כנפיים להמריא

כשלהורים שלי הייתה החוצפה לסרב לי, אז זרקתי את פצצת האטום: "אם לא תתנו לי ללמוד בבית יעקב, אני מבטיחה לכם שאני אתמכר לסמים!"

5 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 06.04.21

כשלהורים שלי הייתה החוצפה לסרב
לי, אז זרקתי את פצצת האטום: "אם
לא תתנו לי ללמוד בבית יעקב, אני
מבטיחה לכם שאני אתמכר לסמים!"
 
 
לפני ראש השנה, השתתפתי בערב שהוקדש לבית הספר בית-יעקב בעיר דנוור, שהוקם לפני ארבעים שנה. הייתי רוצה לשתף אתכם במחשבות שעלו בראשי, ולאפשר לכם להציץ מעט על השינויים שעברתי בחיי.
 
אחד היסודות החשובים ביהדות הוא הכרת הטוב. כאשר אנו מכירים טובה לאנשים שהשפיעו לטובה על חיינו והשאירו רושם חיובי בחיינו, על ידי זה אנו מראים את הכרת הטוב שיש לנו לבורא עולם, משום שאנשים אלה הינם שליחים שלו, הכלים שלו להראות ולהעניק לנו מטובו. אני עדיין מרגישה הכרת הטוב לבית-יעקב שבדנוור, לאנשים שהואילו לקבל אותי אז – אדם מאוד שונה ממה שאני היום – לבית ספרם ולליבם.
 
לפני שלושים ותשע שנים, כאשר עברתי מבית הספר בו למדתי לבית ספר קטן מאוד של בית-יעקב שבדנוור, קולוראדו, הייתי אדם מאוד שונה ממה שאני היום. מן השיער הארוך והחלק שגלש על פני ועיני, אל השמלה בצבעים סגול-אדום-כחול וגרביים תואמות. הצגתי כלפי חוץ את התפקיד שניסיתי לשחק – אשת העולם הגדול מסן פרנסיסקו ההיפית, זו שמבינה בכל העניינים, חומרנית, בעלת ידע, השכלה, ואדם ליברלי ופתוח באופן יוצא מן הכלל. אולם בתוכי, הייתי צעירה, תמימה מאוד ופחדנית גדולה.
 
כאשר מנהל בית הספר, רבי שוואב, קיבל אותי לבית ספרו, הוא העמיד את עתידו המזהיר של בית הספר בסיכון גבוה. מה תהיה ההשפעה שלי כפי שהייתי לפני ארבעים שנה על שאר בנות בית הספר? זה היה סיכון גדול מאוד. אולם בהשוואה לערכו הנצחי של צעד זה, הוא היה מוכן לקחת את הסיכון הזה, ולו רק כדי לעזור לילדה יהודיה למצוא את שורשיה.
 
הורי היו מאוד מבולבלים מהאובססיה שלי ליהדות. קפצתי מחלום לחלום – מהחלום על הפגישה הראשונה, לחלום בו אבנה קיבוץ בעמק הירדן, לחלום בו אשמור שבת בארץ הקודש, אפילו סידרתי לי מטבח כשר לצורך העניין (נו, לפחות חשבתי שהוא כשר…) בבייסמנט של ביתנו. זללתי, כמשמעו, את כל סוגי הספרים שהיה להם קשר ליהדות, מאלי ויזל ועד לאנה פראנק ויומנים תיעודיים מורשה.
 
הכשרות הייתה אחד הדברים שסיבך את ההורים שלי. "דבי", אבא שלי אמר לי פעם בכעס, "בעוד עשרים שנה לא יהיה שום אדם שישמור כשרות – חוץ ממך!" הוא כנראה לא חלם על תקופת הרנסנס של היהדות והתורה שתתפוס מקום נכבד בעשורים הבאים.
 
למען האמת, היהדות שלי הייתה יותר כמרד נגד המערכת והמוסכמות החברתיות מאשר חיפוש אחר הרוחניות. הכל סביבי היה ריקני וחסר משמעות ומטרה. החיים היו חד-מימדים, פלסטיים וחסרי קשר למציאות. בכל הזמן הזה, ידעתי שאני לא מתכוונת לבלות שמונה שנים מחיי באוניברסיטה כדי ללמוד מקצוע, ובארבעים השנים הקרובות להרוויח כסף ולקנות את כל הלוקסוס שהעולם הזה מציע, ושאף פעם גם לא אוכל ליהנות ממנו, משום שאהיה כל הזמן עסוקה רק בלהרוויח אותו, עד שבסוף אזדקן וכבר לא יהיה לי את הכוח ליהנות ממנו. לא הסכמתי לקבל את ההגבלות שהשגרה מציעה. רציתי חופש, לרוץ יחפה על החול ולהרגיש איכשהו מקושרת לכוח עליון, אבל בלי להרגיש שום התחייבות מצידי, כמובן.
 
ידעתי מה אני לא רוצה, והרעיון של מה שחיפשתי היה מעורפל מאוד – להיות יהודיה אמיתית, להיות מחוברת למשהו עמוק ולא לחומרניות שסבבה אותי, ולחיות בשלום עם עצמי ועם העולם. אבל מצד שני, המגבלות של הזרם האורתודוקסי נראו כחונקים. מאוחר יותר הבנתי שאימוץ המגבלות הללו היה דווקא, כי כך אגלה את המשמעות האמיתית של המושג חופש. ולא, קוראים יקרים, גיליתי שזה לא לרוץ יחפה בחול, כשקרני השמש הזהובות משתקפות בשיערי האדמוני, או להרגיש מחוברת לכוח עליון מעורפל. גיליתי שההגבלות הן אלה שיצרו את המבנה שנתן לי כנפיים להמריא
 
הודעתי להורי בתקיפות שאני עוזבת את הבית והולכת ללמוד בתיכון תורני, והתעקשתי, כמובן, שהם ישלמו את ההוצאות. (למרות שהתחרטתי מאוד על התנהגותי, אני בטוחה שבעולם האמת, הם נהנים מכל אגורה שהם שילמו עבור הלימוד בבית יעקב). כשלהורים שלי הייתה החוצפה לסרב לי, אז זרקתי את פצצת האטום: "אם לא תתנו לי ללמוד בבית יעקב, אני מבטיחה לכם שאני אתמכר לסמים!" איך זה בשביל היצירתיות? אני חושבת שאני האדם היחיד בכל ההיסטוריה כולה שהשתמש בתירוץ הזה כדי לקבל חינוך דתי.
 
האמת היא שהייתי מאוד תמימה, ובעולם ההפכפך של סן פרנסיסקו התביישתי בזה! כנראה שהייתי הנערה היחידה בתיכון שמעולם לא ניסתה להשתמש בסמים. לא שהיה לי משהו נגד השימוש בהם. אחרי הכל, כמה כבר אפשר להיות לא בעניינים?  אבל פחדתי, ברוך השם, שיתפסו אותי ויכניסו אותי לכלא, שם אצטרך לבלות את שארית חיי. ההורים שלי לא ידעו את זה. הם סברו שאני אותו אדם שהצגתי כלפי חוץ. פחות מארבעים ושמונה שעות לאחר שזרקתי את הפצצה נשלחתי לדנוור, אבל עם אזהרה: "עכשיו כשתראי מה הם באמת יהודים דתיים, אני בטוח שתפסיקי עם כל השיגעונות האלה של להיות אחד מהם".
 
הייתי נחושה בדעתי ללמוד תורה כמה שיותר, אך במקביל להישאר אותו אדם שהייתי תמיד. סגדתי למונח אינדיבידואליות. למרות שהכנסתי לאוצר המילים שלי מושגים כמו ‘מודעות עצמית’, ‘למצוא את האני האמיתי’ ו’צמיחה רוחנית’, לא הבנתי שהם בעצם יובילו לסיומו של המרד הזה ולשינויים מהותיים ועמוקים. כפי שהספקתם להבין, אני בהחלט לא מה שהייתם מכנים ילדה מבית יעקב.
 
לעולם לא אשכח את היום הראשון בבית יעקב. הרגשתי שנחתתי במאדים. כל הבנות היו לבושות כמו יצורים מהחלל, עם חצאיות בצבע ירוק של בית חולים וחולצות באותו צבע. ולא רק זה, כשהמורה נכנסה לכיתה הן עמדו מתוך כבוד אליה!
 
לכבד מורה? בבית הספר הקודם זה היה בדיוק ההיפך.
 
כשהשיעור החל, ההרגשה שנחתתי בפלנטה אחרת אושרה. המורה דיברה בשפה זרה ולא מוכרת ולפעמים זרקה קצת מילים באנגלית. אף פעם לא שמעתי על משה רבינו, על החומש (חמישה חומשי תורה. ריבונו של עולם, לא ידעתי שיש חמישה) או את המילה ‘השם’. בסן פרנסיסקו, קראנו לו "גוד" (God). וגם לא ידעתי אפילו את הא"ב.
 
בהפסקות חיכו לי עוד הפתעות – הבנות שרו! וכאשר הן שיחקו בכדור עף, זה היה בשביל הכיף ולא כדי ‘להרוג’ את היריב. האינטואיציה שלי הייתה קולעת – אכן נחתתי בפלנטה אחרת.
 
שינויים
 
עד כמה שאני זוכרת, למדתי שכל אדם יכל לבחור במה שנוח לו להאמין, זה נשמע משהו כמו: ‘אם אתה צריך להאמין בה’ כדי להיות שמח, אז זה מה שאתה צריך לעשות’. יכולתי לבחור להאמין באלוקים, או בכל דבר אחר לצורך העניין. זאת כבר הייתה בחירה שלי. במילים אחרות, אני זו שנתנה את הטון בקבלת החלטות, ויכולתי ליצור משהו שאאמין בו אם הרגשתי צורך בכך.
 
אני זוכרת את ההלם שקיבלתי כשקראתי את שלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, בתרגום לאנגלית שהיה תלוי במסדרון. "אני לא מאמינה אפילו בחצי מזה", אמרתי לעצמי. המושגים של תחיית המתים, שכר ועונש, נבואה, ואפילו מקורה האלוקי והנשגב של התורה היו בהחלט זרים לי. "אולי אבא שלי צודק וזה באמת לא בשבילי", חשבתי. הרעיון לאבד את החופש שלי ולהכניע את עצמי לפני הקדוש-ברוך-הוא היה מפחיד, אבל הייתי עקשנית ולא יכולתי להודות שיש לי ספקות, לכן המשכתי ללמוד.
 
אחד הדברים המדהימים שקורים כשלומדים תורה, הוא היכולת לשנות את האדם. ככל שהזמן עבר, הבנתי את האמת הטמונה במה שלמדתי. התורה אינה ספרות מדהימה, והיא גם לא סיפורי משלים משובחים שמהם אפשר לשאוב מוסר. ים סוף נחצה, השם באמת נתן את התורה לעם ישראל על הר סיני. השם, שהוא הכל יכול, ציוה את עם ישראל לקיים את מצוות התורה!
 
מצד אחד, לדעת את האמת הזאת היה דבר מעורר. מצאתי את מה שחיפשתי. הבנתי למה נבראתי. העולם נעשה תלת-מימדי, צבעוני וחי. ומצד שני, עם האמת באה ההתחייבות, התחייבות לטווח ארוך. זה לא משנה עד כמה ההתמודדות עם השינויים הייתה קשה, ידעתי שאני חייבת להמשיך ולשמור מצוות. וזאת הייתה הבנה מפחידה.
 
הרגשתי שאני נמצאת ברכבת הרים של רגשות. הוקל לי כשהבנתי שאני עושה את הדבר הנכון ושהחיים שלי מקבלים כיוון, אבל הייתי בדיכאון. הרגשתי שאני נועלת את עצמי בתוך משהו. דברים רבים שנהניתי מהם עכשיו הם מחוץ לתחום. ומה עם החברות מסן פרנסיסקו? מה הן יגידו כשאבוא לבקר את הורי ויראו אותי לובשת שמלה במקום מכנסיים, מה הן יחשבו עלי?
 
רק אחרי שלושים שנה יכולתי לדבר על מה שהרגשתי אז. כשתיארתי את הרגשות שלי בפני רבי לוואר, סגן מנהל בית הספר, הוא אמר לי: "זה קרה משום שקיבלת עול מלכות שמים". (רואים? גם אני הפכתי ליצור מהחלל). קבלת עול מלכות שמים, גם אם העול הוא כרטיס הכניסה לחיים, חיים אמיתיים, זה דבר קשה. זה לא קל לעשות מה שצריך, אבל זה בהחלט ממריץ ומעורר.
 
ובצד הפחות דרמטי של הסקאלה, בכל יום כל אחד מאיתנו מתמודד עם בחירה דומה לבחירה אותה עשיתי אז. לפעמים זה לעצור ולברך בכוונה ובמילים ברורות, במקום למלמל את הברכה עם הרוח, או לבחור באוכל כשר. לכל אחד מאיתנו, ולא משנה מהו השלב בו אנו נמצאים ואוחזים עם שמירת המצוות, ניתנת ההזדמנות לקבל את מלכותו של השם עלינו.
 
ניתנות לנו הזדמנויות לקבל חיים בכל יום, לגדול עם ההתחייבויות שלנו ולהעמיק את הקשר שלנו עם בורא עולם. המפתחות לחופש אמיתי בידיים שלנו. ההחלטות שלנו, הקטנות או הגדולות, הן אלה שנותנות לנו כנפיים להמריא.
 
משאלת ליבי לשנה החדשה, שכל ההחלטות שלנו ישקפו את הרצון לקבל את מלכותו של השם עלינו. שנזכה לצמוח ולגדול ביהדותנו, יחד עם כל אחינו ואחיותינו היהודים.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה