כנות ופתיחות ‘על השולחן’

שני הצדדים עדיין בוחנים בזהירות וברגישות האחד את צעדי השני ואת דבריו, ו"עושים עניין" מכל מילה שנאמרת. לעיתים תולים בה הרבה יותר מאשר "למה התכוון המשורר"...

4 דק' קריאה

הרב יעקב ברוך פרידמן

פורסם בתאריך 06.04.21

שני הצדדים עדיין בוחנים בזהירות וברגישות

האחד את צעדי השני ואת דבריו, ו"עושים עניין"
מכל מילה שנאמרת. לעיתים תולים בה הרבה
יותר מאשר "למה התכוון המשורר"…
 
 
שלום,
 
אני נשוי שלושה חודשים, ואני חש לא נעים עם עצמי, כשאני מעיר ומבקר את אשתי לעיתים קרובות וכתוצאה מכך יש לה כעס כלפי. נראה לי שמתפתח מעגל קסמים שאיני יודע כיצד לצאת ממנו, וחושש שהמצב שנוצר יעכיר את האוירה בבית.
 
* * *
 
שלום,
 
רבים יוצאים מתוך נקודת הנחה שביקורת היא אמצעי לגיטימי ואולי הכרחי בהקמת משפחה, כדי למנוע טעויות וכניסה לתוך שגיאות. ובכן, נקדים ונאמר כי ביקורת היא ‘המרשם הטוב’ ביותר המוכר לנישואין בלתי מוצלחים…ובפרט אם זו ביקורת שמוטחת בפארטנר לנישואין לעיתים קרובות, לעומת המחמאות שנאמרות במשורה ובודאי במינון נמוך יותר.
 
הקושי והחומרה בביקורת, שנראית ממבט שטחי כמעשה תמים שאינו נועד להתגרות, בכך שהשותף למשפחה החדשה רוצה ומצפה שיקבלו אותו כמו שהוא, בלי לערער עליו ועל אישיותו (והוא מכליל את ההתנהגות בתוך האישיות), כל אחד רוצה שיחבבו אותו, ובפרט שהוא מגיע מבית הוריו, שם הכל אהבו ושיבחו אותו תמיד ואף קילסוהו בפני אנשים זרים.
 
הוא שמע את הוריו אומרים "איזה ילד מיוחד יש לנו", וכן הלאה. והוא שמע והתמוגג. והנה, בן הזוג עימו הוא קושר את חייו ועמו הוא אמור לחלק את מיטב שנותיו, מטיח בו ביקורת, שמתפרשת בעיניו כביטוי לכך שבן הזוג לא מקבל אותו, בודאי לא מקבל אותו כפי שהוא, אלא מערער עליו ומנסה לשנות אותו, ואולי אף לעצב וללוש אותו מחדש…
 
עצם העובדה שלא מקבלים אותו כפי שהוא מקוממת אותו ומסבה לו דאגה ואכזבה רבה. זה חמור בפרט אם זה קורה בתחילת חיי הנישואין, כאשר הכל עדיין שברירי ורגיש, שני הצדדים עדיין בוחנים בזהירות וברגישות האחד את צעדי רעהו ואת דבריו, ו"עושים עניין" מכל מילה שנאמרת. לעיתים תולים בה הרבה יותר מאשר "למה התכוון המשורר"…
 
בודאי שבתנאים כאלה, ביקורת עלולה להתקבל כטראומה של ממש ולעורר חרדה ודאגה בלב הצד האחר, סופג הביקורת, שלא הגיע לנישואין כדי לספוג ביקורת שאולי ספג בחברה ובמקומות בהם למד. כל אחד מהצדדים התחתן מתוך מטרה לקבל פירגונים והעיקר "קבלה", דהיינו "שיקבלו אותי".
 
הביקורת גורמת אפוא לקושי רגשי רב, והיא עלולה להגיע לביטוי בשינוי שחל בדו-שיח בין בני הזוג, שמצד אחד כל אחד מהם מעוניין שיקבלו אותו כפי שהוא, ולא ינסו לשנות אותו, ובודאי שלא יכתיבו לו שינוי, ומאידך גיסא כל אחד מנסה לשנות את זולתו שיהיה כמוהו. ולכן הקושי בביקורת שאנו כאילו משדרים לבן/בת הזוג שאנו לא מקבלים אותו כפי שהוא. ומקבל הביקורת יכול להבין שלא מרוצים ממנו.
 
ולכן, כשמרגישים כך, עלולים לפתח כעסים ועויינות למבקר. משום שאנו רואים בביקורת הוכחה שבן הזוג, לדוגמא, אינו מרוצה מאיתנו, ואינו מחבב אותנו ובפרט בתחילת הנישואין. מכיון שמדובר בקירבה משפחתית עם בן הזוג, והמבחן הוא המושג הקודם שלנו על המשפחה. ואנו מיד משווים את התנהגות בן הזוג להתנהגות ההורים, שהם לבטח כה אהבו וקיבלו אותנו כמו שאנחנו, בלי להטיח בנו חיצי ביקורת מכאיבים. ואילו בן הזוג, הבעל/האשה, מתגלה כמי שלא תמיד מרוצה מאיתנו, ועוקב כל הזמן האם אנחנו מתנהגים "בסדר" או לא, ולפי זה מתייחס אלינו. זה ממש לא עושה לנו טוב ולא משמח אותנו.
 
בנושא זה יש לאמץ את הכלל של ‘מאי דסני לך, לחברך לא תעביד’ (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך), דהיינו תמדוד את מה שאתה עושה לבן זוגך על פי מה שאתה רוצה שהוא יעשה לך. אם אתה לא רוצה שהוא יבקר אותך, וכשהוא עושה זאת – הדבר חורה לך מאוד, הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה לבקר אותו.
 
ולכן אם בן הזוג נוטה לביקורת יראה לאורך כל הדרך, הן במעשים והן במלל, שהוא מעריך ומוקיר את בן זוגו ומקבל אותו כפי שהוא, אזי גם כאשר יהיה לו צורך לבקר, הוא יעשה את הביקורת בידידות, מתוך העברת אינפורמציה, ויאמר, "דבר זה יוכל לשמח אותי אם ייעשה אחרת".
 
במקרה זה, דבריו לא יתפרשו כהוכחה לכך שהוא אינו מקבל את בן זוגו כפי שהוא, אלא כמי שמבקש תיקון חיובי. ובפרט כשהמבקר ידגיש ויבהיר ברורות, שאין לו דבר כנגד האישיות אלא יש לו קושי אישי בהתנהגות כזו או אחרת, המפריעה לו, והוא פשוט מבקש שהזולת יתחשב ברגשותיו.
 
אולם כשהביקורת נאמרת לעיתים קרובות יותר ומתוך "הסרת כפפות", והיא גוברת בהרבה על כמות המחמאות, אזי אנו חוזרים לנקודה שהתחלנו בה, שביקורת יכולה להתפרש שאין אנו מקבלים את בן הזוג כפי שהוא, מה שמאוד מכאיב ומאכזב אותו, כפי שביקורת חריפה של בן הזוג מאוד מאכזבת אותנו.
 
ממה נובע ריבוי ביקורת? שני גורמים עיקריים מצאנו לכך:
 
א. פרפקציוניסט – אדם שמחפש שלמות בכל התחומים – גם לגבי עצמו – וזו המגמה הכללית שלו לא רק מבן או בת הזוג אלא מכל הסובבים אותו. אזי הוא תמיד יראה את שליש הכוס הריקה, ולא שני השליש המלא. ומובן שאדם שכזה צריך לעבוד על עצמו עד שיגיע להבנה הכרחית כי אין בעולם הזה שלמות, וגם הוא עצמו אינו מושלם.
      
ב. תיסכול ממערכת הנישואין – אם יש לבן הזוג קשיים משלו, והוא לא תמיד פתוח ונעים לו לשוחח עליהם עם בן זוגו, אזי הוא עלול לפרוק את תיסכולו על בן זוגו בכל מיני תחומים, שלפתע מפריעים לו. אבל מתחתיהם חבוי קושי שלו עם עצמו. או אז הוא מוצא דברים שעד כה לא הפריעו לו, ולפתע הוא רואה ‘צל הרים כהרים’. ומובן שהוא צריך להתבונן מה באמת מציק לו. משום שלפעמים האדם עצמו לא מודע למה שמכאיב לו בתת מודע.
 
שנית, חשוב מאוד לשוחח עם בן הזוג בפתיחות על כל מה שמציק ולהביע הכל (אבל בחכמה). משום שפעמים מפריעה לו ההרגשה שלא מתייחסים אליו בחום או שהוא סבור שלא מעריכים אותו. ולא תמיד נעים לו לומר את הדברים לאשתו, משום שהוא חש ילדותי לגבי תחושותיו.
 
אבל זו חשיבה לא נכונה, משום שהערכה היא צורך חשוב גם לילדים וגם למבוגרים. כל בן אנוש זקוק לקבל הערכה וחום. כפי שרבי חיים שמואלביץ זצ"ל אמר, שלומר לאשה שהמרק היה טעים זה כמו לומר לראש ישיבה שהשיעור היה יפה. ופעמים שזה בכיוון ההפוך, בת הזוג אינה חשה שהיא לא מתייחסת כראוי לבעלה משום שהיא עסוקה באינספור מטלות היומיום ופשוט שוכחת להעניק יחס וביטויי הערכה המתבקשים בחיי משפחה (שהרי ממי נקבל יחס והערכה אם לא בבית פנימה) וזה קורה מתוך שיגרה ולא משום שהיא אינה מעריכה באמת את בעלה.
 
ולכן אם הבעל ישים את הדברים "על השולחן" ויביע את הצורך שלו להערכה, הוא יווכח לגלות פעמים רבות שהוא רק דימה לעצמו שאשתו אינה מעריכה אותו. ולא זו בלבד, אלא שברגע שהיא תקבל מידע על מה שמפריע לבעלה בפתיחות שתיווצר במשפחה (הרי גם היא רוצה חיי משפחה תקינים) היא תעשה הכל כדי לשנות את התנהגותה ולתת לו את היחס וההערכה והכל יבוא על מקומו בשלום.
 
ואם הבעל ישמע שאשתו אכן פחות מעריכה אותו, אז לפחות יוכל לברר לסיבת הדבר וידע כיצד לשפר את דרכיו. ושוב הכל יחזור לתיקונו גם באופן זה. והכל יקרה רק על ידי דיאלוג ופתיחות, על ידי שיחה ולא על סמך האינטואיציה, שלא תמיד נכונה.
 
על כן היה מן הנכון שהצד שסופג את הביקורת, האשה לשם דוגמא, תאמר לבעלה: ‘אני חשה שקשה לך וכואב לך משהו ולא טוב לך, ספר לי מה עובר עליך, אני מבקשת לדעת’. וכשהוא יספר לה על הקשיים שיש לו בדו-שיח המשפחתי, אזי האשה לא ‘תתנפל’ עליו ולא תתקיף אותו באמירות כמו "זה לא נכון", "אתה סתם מדמיין" וכו’. משום שבכך היא סוגרת אותו מכאן ולהבא מלהפתח בפניה, ואז תחזור שוב מסכת הכעסים וייווצרו סיבות נוספות לביקורת.
 
 
(מתוך "שעה טובה בבית")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה