כוחה של שתיקה

הרבה פעמים במהלך חיינו הגענו למצבים שבהם השתמשנו בשתיקה כאמצעי להגיב או להביע את דעתנו, על משקל "יש דברים שהשתיקה יפה להם" או "שתיקה שווה זהב". בדרך זו הפגנו כוח מסויים, גם כשהיה מדובר בסך הכל בשתיקה ובהבלגה בלבד.

 

קדמונינו השתמשו בכוח זה כדי להסביר לנו עד כמה הוא עצום, ושהוא למעשה גבול וגדר כדי להשיג את הטוב. למשל, "סייג לחוכמה שתיקה" – אחת מהאימרות של רבי עקיבא, בהן הוא מסביר לנו שחוכמתו של האדם מוגבלת, אך לעיתים היא מעניינת, עמוקה ואף קולעת למטרה. אולם חוכמה ללא ביקורת וללא סייגים עלולה להגיע למקומות של טעות וחוסר הבנה. הסייג המשמעותי ביותר של האדם החכם היא יכולתו לשתוק, לעצור מעט ולהתבונן. גם אימרתו של רבן שמעון בן גמליאל – "כל ימי גודלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" – מגלה לנו גדר וסייג שנבנים באמצעות השתיקה, דהיינו, אדם ששומע חרפתו ושותק הינה יכולת עצומה להשתלט על תגובות בלתי רצויות, כגון בזמני כעס וכדומה.

 

מדברים אלה מובן שכוחה של שתיקה הוא גדול ומשמעותי, עד שנאמר: "גם אוויל מחריש – חכם ייחשב!" – עד כדי כך!

 

ניתן להבין שהשתיקה במובנים מסויימים בונה את היכלי החוכמה של האדם, והיא בעצם כלי להישגים גבוהים ונפלאים הן ברוחניות והן בגשמיות.

 

מצד שני, הדיבור הוא כוח! הוא "מותר האדם מן הבהמה" – הכוח שמבדיל אותנו ומייחד אותנו, אז עליו נוותר?!. ישנם אנשים שפשוט ‘גוזרים’ על עצמם שתיקה, ומסתבר שהשימוש בשתיקתה כזאת הוא בעצם גורם המסייע להם לברוח מהמערכה, כלומר מהתמודדות במצבים מסויימים, ולרוב התגובות הפנימיות שלהם במצבי השתיקה נובעים מ’הסוגיות’ והקונפליקטים שעולים בתוכם, כגון:

 

‘אם אני אומר את מה שיש לי, אני רק יעורר עלי גדודי ביקורות קשות וזועמות. אז מה עדיף? לשתוק כמובן’.

 

ואולי

 

‘אני לא חושב שאצליח להבהיר את עצמי כראוי. אז מה עדיף? לשתוק כמובן’.

 

וגם

 

‘ברגע שאפתח את הפה מיד ידעו מי אני, אז עדיף שאני אשב בפינה בשקט, ו’שב ועל תאמר עדיף’.

 

האם זה מה שנתבקשנו לעשות עם כוח כזה? לא! התורה וגם חז"ל לא מבקשים זאת מאיתנו, אלא מבקשים מאיתנו לעשות ביקורת קפדנית על מוצא פינו, ואם ישנם מצבים מסויימים בהם עדיף לשתוק, אז אין יפה להם כמו כוחה של שתיקה. דווקא במצבים שבהם אנו חושבים שעדיף לומר את מה שיש לנו, גם אם זה כרוך בגדודים של מבקרים, או כדי להפגין את חוכמתנו – מצבים שבהם הדיבורים יכולים להיות נטולי רסן ויגררו לוויכוחים ועימותים – עדיף להשתמש בכוח השתיקה.

 

כדי להבהיר את הדברים נוכל להשתמש בדוגמא נפלאה מהתורה על לאה ורחל אמותינו, ולהבין כיצד השתיקה בסיפור זה, מהווה כלי להתעלות עצומה.

 

לפני שנסביר את עניין השתיקה ומעלתה בדוגמא זאת, נקדים מעט ונספר:

 

נאמר "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו, כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועינייך מדימעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אוייב ויש תקווה לאחריתך נואם ה’ ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא).

 

דברי רש"י המובאים במדרש על הפסוק "ואני בבואי מפדן" (בראשית מח) – שיעקב אמר ליוסף קודם מותו, ידעתי שיש בליבך עלי שאני דורש ממך להעלותני ממצרים ולקבור אותי בארץ ישראל, ואילו אני לא טרחתי להביא את רחל אמך לקבורה בתוך ארץ ישראל, אלא קברתי אותה על אם הדרך. אך דע לך שעל פי הדיבור קברתי אותה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נובזראדן והיו עוברים דרך שם, אז יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר ‘קול ברמה נשמע’, והקב"ה משיב לה ‘יש שכר לפעולתך’.

 

יש כאן עניין תמוה מאוד, הרי ידוע שלאה היא אמם של מחצית השבטים, ואילו רחל היא אימם של שניים בלבד, אם כן היה ראוי שלאה היא זו שתיקבר שם ולא רחל. הדברים תמוהים יותר כאשר מעמיקים בדברי הפסוק "ועיני לאה רכות" – שם שואל המדרש: האם בגנות הצדקת דיבר הכתוב? על כך משיב התנא רבא – לא גנאי לה, אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת בני אדם האומרים: שני בנים יש לרבקה ושתי בנות יש ללבן הארמי, הגדולה לגדול, והקטנה לקטן (לאה לעשו ורחל ליעקב). לכן היתה יושבת לאה ובוכה עד שנשרו ריסיה. בעזרת תפילותיה אכן זכתה הצדקת, שלא רק שלא נישאה לעשו הרשע, אלא נישאה ליעקב בחיר האבות, ובנוסף לכך שיותר ממחצית השבטים יצאו ממנה, והיא זו שקבורה יחד עם יעקב אבינו במערת המכפלה.

 

אז למה בכל זאת נקברה רחל על אם הדרך, הרי לאה בעלת כוח תפילה גדול והיא מסוגלת, בבכיות רבות לבורא עולם, להיוושע עד שריסי עיניה נושרים? ובנוסף על כך, מדוע מיד כאשר רחל מתחילה להתפלל על עם ישראל משתיק אותה הקב"ה ואומר לה: "מנעי קולך מבכי", לעומת לאה שמורידה נחלים של דמעות, מתפללת ומתפללת והקב"ה לא אומר לה ‘מנעי קולך מבכי’, אלא המשיכי להתפלל ואף מקבל את תפילתה?

 

כאן ניגע בעניין כוחה של שתיקה, כאשר נבין את דברי המדרש (בראשית רבא) על שאלות אלו –

 

במדרש רבא נאמר שלאה תפשה את פלך ההודיה, ואילו רחל תפשה את פלך השתיקה. אם נעיין בפירוש של המושג ‘פלך’ נראה שפירושו מכשיר. אז כדי להודות בהחלט צריך מכשיר והוא הפה. אז מהו פלך השתיקה? וכי בשביל לשתוק צריך מכשיר, אפשר פשוט לסגור את הפה ולא להוציא מילה, כלומר השתיקה היא חידלון וכדי לחדול ולא לעשות צריך מכשיר?!

 

יש שתיקה ויש שתיקה!

 

יש שתיקה שהיא חידלון והימנעות. רחל אמנו עמדה על סף פסגת האושר הרוחני, בעוד זמן קצר היא עומדת להינשא לבחיר האבות, יעקב אבינו שעליו נאמר: דמות אדם במרכבה. אולם לפתע ובין רגע אחד חרב עליה עולמה, לאחר המתנה של שבע שנים נודע לה שאביה מתכונן להשיא את לאה במקומה. האם אפשר לתאר מצב כה קשה? ולא זו בלבד שלא תינשא ליעקב אבינו, אלא שמירב הסיכויים שהיא זו שתמלא את מקומה של אחותה כאשתו של עשו הרשע – אכן נפילה רצינת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא (מהר גבוה לבור עמוק).

 

כמובן שכל התמונה הקשה הזאת יכלה להשתנות על ידי ‘לחישה קטנה’ של רחל באוזנו של יעקב: "היזהר! אבא שלי מתכוון להחליף אותי בלאה". וזאת אמת לאמיתה ואין כאן בעיה של לשון הרע או כל עבירה אחרת, היא בהחלט יכלה ללחוש באוזנו של יעקב. אבל יש כאן נקודה חשובה אליה שמה לב רחל – לאה עלולה להיכלם!. זאת סיבה מספיק טובה עבור רחל כדי לאסוף את כל כוחות הנפש שלה ולהחליט שהיא לוקחת על עצמה את הכל הסבל הזה והיא שותקת ולא מגלה ליעקב. איזה אומץ! איזו שתיקה! איזה פלך!

 

וזה לא הכל,

 

נאמר "ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה" (בראשית ל). רש"י אומר על "ויזכור אלוקים" – שזכר את העובדה שמסרה רחל את הסימנים לאחותה לאה. רחל ויעקב קבעו ביניהם על ידי סימנים על כל צרה שלא תבוא. כאשר החליף לבן את רחל בלאה, ידעה רחל שיעקב ירגיש בדבר כי הוא מסר לה סימנים כדי שיוכל לזהות שהיא אכן רחל ואיתה הוא מתחתן ולא עם לאה, שלא ידעה על סימנים אלו, וממילא כשישאל אותה יעקב מהם הסימנים ולא תדע להשיב לו היא תצא בכלימה ובושה. לכן מיהרה רחל למסור לאחותה את הסימנים, ועל מסירת סימנים אלו אומר רש"י – "זכר סימנים שמסרה ללאה".

 

אז תישאל שאלה – אם מסירת הסימנים היא הסיבה לזכירת רחל ופקידתה, מדוע המתין הקב"ה שש שנים ולא פקד אותה מיד, הרי מסירת הסימנים נעשה מיד ולא לאחר שש שנים?

 

ההסבר הוא נפלא – לפני שנאמר "ויזכור אלוקים את רחל", נאמר "וילך ראובן…וימצא דודאים בשדה…ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר (לאה) המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?".

 

נתאר לעצמנו מה עבר בראשה של רחל באותו רגע, שבו השיבה לאה את תשובתה הנ"ל לאחותה. הרי אלו מילים מקוממות מאין כמותם, מה רחל מבקשת בסך הכל? דודאים! שהם כידוע סגולה להריון. ומה עונה לה לאה: "המעט קחתך את איש ולקחת גם את דודאי בני?" – "קחתך את אישי?", זאת תשובה בהחלט מקוממת. רחל יכלה לענות לאחותה: אני מסרתי לך את יעקב בדם ליבי, בהתגברות עצומה, אספתי את כל כוחות הנפש שלי כדי לשתוק, מסרתי לך את הסימנים שיעקב ואני קבענו – ואת עוד אומרת לי ‘הקחתך את אישי?’ – כאילו אני זו שלקחתי לך אותו.

 

למה שרחל לא תאמר בעצם את מה שיש לה? היא הרי דוברת אמת, היא יכלה להביע את עצמה, ויהיו התגובות אשר יהיו גם אם הן יגררו לעימות שבו תתגלה כלימתה של לאה. ומה יקרה אם ייודע ליעקב על הוויכוח הזה? הרי הוא היה מוכן לעבוד שבע שנים אצל לבן כדי לשאת את רחל לאישה, אולם לבן הוליך אותו שולל והעמיד מתחת לחופה את לאה במקום רחל. למרות זאת, הוא הסכים לעבוד שבע שנים נוספות כדי לשאת את בחירת ליבו, את האישה שהוא באמת אהב. כאן רחל יכלה לתת ללאה ‘מנה הגונה’ על מנת להשתיק אותה, רק להזכיר לה את העובדה שאותה יעקב אוהב, שעבורה הוא היה מוכן לעבוד 14 שנים! הרי יעקב אבינו ידע שרחל היא זו המיועדת לו מהשמים, והוא אף מוכן ל’הצעת הפשרה’ שהציע לו לבן ‘עוד שבע שנים ורחל שלך’. בעצם הזכרת מסירות הנפש שיעקב עשה למען רחל, היא יכלה לענות לאחותה על ‘הקחתך את אישי’, זה בעצם אישי, את היא שלקחת אותו.

 

אך מה עושה רחל?

 

בגדלותה העצומה אינה מתרגשת ואינה נפגעת, אלא מצדיקה את לאה ואומרת לה את צודקת וממלאת את רצונה. כאן אנו רואים ששתיקתה של רחל לפני שש שנים לא היתה התעלות של רגע, אלא גם עתה אחרי שש שנים היא עדיין אוחזת באותה מעלה ושלמה עם שתיקתה באופן מוחלט, אותה שתיקה של מסירת הסימנים. לכן "ויזכור אלוקים את רחל".

 

בסיפור זה אנו רואים שתי נשים גדולות – לאה עובדת על כוח התפילה ואכן מגיעה לפסגות גבוהות, והיא אף מסוגלת בכוח תפילתה להשיג דברים נפלאים. לעומתה, רחל עובדת על נקיות הפה על ‘פלך השתיקה’. רחל דואגת שהפה שלה יהיה פה קדוש, ולא פלא שרחל רק פותחת את פיה בתפילה וכבר נענית, היא רק מתחילה לבכות וכבר עונים לה משמים "מנעי קולך מבכי…יש שכר לפעולתך".

 

זאת הסיבה לעובדה שרחל היא זאת שקבורה על אם הדרך ולא לאה. ברגע שעם ישראל יוצאים לגלות אין להם זמן לחכות לתשובה עד שינשרו ריסי עיניה של לאה מרוב בכי ותפילות, הם חייבים לקבל תשובה מיידית, לכן רחל נקברה שם, כי ברגע שהיא תפתח את פיה מיד תיענה משמים, והכל בזכות כוחה של שתיקה, ולא סתם שתיקה.

 

בדוגמא זאת אנו רואים כיצד התורה מלמדת אותנו לרכוש מידות טובות בעזרת דמויות המשמשות דוגמא חיה עבורנו, דוגמא שתאפשר לנו ללמוד מהן לצעוד לאורן. גם יעקב אבינו בסיפור זה מגלה יכולת עצומה של הבלגה ושתיקה. במשך שנים רבות הוא נאלץ לחיות בעל כורחו אצל לבן הארמי שניצל אותו בצורה מחפירה, בהונאה ורמאות בהם מצטיין לבן. וברגע שנתגלתה האמת – שלאה היא זו שנישאה לו ולא רחל – יעקב אמור היה להגיב בכעס, לתבוע אותו לדין על מרמה ואפילו לומר לו את האמת בפנים, להדגיש בפניו עד כמה הוא רמאי נוכל וכפוי טובה.

 

אך לא כך נהג יעקב, ולא רק שהוא אינו מסתפק בהבלגה בלבד, אלא אף ממשיך לשרת את לבן באותה נאמנות יושר ובמסירות, כאילו לא אירע דבר. הוא נותן שבע שנים נוספות בעבודה קשה ללא כעס, ולו רק כדי לשאת את המיועדת לו, רחל.

 

סיפור זה מלמד אותנו כיצד אפשר להפעיל את ההיגיון ולהפוך אותו לקו מנחה, ובעזרתו אף להעביר על מידותינו גם אם זה כרוך בשתיקה, לא לתת לרגשות של כעס או כבוד מדומה להפוך למצב שלא יועיל ולא יתרום דבר.

 

מדוגמא זאת אפשר ללמוד כיצד ניתן לשפר את המידות ולהבין שדברי חז"ל וכל מה שאירע בסיפור זה, באים רק כדי לתת לנו כלים כיצד ניתן להשיג את הטוב, את המידות הנאצלות, גם כשמדובר לפעמים בשתיקה.