כבר לא מתחברים

אני יודעת שגרמתי ללא מעט אנשים
להרגיש לא בנוח. ידעתי שהם גם יעדיפו
לא לדבר איתי יותר. הם חשבו שאני
נוראית, שיפוטית ומטיפת מוסר. אולי
הם צודקים?
 
 
לא מזמן היו לנו 'חילופי דברים' עם כמה אנשים שחשבנו שהם קרובים אלינו, עד שאמרו לנו, הכי ברור שיכול להיות, שהם 'כבר לא מתחברים' אלינו יותר.
 
האמת, זה לא הפתיע אותי. מספר האנשים שכן יכולים להתחבר אלינו נמצא במגמת התכווצות. אין מה לומר, הרבה אנשים איבדנו במהלך השנים האחרונות, במיוחד אחרי שעלינו לארץ.
 
הרבה אנשים 'לא יכלו להתחבר' כי הם לא הבינו למה זוג יהודי בריטי צעיר עם קריירה טובה, בית נחמד ומשפחה מתוקה, יארוז את הפקלאות ויעבור לגור במדינה שחווה טרור בקנה מידה חסר תקדים, מדינה של אוטובוסים מתפוצצים וכלכלה לא מי יודע מה.
 
אבל הסיבה האמיתית שבגללה עזבנו היא בגלל שהרגשנו שזה מה שהיינו צריכים לעשות – לעזוב ולעלות לארץ. עכשיו אני מבינה שההחלטה לעבור לישראל הגיעה ממקום עמוק עוד יותר – מהנשמות שלנו. ובהמשך? את זה כבר קשה לי להסביר.
 
גל נוסף של האנשים ש'כבר לא מתחברים' הכה בנו כשהפסקנו להיות 'מצליחנים'. ברגע שכבר לא היה לנו מה לומר על הקריירה, כשלא עסקנו בקריירה, כשהפסקנו עם טיולי הקניות, וברגע שלא יכולנו לאפשר לעצמנו (כלכלית) נופש-חג במלון יוקרתי באילת, עוד 'ערימה' של אנשים, הפעם בישראל, הגיעו למסקנה ש'מאוד, אבל מאוד, קשה להם להתחבר'.
 
מה כבר יכולתי לעשות? חברות, זה היה משהו שמאוד מאוד רציתי, אלא שלא היו לי באמתחתי מלאי של שיחות ודיבורים שאנשים רוצים לשמוע.
 
ועוד קבוצה נפלה בדרך כשהתחלנו לדבר על אלוקים. קבוצה גדווווווווווווווווולה!
 
הדיוק  מחייב
החברים  של איוב
 
אני לא מאשימה אותם, באמת. כשהחיים זורמים בקלות ובנחת ואתה משיג את כל מה שאתה רוצה בדרך שלך בלי שום מחויבות רוחנית, זה באמת הופך להיות מעצבן שמישהו כל הזמן מזכיר לך שיש חיים מעבר לעבודה, לקניות ולחיי חברה מעושים.
 
ככל שהשנים חלפו, ה'גרעין' של האנשים שהכרנו, אלא שעדיין יכלו 'להתחבר' אלינו, המשיך להתכווץ. בדרך כלל, דברים הגיעו לכך שזו 'מסקנה טבעית' מכיוון שזה הכה ברגע של אמת בקשר איתם, ושני הצדדים הבינו, למרות הכיף והנחמד שיש בביחד, שהמציאויות הבסיסיות שלנו עכשיו שונות לגמרי.
 
זה התבטא בדרכים שונות עם אנשים שונים. חלק מהאנשים 'לא יכלו להתחבר' לעובדה שאני עושה מה שהרב שלי אומר לי ולא 'עוזרת' לאלוקים, למשל, בעניין הילודה – בלי טיפולים ו-IVFוכן הלאה.
 
נמאס לי כבר מכל העצות שאף אחד לא ביקש מהם ומההטפות המעצבנות שאני 'פרימיטיבית' ו'דתיה', ולהם נמאס להתווכח איתי ולנסות לשנות את עמדתי בנושא הרופאים – שהם לא יכולים לרפא כל מחלה ולא יכולים לתקן כל בעיה, למרות שהם מנסים.
 
והיו גם השיחות על פרנסה, וכמה בן אדם צריך להיות כל הזמן דרוך ובכוננות במרדף של העולם המטורף והתובעני הזה. אנשים חשבו שבעלי מטורף כשהוא לא קנה בלקברי. הם חשבו שהוא 'לוזר' משום שאינו משווק את עצמו בצורה אגרסיבית, וגרוע מזה – מעדיף להשקיע מאמצים בשעות שהוא מקדיש ללימוד התורה ולא בעבודה (אפילו אם זה נאמר ברמיזה ולא בצורה כזו ישירה…)
 
הבעיה של השורה התחתונה הייתה ברורה לשני הצדדים: אם אדם יכול להשיג מקור מחיה ופרנסה הגון בלי להרוג את עצמו בעבודה, אז למה בכלל אנשים עובדים כל כך קשה?
 
פרנסה ומחיה אלה דברים שניתנים לנו בצורה ישירה מבורא עולם – תזכרו את זה, כי אנחנו אומרים את זה כל פעם בראש  השנה. אבל הרבה אנשים לא יכלו 'להתחבר' לרעיון הזה. כי אם זה היה אמיתי, מבחינתם, זה אומר שהם היו צריכים להשליך את חייהם, ובדרך כלל את המשפחות שלהם, על רעיון מוטעה שהמאמצים שלהם הם הסיבה היחידה 'להצלחה' שלהם.  
 
זה היה מעגל שאי אפשר ליישר אותו מבלי שתהיה תזוזה בסיסית בתפישת החיים שלהם, לכן הרבה קשרי חברות התפרקו בגלל הקושי להתחבר לשתי פילוסופיות מנוגדות.
 
אנשים אחרים לא יכלו 'להתחבר' למיילים שהייתי שולחת אחת לכמה זמן, ובהם מסבירה שהעולם עומד לפני שינוי גדול, בתקווה שרק לטובה, כחלק מתהליך הגאולה והמשיח שבוא יבוא במהרה.
 
הרבה אנשים, כולל אנשים שמכנים עצמם 'דתיים', פשוט לא יכלו להתחבר לרעיון שהם גרים במקום הלא נכון (חלקם לא בישראל), או רודפים אחרי סדר עדיפויות שגוי (קריירה וביטחון כלכלי), או מבזבזים את החיים שלהם על סרטים בכל סוגי המדיה, בפייסבוק, בו בזמן ששעון החול של חיינו מורה שהזמן עובר ועובר, וזה זמן שנועד לתיקון הנשמות שלנו.
 
אני כנראה בצרות, הא?
 
מה לעשות. אני יודעת שגרמתי ללא מעט אנשים להרגיש לא בנוח. ידעתי שהם גם יעדיפו לא לדבר איתי יותר. אבל בשביל רבים מהם היינו הערוץ היחיד ממנו יכלו לשמוע על כל הדברים האלה, ואולי, רק אולי, זה היה מצית משהו בנשמתו של מישהו והיו יכולות להיות לזה השפעות נצחיות. אולי.
 
אוטיסטים, נביאים או לא?
אישה מאמינה בודדה
 
כשהבנקים החלו לקרוס לפני כמה שנים, הייתה תקופת זמן קצרה שפתאום הרבה אנשים יכלו 'להתחבר' אלינו שוב. כשהעולם עמד על קצה המשבר הכלכלי רבים וטובים חיפשו וביקשו הבטחות, בצורה נואשת כמובן, שמישהו יאמר להם שיהיה טוב, והרבה מהם גם היו מוכנים לשמוע על אלוקים, אם זה יגרום להם להרגיש טוב יותר.
 
זה נמשך שלושה חודשים.
 
ואז, נראה היה כי דברים חוזרים 'לנורמה'. ושוב, אנשים לא יכלו 'להתחבר' אלינו, אל הדתיים המוזרים והתימהונים.
 
שש שנים חולפות ואני מבינה שכל ויכוח, כל דיון ושיחה, כל בעיה – היו בדיוק אותו דבר, אם כי מנוסחים בצורה שונה. אני מאמינה שיש אלוקים, בורא עולם שברא את העולם והוא מעורב במתרחש בו בצורה אקטיבית, בכל פרט ופרט, אפילו בפרטים הכי קטנים שיש ובכל מה שקורה איתנו.
 
כשאתה מנסה לחיות את המציאות הזו, אלוקים עושה אותה עוד יותר ברורה. אתה מפסיק לשאול 'יש אלוקים?' והמציאות של בורא עולם הופכת להיות יותר אמיתית עבורך מכל דבר אחר.
 
אבל כשאנשים דבוקים בצורה לא נורמאלית לכל העניין של החיצוניות, שהם הבוסים של עצמם והצלחותיהם, בין אם זה בבריאות, בקריירה או המשפחות שלהם, או אפילו בלימוד התורה והמעשים הטובים שלהם – הם פשוט לא יכולים להתחבר לאלוקים שהוא כן וכל כך אמיתי.
 
הגעתי למצב בו תהיתי אם עדיף שאשתוק ולא אומר דבר, שאשמור על השלום (המדומה), אחייך ואניד בראשי כשאנשים מדברים איתי על הרעיונות הטיפשיים והמגוחכים שלהם על איך שהעולם עובד בלי אלוקים…
 
אבל אני לא יכולה.
 
אחרי חשבונות נפש רבים שעשיתי עם עצמי, החלטתי שאני לא צריכה להיות קשורה לשקרים הנוחים שכל כך הרבה אנשים מספרים לעצמם, שהורסים להם את החיים ומביאים אותם למצב כמעט בלתי אפשרי לחזור לבורא עולם ולחיות חיים נפלאים.
 
הם חושבים שאני נוראית. הם חושבים שאני חסרת רגישות, שיפוטית, מטיפת מוסר וגאוותנית.
 
ברוב הפעמים אני רצה לתפילה האישית שלי (התבודדות) לבדוק אם הם צודקים.
 
כי יכול מאוד להיות שהם צודקים.
 
מישהו אמר לי לא מזמן שאני הולכת לסיים את החיים שלי כאדם בודד, רק עם אלוקים שאיתו אני מדברת. חשבתי על זה הרבה, ואז הבנתי משהו מדהים: כולנו אנשים מאוד בודדים. כל אחד מאיתנו. זו הסיבה לכך שהרבה אנשים מנסים לכסות את זה בכל מיני מסכות, להסתיר את זה, עם 'כיף', עבודה ובידור מטופש בלי הפסקה.
 
אבל לפחות עכשיו, אני יכולה לקחת את הבדידות שלי לאלוקים ולחבר אותה למשהו אמיתי. אני יכולה להשתמש בה כדי לצמוח ברוחניות שלי, אני יכולה להשתמש בה כדי להשתנות, לנסות להשתפר. אם – בסופו של דבר זה מסתכם בזה ש – אלוקים הוא היחיד אליו אני יכולה 'להתחבר', זאת, כך מסתבר, מתנה עצומה.
 
כי כשהכל נאמר ונעשה, מה נשאר עוד לעשות?