאין להתגאות ולחפש כבוד.

ב. בזמנים של כישלון: להתמודד עם הכישלון בעזרת האמונה שכך השם רצה. ואם השם לא עזר לי במקרה זה עלי לבדוק מדוע זה קרה, כמובן מבלי להאשים את עצמי! וכל שכן שדעתם של הסובבים, של ‘מה אומרים’, לא תהיה לנגד עיניו של שום אדם, אלא רק ישמח בחלקו.

וכן לפעמים נתן רפואה לחולה – ונתרפא, והיו אומרים העולם: מקרה הוא. והיה מלא ייסורים תמיד…

במקרה הנוכחי הרפואה הצליחה, רק שהאנשים לא ייחסו את ההצלחה לחכם אלא ליד המקרה, וגם זה גרם לו ייסורים. כאן בולטת עוד יותר העובדה שכל מעשיו של החכם הם לשם הרושם והכבוד. הרי אם הצלחת והחולה בריא, מה יכול להיות טוב יותר מזה?! מה אכפת לך מה אומרים אנשים? תשמח שהשם זיכה אותך להיות שליח טוב ועל ידך החולה הבריא. תשמח בעמלך, בהצלחה שלך, במעשי ידיך, בזכות שלך. הרי עשית דבר נפלא! מה אכפת לך מה אומרים???

הצדיק, שהוא ההיפך מכל בני העולם הרודפים אחר כבוד ופרסום, שמח מאוד כשלועגים לו ושאין תולים בו את הצלחותיו. הוא שמח להסתיר את מעשיו ולא רוצה שום שכר על עבודתו – לא בעולם הבא וכל שכן לא בעולם הזה, וכמובן שאינו רוצה בשכר המגונה של הכבוד המדומה. הוא רוצה לעשות הכל כדי שעל ידי זה יזכה להתקרב יותר אל השם, כלומר להכיר ולדעת אותו יתברך. לעומתו, החכם רוצה שכר כבר בעולם הזה. הוא רוצה שכר מדומה – את הכבוד, שהוא אחד הדמיונות הגדולים שישנו בעולם, לכן נשבר כאשר לא קיבל את מה שרצה וטרח ועמל בשבילו כל חייו… כבוד.

במקום להיות מאושר בהצלחתו, שהנה הפעם יש לו הצלחה של ממש – הצלת חיי אדם! הפחתת סבל הזולת וכדומה, הוא מצטער ממה שאומרים אנשים. כל חיותו רק מדיבורים אלה. אין לו חיות מהנקודה האמיתית והעיקרית: עשיית תפקידו בחיים ומילוי שליחותו בעולם.

אדם שמגיע לתכליתו ולשליחותו בעולם הזה ומבין מה השם רוצה ממנו, הוא האדם השמח בחלקו. הוא רואה שהשם מזכה אותו, לפי התיקון לו, לעשות את פעולותיו. לעומתו, אדם ללא אמונה, שרואה רק את ה"אני" שלו, אז ב"אני" הזה הוא תמיד ימצא חסרון, וממילא לעולם לא ישמח בחלקו.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)