כל הזכויות שמורות

האהבה היא תוצר של נתינה, ומכיון שאני נותנת לה – מגיעה בסוף גם האהבה. מיום ליום התחלתי לחבב את האישה הזו שיורדת אלי יום יום, ואני זוכה להקל עליה את הבדידות...

10 דק' קריאה

פ. קשר

פורסם בתאריך 06.04.21

האהבה היא תוצר של נתינה, ומכיון שאני נותנת
לה – מגיעה בסוף גם האהבה. מיום ליום התחלתי
לחבב את האישה הזו שיורדת אלי יום יום, ואני
זוכה להקל עליה את הבדידות.
 
 
ישבתי על כסא פלסטיק בבית של שושנה, ולא ידעתי מה לומר לה, אז המשכתי לשתוק.
 
הקשבתי לכל אותן נשים שתמיד יודעות מה לומר ליושבות על הכסאות הנמוכים, או לאלו שאינן יודעות מה לומר ובכל זאת אומרות. יש כאלו המספרות סיפורים בשבח הנפטר, יש המספרות סיפורים של סתם, אולי במטרה להעביר נושא, ויש ששואלות שאלות מעצבנות מהסוג שמבקרים אותו בתגובות למערכת של כל עיתון.
 
הנה יושבת לה אישה אחת ומצקצקת בלשונה בזמן שאין היא מוצאת עוד שאלה מרגיזה, וכשהיא מוצאת אותה היא אומרת: "ולמה לא לקחתם אותו לחו"ל? יש שם פרופסור מומחה בתחום, הוא עובד בבית חולים גדול מאוד בבוסטון. מה שמו? פרח מזכרוני, מיד אזכר".
 
כאילו שהזכרון או השכחה משנים כרגע.
 
ואחר כך: "איפה זה היה לו בדיוק?" נבירה באצבע לא עדינה בנקודה רגישה ומדממת. וגם: "הטיפולים הנוראיים הללו גורמים לסבל כה רב. הוא עבר הרבה טיפולים, המסכן? סתם התענה לשווא, המסכן, חבל שגרמתם לו סבל בחינם".
 
נשים רגישות נעות בחוסר מנוחה על מקומן, נשים בלתי רגישות תולות באבלות עיניים מחכות לתשובה, מוסיפות עוד שאלות משל עצמן, ומפתחות את הנושאים הממליחים פצעים טריים בלי רגישות.
 
אני מסתכלת על האבלות שמתעלות מעל עצמן ועונות גם לשאלות הפוצעות הללו. שושנה שכנתי וחיה, אתי וציפי בנותיה. אינני מכירה כמעט את הבנות. כשהגעתי לגור בבניין הן כבר בנו את קיניהן שלהן. הן אומנם מגיעות לשבתות ולחגים, אך הואיל ואין לי שום קשר מיוחד עם שושנה אז אם אני רואה אותן לעיתים נדירות בחדר המדרגות עולות ויורדות עם ילדים ומזוודות, אני אומרת להן שלום וזהו.
 
שושנה יכולה להיות אמא שלי לפי גילה. אישה כבודה ועסוקה, מורה ויועצת ומתנדבת. מסוג הנשים העובדות בחוץ באלף עיסוקים. אני עקרת בית עם שלושה זאטוטים. עסוקה בבית מהשעות הקטנות של היום עד לשעות הקטנות של הלילה. מסוג הנשים העובדות בבית באלף עיסוקים. קומה אחת מפרידה בינינו, אבל השנים וגם השוני הם אלו שמפרידים באמת.
 
אני רוצה לקום, לנחם ולצאת. מצטערת שאין לי את המילים ואת הבטחון לשאת איזה מדרש מחזק או סיפור מנחם בשבח הנפטר. אני רגילה לדבר אל ילדים קטנים ובשעת עייפות גם לכביסות ולכלים בשעה שהם משתלטים עלי במקום שאני אשתלט עליהם. אבל לדבר מול קהל נשים? שכולן תנעצנה בי עיניים? בשביל זה עלי להיוולד מחדש.
 
נשים נוספות רוצות להיכנס פנימה. צריך לגלות רגישות ולפנות להן מקום. אני קמה נבוכה. מתקרבת לשורת האבלות ואומרת בשפל קול את המילים המנחמות מאז ומעולם את כל האבלים בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
 
אני מסתכלת בעיניה של שושנה, ורואה שם את הכאב הטרי, הממאן עוד להתנחם. ואז אני שומעת מישהי בקול הזהה לשלי אומרת בלחש: "שושנה, אני נמצאת בקומה למטה. אחרי השבעה כשיהיה לך קשה לבד נוכל להיות קצת ביחד". ואני בורחת החוצה.
 
בחוץ אני מתחרטת לגמרי. אויש! אילו שטויות דיברתי שם! אני לא יותר טובה מכל הנשים עם הסיפורים הלא קשורים והשאלות המחטטות. איזו הצעה טיפשית! נכון שלשושנה אין כבר ילדים בבית והנשואים גרים רחוק. נכון שעוד צפויות לה שעות בדידות ארוכות, אבל איך אני, אישה צעירה ופשוטה יכולה להנעים לה אותן? היא מורה ויועצת ונושאת בעוד כמה תפקידים בשמות מפוצצים שאני אפילו לא יודעת להגות את שמם. מה תתרום לה אישה צעירה ופשוטה? איזה רעיון נואל השמעתי באוזניה?
 
כשלא יודעים מה לומר עדיף לא לומר. אם את לא אשת דברים אל תנסי בכוח לדבר. תלמדי מכאן ולהבא.
 
***
 
שלושים יום שהם כמו שלושים שנה ואולי אפילו שלוש מאות שנה – חלפו.
 
אני יושבת בסלון הגדול, במקום שבו ניחמו אותי עשרות או מאות אנשים ולא יכולה להתנחם. המקום ינחם אותי. כל כך הרבה אנשים אמרו לי את זה כאן, ואני מתפללת על זה יום יום. שינחם. שינחם. שינחם.
 
שקט בבית. אברהם שלמה טרם חזר הביתה. תמיד הוא חוזר מאוחר.
 
שושנה, שושנה, מתי תפסיקי לחשוב על מה שהיה? לעולם לא.
 
אברהם שלמה מנוחתו עדן. הוא שם נהנה מזיו השכינה, ואת כאן, אלמנה טריה ושותתת דם.
 
אני הולכת אל המטבח. אולי ישנו כלי בכיור? לא, הכיור ריק וליבי ריק. עוד לא למדתי להכין ארוחת ערב ליחיד. השקט נעשה מוחשי. הוא לוחץ לי בגרון ובלב ובעיניים. לא, אני לא רוצה לבכות. בכיתי מספיק. מספיק למה, שושנה, מספיק לבטא כאב שיש לו עוצמה של מצולה? מספיק בשביל לפרוק צער שהוא בגובה של סולם וראשו מגיע עד השמים? לא, לא בכית מספיק. גם אם יקוו דמעותיך לאוקיינוס חמישי לא תצליחי להטביע בו את היגון.
 
ובכל זאת בבוקר צריך ללכת לעבודה. נכון שהמורה התאלמנה, אבל תלמידות לא צריכות לראות את זה בעיניים האדומות שלה.
 
להתקשר לבנות, לכלות, לגיסה שאף פעם לא היתה לך איתה שיחה משותפת. רק לדבר עם מישהו ולא עם השקט.
 
שכחת שהבטחת לעצמך להתחיל להשתקם? אסור לך, אסור לך להיות תלותית ולהכביד את משאך על כתפי המשפחה העסוקה בשלה. לילדים שלך לא נגמר העולם. לך כן. יש להם חסר גדול אבל גם משפחה הממלאת אותו יפה. הבנות והכלות בעיצומה של השכבה ואת תתגברי ולא תתקשרי. לא.
 
אני פותחת חלון, משקיפה החוצה. חופת שמים כהה, ירח חסר וכוכבים בודדים. חשוך בחוץ וזה לא עושה לי טוב. אסגור את החלון ו…ומה? לא יודעת. לבדוק מבחנים? לקרוא עבודות? עוד לא. עוד לא מסוגלת לשוב אל ענייני העולם וזוטות העבודה. הכל איבד מטעמו. הכאב הוא הטעם היחידי השולט שלושים יום בכיפה.
 
אני סוגרת חצי תריס ואז אני שומעת: "מי רוצה להיות נקי? מי רוצה להריח מצויין? שיבוא להתקלח!" ומקהלה של קולות מקסימים עונה: "אני!" "אני לא!" "אני אחרון!". המנצחת על המקהלה מבטיחה סיפור, והמקהלה מנסה בשלושה קולות הגוברים אלו על אלו להחליט באיזה סיפור יבחרו הפעם. אני מוצאת את עצמי נשארת ליד החלון.
 
הי, זה לא יפה להקשיב לקולות העולים מבית זר! אבל אני בכל זאת מקשיבה. הקולות הטובים הללו מחברים אותי למשהו. אני חושבת על שושי, זו האישה הצעירה בעלת קול הפעמונים המצטלצל מהקומה שמתחתי. אישה צעירה שושי הזאת, בגיל של אחת מבנותי הצעירות. שלום חפוז בחדר המדרגות, חלב פעם בחודשיים, ובבקשה לשלם וועד בית – כשיש צורך בתזכורת נוספת אחרי המודעה שתלינו בחדר המדרגות.
 
פתאום אני נזכרת במשהו. שושי הזו ניגשה אלי בשבעה. היא היתה סמוקה ומבויישת כמו תלמידה ביישנית שניגשת לומר לי משהו בחדר מורות. היא אמרה: "אחרי השבעה כשיהיה לך קשה לבד נוכל להיות קצת ביחד". נגמרה השבעה. גם קשה לי לבד. אוי, כמה קשה בלעדיך, אברהם שלמה.
 
אולי חסר לי משהו שבבית שלה יש? מה אפשר לשאול ממנה? אני פותחת את המקרר העמוס כל טוב. כולם קונים לי, מביאים לי. ממלאים לי. שיהיה לך, שיהיה לך. שלא יחסר לך כלום, וחסר לי הכל. נכנסים למקרר כל כך הרבה דברים ויוצאים כל כך מעט. יקח זמן עד שאשתקם ואשוב לגלות עניין בפשטידת גזר, מרק ירקות ותוספת למנה עיקרית. התורה נתנה זמן לכאב. שבעה, ושלושים ושנה.
 
שקית החלב ריקה ברובה. לערב יש עוד חלב (כאילו שאת שותה) אבל לכוס קפה של שחרית (ממתי אתה שותה קפה בבוקר? כבר שלושים יום את מסתפקת במים) אין מספיק חלב.
 
אני יורדת את הקומה המפרידה. נוקשת על הדלת. אילולא שמעתי את הקולות הנשפכים החוצה הייתי חושבת שאיש לא נמצא. חמש דקות אני דופקת ולדלת לא אכפת. בסוף שושי פותחת לי. פנים עייפות עם מריחה לא מוצלחת של חיוך. נטועה וכלואה שושי בין שני זאטוטים התופסים במותניה מחשש שמא היא עומדת לברוח להם מבעד הדלת הפתוחה או שלחילופין אני הולכת לקחת להם אותה.
 
"ערב טוב", היא מחייכת אלי חיוך שמחייכים לאנשים מסכנים. בחודש האחרון כמעט כולם מחייכים אלי את החיוך הזה.
 
"קצת חלב יש לך?" אני שואלת בקול של כאילו הכל בסדר. עניינים כרגיל. רק החלב חסר, וחסרונו הוא זה שמעיק על חיי. ושושי אומרת: "בואי, הכנסי. אני אבדוק".
 
אני רוצה לסרב. מה פתאום? הנימוס קורא להישאר בפתח ולחכות שהחלב יגיע או שלא. מה פתאום להיכנס לבית בשעות הכי פחות מחמיאות שלו? אבל אני נכנסת. הרעש הוא זה שמושך אותי. דווקא הרעש. אני מסתכלת סביב ומצטערת שנכנסתי. איזה בלאגן! איך שושי לא מתביישת להכניס אדם זר למהפכה הזאת?
 
צעצועים, ילדים וכביסה מפוזרים על הרצפה, והררי הכביסה הנקיה על הספה קורסים ומתערבבים בזו המושלכת על הארץ. ושושי עוד קוראת לי מהמטבח: "בואי, בואי, הכנסי", בקול נעים שנדמה לך שהוא מזמין אותך להיכנס אל ארמון פאר. אני נכנסת.
 
לא, בחדרים האחרים לא היתה מהפכה לעומת מה שהתרחש במטבח. האמת היא שלא התרחש שם דבר. הכל עמד על מקומו מבלי שום שינוי. לא ראיתי לא שיש, לא כיורים ולא שולחן. הכל היה מלא בכלים ובשאריות של מאכל שלא עברו שום שינוי מאז הוצבו על השולחן או התגלגלו מתחתיו או נחתו על השיש. כמה נפשות יש לה שהם צורכים כלים רבים כל כך?
 
שושי מתנצלת בחביבות: "עד שנהיה כאן לילה אי אפשר לסדר את חוסר הסדר".
 
אהה, חוסר הסדר היא קוראת לזה! לשון עדינה לה, לשושי. "ואת לא עייפה אחרי ההשכבה בשביל לסדר את ה…ה…מה שנשאר אחרי הכל?" אני שואלת. לשון עדינה, גם לי, שושנה.
 
"עייפה מאוד", מודה שושי בחיוך מסכים, "ואיך לא? כל היום אני על הרגליים, התינוק הקטן בכיין גדול, הילדים הגדולים מתנהגים לפעמים כמו ילדים קטנים ולכן לא על הכל אני משתלטת"
 
לא על הכל. על מה כן משתלטת האישה המעניינת הזאת? כשהיא מספרת זאת יש עליזות בקולה ומשהו חיוני מאוד בעיניים. כאילו היא מספרת על משהו משמח ומצחיק. קלילות משונה שאני לא מצליחה לרדת לעומקה. ובעצם לקלילות אין בכלל עומק. איך היא מסוגלת לחיות בתוך כל זה ולהישאר שפויה? אני חומלת על שושי. כולם מרחמים עלי, גם אני, ופתאום אני מרחמת על עוד מישהו חוץ מעלי עצמי, מוזר.
 
שושי ממשיכה: "וזה עוד כלום. כאן זה רק כלים. זה שום דבר. בואי תראי את הכבסים ואת הגיהוצים ואת כל הפינות השחורות ואת כל החלונות שרק הגשם מנקה לי אותם בהתנדבות. אני לא מגיעה להמון דברים. בואי, שבי". וכבר היא מושכת אותי למהפכה בסלון ועושה לי מקום על הספה בסלון הנושאת ללא טרוניה ערמת כבסים הנראית כשייכת למשפחה בעלת עשר נפשות לפחות.
 
"לכביסה יש סבלנות", מסבירה לי שושי ומחמיאה בכך לכביסה הסבלנית, "כשאני לא מספיקה לקפל אני עוד מסתדרת. מה שאי אפשר לומר כשלא מספיקים לכבס. יש כאן לפחות כביסה נקיה ואני לוקחת מה שחסר מפה". אני מתמלאת שוב ברחמים. שוכחת לגמרי שעכשיו כולם צריכים לרחם עלי. הילדים נדבקים לשושי, מושכים בשרוול שלה ובשרוולים של הכביסה שמציצים מכל קומה ומבקשים את תשומת ליבה. אני אומרת מיד: "לא רציתי להפריע לך. רק רציתי לשאול אם יש לך חלב מיותר".
 
"יש לי. נוכל לשתות אותו בקפה ביחד, אם תרצי. רק שקודם אשכיב את הילדים". וכך, בעצם, היא מזמינה אותי לשיחה על כוס קפה. לפתע אני מתמלאת באנרגיה שלא היתה לי שלושים יום. אני חייבת לעזור לאישה הצעירה והחמודה הזו! משמים, משמים נשלחתי הנה! טוב שחסר לי החלב, כך גיליתי מה חסר בבית שמתחתיי. ועוד איך חסר! עלי לעזור לה למלא את החסר. יש לי מספיק ערבים פנויים להושיט יד ולעזור לה להתמודד. ללמד אותה איך להתמודד. היא פשוט צריכה שילמדו אותה.
 
כנראה שמורה נשארת מורה גם כשהיא שכנה, וכך הופכת שושי להיות תלמידה שלי. אני שומעת את עצמי אומרת בקול של מורה המעודדת תלמידה מתקשה: "בואי, שושי, אעזור לך להשכיב אותם".
 
"תודה", זוהרות עיניה של שושי, תלמידתי מכאן ולהבא. "אני מאוד מאוד מודה לך, מאוד!".
 
"אז איפה הפיג’מות?" אני שואלת. שושי אומרת: "צריך לטפס בהר או לחצוב בסלע. בואי נראה", וכבר היא ‘דגה’ את הפיג’מות בזו אחר זו מהר הכביסה הקורס מידי רגע בזוית אחרת. "אחרי שהילדים יישנו נוכל לקפל יחד את הכביסה", אני אומרת לה.
 
"אוי, תודה שושנה. אני כל כך מודה לך!".
 
סרט נע של מקלחות. סבון רענן ושמפו ריחני. אני נהנית ושושי עוטפת אותי באלפי תודות ומעבירה לי ילדים רחוצים להלבשה ולסרוק. הילדים מבקשים סיפור. ואני מתנדבת במקומה. מה יש? עשרות אלפי סיפורי לילה וגם יום מאחוריי. הילדים ימצאו עניין בסיפורי. והם מוצאים. מקשיבים לחמור של רבי עקיבא ולתרנגולות של רבי דוסא ונרדמים בשעה טובה ומוצלחת לפני שהם שומעים שהעיזים חזרו הביתה בשעה טובה ומוצלחת.
 
שקט שאחרי הסערה ממלא את הבית. אבל זהו שקט אחר מזה הממתין לי שני מטרים מעלי. שושי צונחת על הספה ומפנה לי מקום: "אכין לנו קפה?"
 
אני מבינה שזה לא פשוט. למצוא כוסות, לדוג כפיות, לרצף ולמזוג. אבל יש לה תחינה בעיניים כאילו הן מבקשות: "תישארי, תישארי". אז אני אומרת: "כן, למה לא?", והיא ניגשת למטבח וכבר עולים משם קולות של הדחה ושקשוק ומזיגה. אנחנו שותות קפה ומשוחחות. שושי מדברת על עצמה, על הילדים ועל ההתמודדות. היא לא שואלת אותי דבר. כאילו אצלי העניינים כרגיל. זה טוב לי. עכשיו. לא תמיד זה טוב. הכאב עשה אותי כל כך שברירית ותלויה.
 
יש אנשים שאני מצפה מהם שידברו איתי על האובדן ויש כאלו שאכעס עליהם נוראות אם יעשו זאת. תלוי מי, תלוי מתי, תלוי כמה, תלוי איך. כשמשכיבים חולה במיטה כואב לו בכל צד. אי אי אי, כמה כואב! מכל צד! ולא יעזור אם תשנו לו את התנוחה. אז אולי האנשים מסביב אינם אשמים. הסובל אשם, הפצעים שלו הם המכאיבים. גם כאב וגם אשמה. מה עוד, שושנה, מה עוד תיקחי על כתפיך הצרות?
 
שושי אומרת ברגע של גילוי לב: "את יודעת, אמא שלי כל כך חסרה לי, היא גרה רחוק ואני לבד, ולא כל מסתדרת". אני מהנהנת בראש. מבינה בעצם ששושי קוראת לי לעזרה. אני כבר החלטתי. לפעמים לעשות חסד זה רק לרדת קומה אחת.
 
אחרי שעתיים של סידור וניקוי וארגון אני עולה הביתה עייפה נוראות. אני צונחת על המיטה ונרדמת. בלי שלושים דמעות, בלי שלוש מאות היפוכים, בלי שלושת אלפים געגועים ובלי שלושים אלף זכרונות. כך, בשלוש שניות אני נרדמת.
 
***
 
מי היה מאמין! היום היא ירדה אלי! אז אולי המשפט שלי לא היה כל כך מטופש? זה שהתאבלתי עליו במשך שלושים יום. אולי החלב רק היה התרוץ, ואולי לא. מה זה משנה? העיקר שהיא ירדה.
 
עד עכשיו אני מרגישה את הבושה הנוראה והאיומה. מעולם לא הכנסתי אדם לבית במצב כזה. שאני אכניס אדם זר לתוך המהפכה הנוראה הזו? עוד יזמינו לי עובדת סוציאלית!
 
זה היה אחד הימים הכי פחות טובים של הבית. יצחק הצמיח שיניים בשעה טובה ובכה כל היום וכל הלילה וכל היום. עכשיו הגיע עוד לילה של בכיות. כביסות וכלים המתינו בסבלנות עד לבקיעת השיניים. כל הבית כרע ברך לשיניים בסבלנות. רק שיצאו כבר, שיצאו, ונחזור לשגרה. באמת שהמטבח שלי לא נראה כך מאוד מזמן. אולי מאז בקיעת השיניים של שרה-דבורה בת השנתיים, וגם הררי הכביסות לא מגרדים אצלי בדרך כלל את התקרה.
 
ובדיוק ביום כזה היא באה! ברוך ה’ שנתן לי כוח וגבורה להתגבר על הבושה, להתעלות מעל עצמי ולהכניס אותה פנימה. כשהיא נכנסה וראיתי בעיניה את החמלה על מהפכת ביתי נפל לי הרעיון. החלטתי שזה יהיה התירוץ שיוריד אותה אלי. שתצא קצת מהשקט והבדידות, שתחשוב שהיא עוזרת לי. מה אכפת לי? כמה זהרו עיניה כשהיא הראתה לי לי דרך לסדר ארונות? איזה סיפוק עלה ובא לפנים העצובים כשהיא סיפרה סיפור לילדים. לפעמים לעשות חסד זה רק לתת למישהו לרדת קומה אחת, ולתת לו תחושה שהוא עוזר.
 
בלי להתכוון מצאתי דרך להוציא אותה מהבדידות שלה. אז מישהו זר הלביש לי את הילדים וגם קיפל לי את הכביסה וגם הדיח את הכלים בכיורי. אל תתפסי לקטנות, שושי. זכית לעשות היום דבר גדול. אשריך שזכית לקיים מצוה עם מישהי, לתת לה תחושה כאילו היא זו המקיימת איתך מצוה גדולה.
 
***
 
חצי שנה עברה מאז. חצי שנה של אלמנות, בדידות, געגוע, ולב נשבר ונדכא. בתוך ים הכאב, האובדן והצער היו כמה איי נחמה. הילדים המקסימים שלנו שניסו להקל, להקשיב, לבוא הרבה או להדיר רגל – הכל לפי הצורך. למלא במסירות ובאהבה מעט מן הבור שנפער לי לפתע בדרך.
 
והיה שם אי נוסף, האי המתנדנד של שושי שחצי שנה אני מנסה לייצב אותו – ובהצלחה. בצעדים קטנים עשיתי איתה את הדרך המובילה לניהול בית למופת. כביסות רבות קיפלנו יחד, ומים רבים זרמו בברזים כשהדחנו יחד את הכלים. אפילו על הילדים שנקשרו אלי ואני אליהם שמרתי בעת הצורך.
 
האהבה היא תוצר של נתינה, ומכיון שאני נותנת מגיעה בסוף גם האהבה. מיום ליום התחלתי לחבב את האישה הצעירה הזו שאני יורדת לעזור לה בערבים ומקלה עליה את ההתמודדות. ובעצם, בעצם גם אני נהנית. תודי באמת, שושנה, שושי עזרה גם לך, בהחלט. בלי להתכוון היא נושאת איתך קצת את משא הבדידות. גם לה יש מצוה, והיא בכל זאת לא לוקחת מהמצוה שלך כלום.
 
***
 
חצי שנה עברה מאז. שושנה יורדת אלי כמעט כל ערב ואנחנו מפטפטות ומקפלות כביסה ומדיחות כלים ומסדרות ושוטפות. האהבה היא תוצר של נתינה, ומכיון שאני נותנת לה – מגיעה בסוף גם האהבה. מיום ליום התחלתי לחבב את האישה הזו שיורדת אלי יום יום, ואני זוכה להקל עליה את הבדידות.
 
ובעצם, בעצם גם אני נהנית. תודי באמת, שושי, לא קשה לך בלי שום עזרה מאף אחד? שושנה עזרה גם לך. בהחלט. בכל זאת היא נושאת איתך את משא ההתמודדות. גם לה יש מצוה והיא בכל זאת לא לוקחת מהמצוה שלך כלום.
 
***
 
בליל הסדר ישבתי לי בבית הוריי, וחשבתי על שושנה שזכתה קצת להגאל מהבדידות ואולי מעט בזכותי. בהכנות לחג קראתי לה שוב ושוב לעזרתי, גם שלחתי אליה את הילדים ושמחתי שרגעי הבדידות שלה מתכווצים, עד שגם ללב שלה יכול היה החג להיכנס בשמחה. ואני לא יכולה להתעלם מכך שבזכותה החג נכנס גם ביתר שמחה אלי. העזרה הצמודה שלה הצילה אותי. הרווחתי אם כן בכפליים. הזכויות שמורות לי בזה ובבא.
 
***
 
בליל הסדר ישבתי בבית של ציפי בתי. בפסח ממתיקים מרור בחרוסת, וגם לי אב רחמן המתיק את המרור האישי שלי בחרוסת מתוקה. אני מסתכלת על ציפי ובעלה ועל הילדים המקסימים שעוד מעט ישאלו "מה נשתנה?" בקול פעמונים.
 
הרבה השתנה, נכדים יקרים שלי, הכל השתנה לגמרי. מה שהיה שוב לא יהיה. אבל יש גם חרוסת. זכית, אברהם שלמה, תסתכל על כולנו מלמעלה ותרווה מהנחת. גם אני פה, רחוקה ממך וקרובה – אשתדל לרוות מהנחת לבדי.
 
לבלוע מרור בקושי, לאכול לחם עוני – ויחד עם זאת לספר ביציאת מצרים ובמעבר מגלות לגאולה. ההמשך המפואר שלנו נותן לדמעות הבלתי נשלטות גם טעם מתוק של חרוסת. פתאום חשבתי גם על שושנה שזוכה עכשיו להיות בת חורין והרבה בזכותי. בהכנות לחג הייתי יד ימינה ושמאלה. גם שמרתי על הילדים בשעת הצורך עד שגם לבית שלה יכול היה החג להיכנס בשמחה. אני כל כך שמחה שזכיתי לעזור לה, שהצלחתי להתעלות מעל היגון והאנחה ולהושיט יד.
 
אני לא יכולה להתעלם מכך שבזכותה החג נכנס גם ביתר שמחה אלי. העזרה מילאה את הלב במחשבות מסוג אחר ואת היום בעשיה צפופה ומעייפת. פחות לחשוב, יותר לפעול, פחות לשבת בדד ויותר לקום ולעשות. הרווחתי אם כן בכפליים. הזכויות שמורות לי בזה ובבא.
 
***
 
ובשני שולחנות הסדר ביקר אליהו הנביא, זה שיבשר על הגאולה כבר בקרוב. ואחרי שהוא ישתה מהכוס ששמו לכבודו בכל בית ישראל, אולי הוא גם יקח איתו למעלה את הזכויות המיוחדות האלה, ויבקש שם שיגיע כבר זמנו להיות השליח הטוב. שהרחמן כבר ישלח אותו לבשר לעם הנדכא רק בשורות טובות וישועות ונחמות. שיבולע המוות לנצח ולא תהיינה עוד אלמנות ויתומים וחולי ודווי.
 
כי כל זכות וחסד מקרב פעמי מבשר. כל הזכויות שמורות ומחישות את בואו. אף על פי שיתמהמה ואין לנו כבר כוח. אולי הוא יבוא כבר היום.

 

 
(מתוך "בתוך המשפחה" – השבועון לבית היהודי).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה