כנגד הטבע – פרשת השבוע פנחס
פרשת השבוע פנחס - כנגד הטבע: "אין לי כוח!", "אני לא מסוגל!", "זה נגד הטבע!" – הכרזות אלו ודומות להן, רגילים אנו מעצמנו ומהסובבים אותנו, אבל אנחנו מעל הטבע!!!
כנגד הטבע
"אין לי כוח!", "איני מסוגל!", "זה נגד טבעי!" – הכרזות אלו ודומות להן, רגילים אנו לשמוע חדשים לבקרים מהסובבים אותנו. אכן, בעולם הרחב מקובלת הגישה שאין לצפות שאדם ינהג אחרת מטבעו ומנטיותיו. מי שיש לו לב טוב, מתחשב עם הזולת ומשתדל להיטיב עימו. אדם חרוץ מטבעו, יקבל עליו משימות ויפעל במרץ לקידום עניינים שונים. אולם כל מי שאינו בעל מידות טובות, אינו מעלה כלל על דעתו שצריך ושאפשר לשנות את המידות. כמו כן, אם יידרש הרחמן להתאכזר – במקום שנדרשת אכזריות – או הביישן ורך הלבב להיות עז פנים ותקיף, יאמרו: "אינני מסוגל, זה נגד טבעי".
דעת התורה אינה כן. כל אדם נדרש לתקן את מידותיו ולשלוט עליהן. תכונה שלילית או מידה רעה הבאות מכוח טבעו הרע של האדם, יש לשנות! וידועים דברי הגר"א בעניין זה: "עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו, למה לו חיים". עם זאת נדרשים אנו לשלוט על מידותינו, ולהיות רחמנים במקום שיש לרחם ולהיות אכזרים כאשר המצב מחייב, או לאהוב את השלום כאשר הוא טוב לעולם, ולהתנגד לו כאשר הוא רע לעולם, כמו שכתוב במשנה: "פיזור לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים, רק להן ורע לעולם. כינוס לרשעים, רע להן ורע לעולם, ולצדיקים, הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין עא:).
אכן עובדי ה' האמיתיים הממיתים את עצמם באוהלה של תורה, עסוקים כל חייהם במלחמה מתמדת נגד כוחות הגוף וטבע האדם. הם משתדלים בכל עת לשלוט על נטיות הגוף ועל הרצונות הגשמיים, ולהשתמש בהם בצורה הנכונה. הם זריזים במקום שיש להזדרז: בקיום המצוות, בניצול הזמן וכדומה. הם גם יודעים אימתי יש להתעצל: כאשר היצר מנסה לזרזם לדברים שאין לעשותם, או-אז הם נותנים חופש ליצר העצלות ואינם ממהרים ללכת למקומות שבהם הם עלולים להיכשל. הם מרחמים על כל אדם שמצווה לרחם עליו, אך לעיתים הם יודעים להשתמש גם במידת האכזריות. למשל אם אדם יבקש מהם עזרה כדי שיוכל לעבור עבירות, הם בודאי לא ירחמו עליו ולא יושיטו לו כל עזרה שהיא.
בספר "פנינו רבנו יחזקאל" מובא קטע מהספדו של הג"ר יחזקאל אברמסקי זצ"ל על מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל, בתוך דבריו על שזכה להיות תלמידו, ואמר: "כל מי שבא במחיצתו של הגר"ח לא היה יכול להגדיר את תכונות אופיו, כדרך שרגילים אנו להגדיר בני אדם: רחמן או אכזר, קמצן או נדיב, כעסן או סבלן וכו'. מדוע לא היה אפשר להגדירו? מפני שכל מעשיו והתנהגותו היו על פי התורה! בכל רגע ורגע ובכל עניין ועניין היה נוהג כפי שהתורה מצווה עליו להתנהג באותו רגע".
זוהי עבודת ה' האמיתית אשר קיבלנו על עצמנו באמירת "נעשה ונשמע" – להתאים את עצמנו לחיים על פי הוראות התורה. זוהי גם הסיבה מדוע אומות העולם סירבו לקבל את התורה, כי הם רצו להמשיך לחיות על פי טבעם ותכונותיהם. ההתגברות על הקושי לבטל את רצונותינו מפני רצון התורה, היא הסיבה להגדיל את השכר, ועל זה אמרו: "לפום צערא אגרא" (אבות פ"ה), וכן "גדולה מצווה בצער ממאה שלא בצער" (אבות דר' נתן).
נושא חשוב זה אנו למדים מפרשתנו, פרשת פנחס, על הפסוק: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל", אומר רש"י על פי הגמרא בסנהדרין ובסוטה: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם את בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו (יתרו) עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא מישראל? לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן". יש להבין: מה התועלת ביחוסו אחרי אהרן? אם המעשה היה נכון וצודק, מה איכפת לנו אם הוא מתייחס לפוטיאל, ואם לא היה ראוי לעשות מה שעשה, האם היחוס לאהרן ישנה את העובדה? אדרבה, אם בן טובים עושה מעשה רע יש להחמיר בעונשו. זאת ועוד: מה התועלת ליחסו אחר אהרן, הרי בפועל התייחס פנחס במידה שווה לאהרן ופוטיאל?
הגר"ח ארנטרוי זצ"ל מיישב את הדברים בספרו "קומץ המנחה", לאור דברי המדרש על הפסוק: "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום". אומרים חז"ל: "אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו" (מדרש רבה). אף כאן יש לשאול: וכי היה מקום לחשוב שהקב"ה נותן שכר שלא כדין, חלילה? אלא כאן באו חז"ל להדגיש את ערכו הגדול של מעשה פנחס, כפי שיבואר להלן.
כאשר באים לדון מעשה של אדם, אפשר לשפוט את המעשה לכשעצמו מבלי להתחשב ברקע ובנסיבות שהוא נעשה. מאידך גיסא, אפשר לשופטו מתוך התחשבות בעברו של האדם, ייחוסו, חינוכו ותכונותיו. ברור שהדרך השניה היא הנכונה. לכן אנו מקילים או אפילו סולחים כאשר הנידון הוא בער או כסיל, בעוד שבדינו של איש משכיל ורם מעלה אנו מחמירים. אותו שיקול מביא אותנו גם להלל ולשבח אדם פשוט על פעולה הנחשבת כמובנת מאליה אצל איש חכם ובעל מידות. כל זה נובע מכך שבהערכת מעשיו של אדם, יש להביט תמיד לא רק על המעשה גרידא, אלא גם על הנסיבות שהביאו למעשה.
רעיון זה אנו מוצאים בדברי התנא: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר: טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוח מלוכד עיר" (אבות פ"ד). מפרש רבנו עובדיה מברטנורא: "טוב ארך אפיים" – הבא מצד הגבורה של כובש היצר ולא מצד רכות הטבע. וכן "מושל ברוחו" – כאשר תכונה זו מתגלה אצל לוכד עיר, דהיינו מלך שכבש את העיר ותושביה המורדים נפלו לידיו, והוא מושל ברוחו ואינו הורגם. המסקנה: הגיבור האמיתי הוא האדם אשר במלחמתו נגד היצר, עושה את מה שהצדק, היושר והמוסר דורשים! מי שפועל ביושר ובהגינות רק כתוצאה מטבעו ותכונות נפשו או מתוך מניעים אנוכיים, אומנם עשה מעשה טוב אך אינו ראוי לתואר "גיבור".
על זה אמרו חז"ל: "לפום צערא אגרא" – לפי גודל המאמץ וההקרבה שמשקיע האדם כדי להתגבר על יצרו, כך עולה מידת השכר. כך יש להבין גם את מאמרם: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא). – כלומר, גדול מי שעושה כנגד טבעו מכוח הציווי.
דוגמא לגודל ההקרבה והתגברות על היצר, מובאת מהעניין שסופר על הגר"א מישקובסקי זצ"ל, בליל הסדר האחרון בחייו היה מוטרד ממצבו הקשה של אחד מבני הבית שהיה חולה. כאשר הגיע לברכת "אשר גאלנו", אמר: "הנה, כתוב כאן שברכה זו יש לומר בשמחה עצומה". ורמז בזה לקושי שיש לו לקיים המצווה בנסיבות שהיו אז. אך מיד התעשת ואמר: "אם כתוב אז צריך, ואם צריך אז אפשר". אחר כך נשא קולו ואמר את הברכה בהתרגשות גדולה ובשמחה עצומה. המשפט "אם כתוב אז צריך, ואם צריך אז אפשר" – צריך להוות עבורנו מורה דרך בעבודה ה', כל ימי חיינו.
לאור דברים אלה יובן שכאשר נרצה להעריך כיאות את מעשה פנחס, עלינו להתחשב באופיו וברוחו. עלינו לברר מה הניע אותו להמית את החוטא? אם יתברר שמטבעו הוא היה אכזר ומקפיד, זועם וכועס על כל דבר קטן ועושה תמיד דין לעצמו – אין להכתיר את מעשהו כמעשה של גבורה. אילו זאת היתה המציאות האמיתית, היה עלינו להצדיק את אלה שיחסו את פועלו להיותו בן פוטיאל. כי התנהגות פרועה ואכזרית, מן הסתם יש לייחס למורשת בית אבי אמו שהיו עובדי עבודה זרה.
אולם שונים הם פני הדברים בתכלית השינוי, אם נמצא שפנחס היה רחוק מעוול וחמס ומלא אהבת הבריות ואוהב שלום ורודף שלום. על רקע זה מתחייבת המסקנה שהצדיק הזה כבש את תכונות הנפש העדינות והאצילות שלו והתגבר על היסוסיו וקשייו אשר נבעו ממידותיו הצנועות, כי היתה אז עת לעשות לה'. הוא קם כדי לקנא את קנאת ה', בשעה שחיי הקדושה של כלל ישראל עמדו ליהרס חלילה. בנסיבות כאלה, היה זה מעשה גבורה לשם קידוש שמו יתברך.
רק שופט כל הארץ הבוחן כליות ולב יכול לדעת את סתרי נפשו של פנחס, והוא הכריע: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם…לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" – בדין הוא שיטול את שכרו! כי הוא לא עשה זאת מכוח נטיה טבעית להכות בחמת רצח, כאשר מזדמן לו מאורע כזה. הוא עשה מעשה גבורה נגד טבעו, ולכן מגיע לו שכר גדול בדין.
כיצד מגיע אדם לדרגה של התגברות על הנטיות הטבעיות ושל קיום רצון ה' בכל מצב בין אם נוח לו ובין אם לא? על ידי קבלת עול מלכות שמים! ומהי קבלת עול מלכות שמים? אומרים חז"ל (בראשית רבה לד, י): "הרשעים הם ברשות ליבם – 'אמר נבל בליבו' (תהלים יד), 'ויאמר עשו בליבו' (בראשית כז), 'ויאמר ירובעם בליבו' (מלכים א), 'ויאמר המן בליבו' (אסתר ו). אולם הצדיקים, ליבם ברשותם – 'וחנה היא מדברת על ליבה' (שמואל א), 'ויאמר דוד אל ליבו' (תהלים כז)" – וכתב שם מהרז"ו בפירושו: שהרשעים, העיקר אצלם הוא התאווה והחמדה והתענוג הגופני לעשות מה שליבו חפץ, והם ברשות וחפץ ליבם הרע. אבל הצדיקים נמשכים אחר רצון ה' ומכריחים חפץ ליבם שיהיה לפי הדעת והשכל.
זוהי קבלת עול מלכות שמים, וככל שנתחזק בזה נתעלה ונלך בדרך שסללה לנו התורה ולא נתור אחרי תאוות ליבנו, שכן השליטה על הגוף ורצונותיו, היא מהדברים המתחזקים ומתגברים ככל שהאדם מוסיף יראה ומבטל רצונו מפני רצון קונו. דוגמאות ל"צדיקים ליבם ברשותם" יש למכביר. כאשר נתחקה על עקבות רבותינו, נראה את גודל שליטתם על הגוף ורצונותיו.
ומסופר על הגרא"ז זצ"ל, שעליו אמר הגר"א קוטלר זצ"ל בהספדו, את הדברים הבאים:
"והנה רבנו הגאון זצ"ל שהיה איש חסד בתכלית ורצונו לעשות נחת רוח לכל, והיה ענו בטבעו, ואף על פי כן כאשר היה מדובר בעניין שנוגע לכבוד שמים, בענין שנוגע לרוחניות לרבים מישראל, היה גיבור כארי ולא חת מפני איש. והנה דוגמאות אחדות.
כבר בראשית תקופת רבנותו בסלוצק, כאשר היה איזה דבר בעיר שנגע במילי דשמיא, עמד על דעתו בכל עוז ורב עם המנהיגים, אף על פי שהיה עלול לערער בזה את כל מעמדו ומצבו. אולם הוא לא פחד ולא חת כלל וכלל, הואיל ומצבו האישי לא נחשב בעיניו במאומה כנגד כבוד שמים.
בימי מלחמת העולם הראשונה כאשר היו פליטים רבים, היה כופה בתקיפות ובכל עוז את האמידים שיתנו צדקה, עד שכל הסובבים אותו תמהו ביותר כיצד הוא מסוגל ללחוץ כל כך על עשירי הקהילה, והרי זה ממש נגד טבעו. אך הוא נהג כך מרוב רחמיו על הפליטים האומללים, ואף חשב שהינו עושה בזה טובה גדולה גם לנותני הצדקה שיצאו ידי חובתם גם כלפי שמים.
בימי הסובייטים עשה כנגדם הפגנה כאשר נסגרו ה"חדרים", היה זה בעת הלווית אחד מנכבדי הקהילה. הוא החל ללכת בראש הקהל לבית הסובייט ודרש שיתנו לילדי ישראל ללמוד בחדרים, והיה במעשה זה סכנה של ממש. הוא סבל הרבה מן הקומוניסטים, משום שלא נכנע להם. אף בארץ ישראל נלחם בעוז למען כבוד שמים, ובעיקר בנוגע לתלמוד התורה של הרבים".
התמיהה הגדולה שיש לתמוה כאן, היא, שעם היותו איש מלחמה בעת הצורך, לא רכש שונאים והיה היותר אהוב לכל מכל מבני דורו. הסיבה לכך – טהרת הלב שהיתה בו. כי היא איש אמת ורחוק מאוד מנגיעה עצמית, והרגיש תמיד יותר את מצב זולתו וטענותיו, מאשר את טענות עצמו. עם מידת החסד שהיתה בו, הצטיין גם במידת האמת. הכל הרגישו בטהרת ליבו, ואף כאשר נלחם לא היתה במלחמתו המרירות והנגיעה העצמית. בטהרת ליבו נזהר מכל אלה.
"איש אשר רוח בקרבו" (ליקו"מ ח"א, ח)
עיקר רוח החיים מקבלים מהצדיק ומהרב שבדור, כי עיקר רוח החיים הוא בתורה, כמו שכתוב (בראשית): "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"- הוא התורה. הצדיקים דבקים בתורה, לכן עיקר רוח החיים הוא אצלם. כשהאדם מקושר לצדיק ולרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחו, הוא ממשיך רוח החיים מהצדיק שבדור הדבוק בתורה. לכן נקרא הצדיק "איש אשר רוח בקרבו" (במדבר כז), שיודע ללכת נגד רוחו של כל אחד ואחד.
"איש אשר רוח בקרבו" (ליקו"מ ח"א, י)
העצה לבטל את הגאווה, שהיא עבודה זרה, כמו שכתוב (משלי טז): "תועבת ה' כל גבה לב", היא על ידי התקרבות לצדיקים, כי הצדיק הוא בחינת רוח, כמו שכתוב (במדבר כז): "איש אשר רוח בקרבו" – ועל ידו נכנע אדם בעל גאווה שהוא גבה לב וגבה רוח. ועל ידי בחינת ריקודים והמחאת כף נמשכת שמחת הלב שהיא בחינת הרוח שבלב, והרוח הוא הצדיק המבטל את הגאווה שיש אצל בעל הגאווה, ועל ידי זה נמתקים הדינים ונתבטלים האלילים שהם עבודה זרה, ונמשכים החסדים.
"הנני נותן לו את בריתי שלום" (ליקו"מ ח"א, לד)
כשהלב משוקע באהבות רעות, כלומר חרפות ובזיונות, נקרא הדבר עורלת לב, שזה בחינת שברי לוחות הברית הראשונים. והחרפה היא בחינת העורלה, כלומר אותה אהבה נפולה ושבורה, כי ידוע, שהיצר הרע והקליפות (הטומאה) מתהווים משבירת כלי החסד. אולם כשמקשר האדם את עצמו אל הנקודה שהיא בחינת הצדיק יסוד עולם, ששם שורים האור והאהבה הקדושה, אז מתבטלות האהבות הרעות שהן החרפות ועורלת הלב, כי הצדיק שהוא בחינת הנקודה שבה נמצאת האהבה הקדושה, מאיר נקודה זאת, ואז מתקיים: כי על כל פשעים תכסה האהבה. – ואפילו אם אדם פושע נגד חברו, אזי חברו אינו מחרפו, כי האהבה מכסה על כל הפשעים. אולם ברגע שברית האהבה ביניהם נפגמת, אזי דבר זה הוא בחינת שבירת כלי החסד, ואז חברו מחרפו.
ואמרו חז"ל (נדרים לב:) ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטל אותה משם ונתן אותה לאברהם, שנאמר: אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. לכן, כאשר הקב"ה נתן את הכהונה לפנחס, נאמר: (במדבר כה): "הנני נותן לו את בריתי שלום" – כי הכהונה היא בחינת אהבה, שהיא אברהם, השורה במקום ברית שלום, דהיינו, הצדיק יסוד עולם.
כדי להאיר נקודה זו, צריך האדם לדבר בינו לבין קונו, ועל ידי זה יבטל את עורלת הלב והחרפות, שהן אהבות רעות, על ידי שמקשר עצמו אל הצדיק.
"וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ליקו"מ ח"א, נו)
בכל אחד מישראל יש נקודת מלכות, וכל אחד כפי בחינתו, כך יש לו בחינות מלכות. יש אדם שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל יותר, ויש שהוא מושל על כולם – כל אחד כפי בחינת המלכות שיש לו.
נקודת מלכות זאת קיימת בנגלה ובנסתר.
בנגלה – אלו הם אותם אנשים שעליהם יש לו ממשלה וכוח מלכות.
בנסתר – למרות שבגלוי נראה שאין לאדם שום ממשלה על האנשים, עם כל זה, בנסתר ובהעלם גדול מאוד הוא אכן מושל על האנשים, כי הנשמות שלהם נמצאות תחתיו ונכנעות לו.
בנקודת מלכות זאת אסור לאדם להשתמש להנאתו ולצרכיו, כדי שלא תהיה מלכות זאת כעבד למלאת את תאוותיו, אלא שתהיה המלכות אצל האדם בן-חורין וישתמש בה לעבודת השם יתברך, כמו שנאמר (חולין קלט:): "והיתה לה' המלוכה".
למלכות זאת צריך להמשיך אריכות ימים, כלומר שיוכל להזהיר ולהוכיח את אותן הנשמות הנמצאות תחתיו. כדי להוכיח ולהזהיר נשמות אלו, צריך האדם להמשיך אליה דעת ואריכות ימים, שהם עסק התורה ומשם מקבל חיות, כי התורה היא שמו של הקב"ה שהוא חי-החיים. לכן כשעוסקים בתורה מקבלים חיים, כלומר אריכות ימים.
כשממשיך בעל נקודת המלכות אריכות ימים, אזי זוכה לדעת ולשכל שהם בעצמם מהווים את החיות, כמו שכתוב: "החוכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז), כי השכל הוא עיקר החיות, ועל ידי השכל והדעת יכולים לקרב ולהוכיח את מי שצריכים להוכיח.
לכן:
ביום הביכורים – זה בחינת המלכות, כמו שכתוב (תהלים פט): "אף אני בכורי אתנהו, עליון למלכי ארץ".
בהקריבכם מנחה חדשה לה' – התורה החדשה הנעשית על ידי בחינת נקודת המלכות הנ"ל, על ידי שעוסק בתורה.
בשבועותיכם – זה בחינת הדעת.
מקרא קודש יהיה לכם – זה בחינת רוח הקודש, שצריכים לבקש את הקודש כדי להינצל מזוהמת הנחש ומן העצבות.
כל מלאכת עבודה לא תעשו – לבטל את זוהמת הנחש, כלומר ל"ט (39) מלאכות אסורות.
"אשה ריח ניחוח לה'" (ליקו"מ ח"א, עג)
התורה היא בנגלה ובנסתר, וגם הקב"ה הוא נסתר ונגלה, כלומר מה שנגלה לנו הוא הלבוש והחיצוניות, ומה שנסתר מאיתנו הוא הפנימיות. כל אדם צריך לזרז את עצמו כדי להשיג את הפנימיות ואת מה שנסתר ממנו. אולם כיצד יוכל להגיע אל הנסתר ממנו? – על ידי תפילה לשמה, שיקשר את המחשבה אל הדיבור של התפילה בקשר אמיץ וחזק, כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, כי הוא רוצה תמיד להשפיע השפעות וברכות, ואין השפעות אלו יורדות עד שמכין האדם את עצמו לכלי שנקרא "אני", כמו שכתוב (במדבר ו): "ואני אברכם".
כלי זה, "אני", נעשה על ידי כל אחד מישראל, וכל אחד מישראל נקרא צדיק, שנאמר (ישעיה ס): "ועמך כולם צדיקים". בעזרת כלי זה יורד השפע ונשלם חפצו של הקב"ה, כי חפץ חסד הוא ומתאווה לתפילתם של ישראל ומתענג ממנה.
ידוע הוא שכל מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא (נקבה). נמצא, שהשם יתברך מקבל תענוג מישראל ומתפילתם, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, לכן כתוב (במדבר כח): "אשה ריח ניחוח לה'" – כי על ידי הניחוח שמקבל השם יתברך מתפילות ישראל, נעשה בסוד אישה.
פרשת "ובראשי חודשיכם" – במדבר כח, יא (ליקו"מ ח"א, קנא)
סגולה לזרע של קימא, כלומר בנים, היא על ידי אמירת פרשת 'ובראשי חודשיכם' המובאת בפרשת פנחס (במדבר כח, יא). את הפרשה הזו צריכים שני בני הזוג לקרוא, והיא גם סגולה לרפואת חולי של תינוק. בפרשה זו נכתב מאֹרֹת (מאורות) ללא האות ו', והאות ו' היא החיות של כל דבר. וכן נכתב גם 'כלֹת משה' (כלות משה) ללא האות ו'. וחיסרון זה הוא סוד פגימת הלבנה, כי האות ו' היא החיות של כל דבר, וכשהיא חסרה זה מרמז על חסרון החיות, ומשם נמשכת מיתת הבנים הקטנים, חלילה.
בראש חודש מתחילה הלבנה להתמלא ולהיתתקן, כידוע, כי אז הגיעה לתכלית הפגם והחיסרון ואז תיכף מתחיל התיקון והמילוי.
כלֹת= ראשי תיבות: כפרה לכל תולדותם – בראש חודש נתתקן ונמתק בחינת כלֹת משה, שהוא בחינת הלבנה, ואז נמשכת כפרה, סליחה והמתקת הדינים על כל תולדותם של ישראל, שיהיה נמשך עליהם חיים טובים וארוכים. לכן פרשה זו היא סגולה לבנים ולאריכות ימים.
"פנחס בן אלעזר…השיב את חמתי…בקנאו את קנאתי" (ליקו"מ ח"א, רמא)
כשיש דינים, אזי מידת הדין מכלה את האדם, חלילה. אבל מידת הדין אין לה כוח לכלות לגמרי, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ט): חיצַי כלים והם אינם כלים. אבל האדם יש לו כוח לכלות לגמרי את חברו, חלילה.
לכן, כשיש דינים על אדם אחד ובא אדם אחר וחולק עליו, אזי מידת הדין מסתלקת ממנו, כי הדינים רוצים יותר שינקום בו האדם, כי יש לו כוח לכלות יותר מהם. לכן צדיק גדול אשר משגיח בתיקון העולם, לפעמים חולק בכוונה על צדיק אחר, כדי לסלק מעליו את מידת הדין, כי יסמכו עליו הדינים שהוא ינקום בו יותר, אבל הצדיק עושה זאת ברחמים ואינו עושה יסורים לאותו צדיק. וזה פירוש הפסוק (במדבר כה): "פנחס בן אלעזר…השיב את חמתי…בקנאו את קנאתי" – פנחס השיב את חמת ה' וסילק את מידת הדין מישראל על ידי שהוא לבש נקמה לנקום בהם, לכן נסתלקו הדינים. אולם הוא גילה רחמנות ולא כילה בהם כפי שהוסבר, שיש בכוח האדם לכלות יותר ממידת הדין, אלא נהג ברחמנות.
'ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי' – בזה מודיעה לנו התורה את גודל הטובה שעשה פנחס לישראל, בקנאו את קנאת ה' כשלבש נקמה לנקום בהם.
י"ב תמוז התשע"ד
7/10/2014
איזה מאמר, השם ירחם, איזה מאמר תודה רבה ברסלב השם ישמור ויחזק אותכם, כמה הלם כמה תבונה פשוט ואוו
י"ב תמוז התשע"ד
7/10/2014
תודה רבה ברסלב השם ישמור ויחזק אותכם, כמה הלם כמה תבונה פשוט ואוו