כמו בת יענה

הגענו לשבוע שחל בו. וזה אומר, לשבוע שחל בו יום תשעה באב.

כל פעם מחדש אני נפעמת אל מול העובדה שהזמנים אכן משפיעים על תהליכי הנפש והרוח. בין אם אתה דתי או חילוני, מאמין או ספקן, יהודי או ערבי, מודע או לא מודע לתקופה – כולם בלי יוצא מן הכלל מושפעים, כולנו מתנהלים בין המצרים.

התקופה הזו לא פוסחת על אף אחד ויחד עם השמש הלוהטת מתחממת האווירה מסביב, עד שלפעמים היא ממש שורפת. כמו אות שניתן ומסוכם מראש, הרוחות במדינה מתלהטות, שנאת החינם בינינו מתגברת, שכנינו מגיבים למצב בהתאם ומוצאים סיבות שונות ומשונות לצאת למלחמה נגדנו, הים זועם וגובה חיים וכל מיני מיתות משונות מזעזעות את כולנו כאחד.

יש לי חברה ישראלית שגרה בלונדון, היא לא שומרת תורה ומצוות וכלל לא מודעת למושג 'בין המצרים', ועדיין, היא טוענת שהיא לא מוכנה להגיע ביולי לארץ כי כבר בשדה תעופה היא שמה לב לחוסר הסבלנות, לעצבים שחוגגים ולחוסר הרגישות והאכפתיות. "אני עם עגלת תינוק וכולם דוחפים ומוחצים אותי רק כדי להגיע ראשונים לבידוק דרכונים", היא מתלוננת. שוב ושוב היא מבטיחה לעצמה שהיא תגיע לביקורים רק בחורף, "אז הישראלים הרבה יותר אדיבים" היא מעידה.

אנחנו שחיים כאן יחד ברצף החיים לא שמים לב לתזוזות שלנו על מד העצבנות (אולי קצת כמו שאמא לא שמה לב שהבן שלה מרזה או משמין עד שאחרים מעירים לו, או עד שזה נהיה קיצוני). אבל, כנראה, שלמסתכל מבחוץ הדבר ניכר באופן משמעותי, ולנו רק נשאר להיות מודעים לכך ולהשתדל ביתר שאת להתגבר על האנדרלמוסיה ששורה על העולם – לנסות בכל כוחנו לשמור על הלשון, על ההקפדות והכעסים, על השפיטות המהירות, להיזהר על נפשנו ולהגביר את עבודת המידות לפול ווליום.

מאמרים נוספים בנושא:

מצאתי את הפינה שלי

יותר מרגש

לעשות או לחכות שאלוקים יעשה?

במקום שהשכל נגמר

תמסור את עצמך

הופה, אמונה סטייל!

קודם להאמין, אחר כך להבין

המקום שאין בו גבולות

אבא, יש דברים שלא ידעתי

אומן האמונה

נכון, זה קשה מאוד, מודה מניסיון אישי. כי אפילו שאני מודעת להרגשה השלילית הזו שמרחפת באוויר, ואני מבטיחה לעצמי שלא אדבר לשון הרע או רכילות, שלא אקפיד עליה או עליו, אני מגלה שאני לא מצליחה להתאפק. רבה עם כולם ואין לי כוח לעולם. כאילו מישהו שאב ממני את החיות שבי ואני מרגישה סוג של נכות, חס ושלום, מתפקדת במינימום האפשרי, תפקוד קלוקל ולא יעיל.

זה מזכיר לי את תקופות ההריונות שלי. בזמן ההיריון מתגברים אצלי ההורמונים עד שאני הופכת לאדם נוראי, אפילו שאני לא מכירה, לא אוהבת ולא רק – לא מצליחה להתגבר עליו ולחזור להיות אני. רק אחרי הלידה אני מתחילה לזהות שוב את התודעה שלי, ולאט לאט, אני נרגעת וחוזרת לשליטה. זה תמיד מדהים אותי איך הורמונים יכולים לשנות בן אדם מן הקצה אל הקצה. כשאני בהיריון אני מצליחה להבין מה זו הפרעת אכילה, ואיך זה שאדם יכול להיות מאניה דיפרסיבי.

זה אולי נשמע לכם מוגזם, אבל זה אמיתי. חוסר שליטה מוחלט ותחושה שהכל בעולם הזה מאוס עלי. אני נוהגת לעשות לעצמי בדיקות ולראות עד כמה מצב הרוח שלי יכול באמת לעלות – "אם עכשיו יגידו לך שקיבלת במתנה חופשה משפחתית בצימר בצפון תשמחי?" אני שואלת את עצמי. "מממ.. בסדר, לא ממש", אני עונה לעצמי בכנות. "ואם תקבלי טלפון מאראלה ממפעל הפיס, תוכלי להתלהב? לשמוח באמת?" אני מנסה לעלות רמה, "אני אשמח, אבל לא באמת, לא מבפנים. לא שמחה כזאת שמתפרצת ומלאת אדרנלין".

אני רוצה לשמוח, בכל מאודי. אבל השמחה כל כך חמקנית בתקופות הללו. מתוך המודעות הזאת אני נוהגת בשיטת בת היענה. 'תתקעי את הראש כמה שיותר עמוק בתוך החול, תצללי למטה כאילו שיש גל גדול מעליך ואת מחכה רק שהוא יעבור כדי להוציא את הראש מהמים. תביני שזה זמני, שזה עוד מעט יעבור. ובינתיים, תחזיקי מעמד. אל תתני לרוח שלך ליפול, אל תאמיני להסתרה שאופפת את העולם. עוד רגע אלול, תיכף הוא ירד אלינו למטה, תיכף יהיה אפשר להתגבר, להתחבר, לראות את הטוב בכל דבר. תיכף תוכלי לשמוח בלי כמעט להתאמץ…'

תיכף, ממש תיכף.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com