כרטיס הצלה

 

 

הקדמה –

 

בשנת 1988 רעש העולם בנפילת מטוס של חברת ‘פאן-אמריקן’ שיצא מלונדון לאמריקה ונפל מעל העיר לוקרובי, בפעולת טרור. בטיסה זו, אשר לדאבון לב היו בה גם יהודים שנספו, אמורים היו לטוס עשרות יהודים נוספים, אלא שמסובב הסיבות ברוב רחמיו וחסדיו גרם לכל אחד מהם עיכוב כלשהו, שבעטיו ניצל מהאסון הנורא.

 

ניסים ונפלאות אלה, היו לשיחות היום בפי כל: על משפחה אחת סיפרו כי אחד מבניה ננעל בחדר השירותים בטרמינל ועד ששוחרר מ’מאסרו’, כבר המריא המטוס, שהוברר לאחר מכן כמטוס דמים.

 

משום מה היתה הדרך לשדה התעופה פקוקה מאוד באותו יום, תנועה כבדה של כלי רכב מנעה ממוניות ומכוניות פרטיות להגיע לשדה בזמן המיועד – עקב כך איחרו רבים את הטיסה. אחר סיפר כי שמע שהוקם טרמינל חדש לחברת תעופה אחרת, פתאום אחז בו רצון ילדותי לנסוע הפעם דרך הטרמינל החדש ולבטל את טיסתו במטוס של פאן-אמריקן.

 

סיפורים אלה וכאלה הסעירו את הרחובות היהודיים, נוכח הנהגת השם יתברך המופלאה, אנשים פקחו עיניים להאמין כי כל פקק ותקלה, כל עיכוב ושיבוש – הכל מאת אבינו שבשמים.

 

***

לפני מספר שנים שהיתי בלונדון לצורך עניין מסויים, היה זה תקופה לאחר אסון נפילת המטוס של חברת פאן-אמריקן.

 

במסגרת שהותי בלונדון עליתי לביקור אצל מכר קרוב. הלה, נרגש ונסער, שלף מכיסו כרטיס טיסה של חברת פאן-אמריקן ונפנף בו בהתרגשות. הצצה קלה בכרטיס גילתה לי כי מיודעי זה אף הוא מניצולי הטיסה ההיא. "את הכרטיסים האלה שומר אני בכיסי ‘על לבבי’, אלה עדות על נס הצלתי".

 

שמעתי ממנו אז את סיפרו המדהים, המובא להלן בגוף ראשון, כאילו ניצב כאן הניצול בעצמו ומספר את סיפורו:

 

בשבוע ההוא, ביום חמישי בלילה, היתה אמורה להתקיים בארה"ב חתונה במשפחתנו.

 

תיכננתי לטוס בטיסה של יום חמישי בבוקר – מתוך רצון להגיע לקראת הערב לחתונה. טיסה זו עמוסה במיוחד, לכן הזמנתי בה מקום כבר מתחילת השבוע.

 

ביום שני באותו שבוע, אחזו אותי לפתע כאבי גב איומים, רופא משפחה שאיבחן בגבי ‘דיסקוס’ קל, יעץ לי להתאשפז בבית החולים ליומיים, לצורך קבלת טיפול מקומי מרגיע ומועיל. על אף היותי עסוק מאוד, נאלצתי להתאשפז. הבנתי כי עם כאבים שכאלה לא אוכל להמשיך לתפקד.

 

בהיותי בבית החולים הוטבה הרגשתי ב"ה, בחסדי שמים ה’דיסקוס’ אובחן בשלב מוקדם, קיבלתי את הטיפול המתאים ושהיתי עוד בבית החולים לשם ביקורת, לוודא כי הכל תקין בע"ה. מובן, כי בהיותי בבית החולים במצב בריא זה, לא הייתי ‘חולה’ שיש לבקרו, הסתובבתי כאחד האדם וכבר תיכננתי את שיחרורי הקרוב.

 

מה מאוד נדהמתי, כאשר טיילתי בפרוזדור בית החולים וראיתי לפתע ממולי את אחד ממכובדי, אדם חשוב ותלמיד-חכם נכבד, אשר טרח במיוחד לבוא לבקר אותי, על אף גילו המבוגר. הן אמת, מתפלל קבוע אני עמו באותו בית מדרש, אך מכאן ועד לטירחה רבה כזו? ובכלל, הרי אינני חולה…

 

מבוכה אחזה בי. הערכתי מאוד את המאמץ למעני, פנינו לפינה שקטה לשוחח מעט. חברי הנכבד, שלצורך הסיפור נקרא לו ר’ מנשה, גילה התעניינות במצבי, שמע על הכל והשתתף עימי בכל ליבו.

 

תוך כדי שיחה פונה ר’ מנשה אלי בשאלה: "והרי יש לכם השבוע חתונה במשפחה, התוכל להשתתף בה?"

 

עניתי כי מקווה אני להשתחרר עוד הערב ב"ה, הזמנתי מקום בטיסה של יום חמישי בבוקר – כך אקווה להגיע לחתונה האמורה להתקיים באותו לילה.

 

דעתו של ר’ מנשה לא היתה נוחה מתכנית זו: "תצא מלונדון ביום חמישי בבוקר? הרי תגיע לחתונה בערב כשכולך תשוש מהנסיעה ועייף מהדרך, הרי לא תוכל לשמוח כך ולרקוד כראוי בשמחה המשפחתית…מלבד זאת", אמר לי באבהיות, "הרי עברת שבוע לא קל, הכאבים, האישפוז, הטיפול – די בכל אלה בכדי לטשטש את דעתו של אדם עליו".

 

"ומה אעשה?" שאלתי, "וכי לא אשתתף בחתונה?" בידי אחזתי את הכרטיסים שרכשתי כבר, תהיתי מה יש בפיו להציע לי.

 

"דעתי היא", פסק ר’ מנשה בהחלטיות שהפתיעה אותי, "שתצא מלונדון ביום רביעי, תגיע לארה"ב יום לפני החתונה ותנוח שם מעט. תהא זו מנוחה עבורך מימי האישפוז, אשר בודאי נחוצה לך, כך תוכל להגיע לחתונה רענן ושמח".

 

ערכתי במוחי חישוב מיידי, לא היתה בכך כל בעיה עבורי, שינוי זמני הטיסה הינו קל ומקובל – החלטתי כי כך אעשה ב"ה. הודיתי לר’ מנשה על התעניינותו בי ועל אשר יעץ לי, לוויתי אותו בהערכה רבה בדרכו אל המכונית ונפרדתי ממנו לשלום.

 

בליבי תהיתי מעט – מה ‘בוער לו’ שארקוד בחתונה ‘רענן ושמח’, בשביל זה צריך להקדים טיסה ביום? אך, אף אם סבור הייתי אחרת, לא יכולתי להישאר בשוויון-נפש מול דאגתו של ר’ מנשה ומסירותו למעני. על-אתר התקשרתי לבטל את הטיסה בבוקר חמישי, ולהזמין במקומה מקום בטיסה ביום רביעי.

 

לא רק אני תהיתי. מאוחר יותר שמעתי מהנהג שהביא את ר’ מנשה, כי גם ר’ מנשה התפלא על עצמו, בנסיעתו מבית החולים לביתו, אמר לנהג כי בעצם אין לו כל מושג מדוע בא לבקר אותי…גם בעיניו היה הדבר לפלא – מה ראה להתמסר עד כדי כך עבור אדם שנכנס אתמול לבית החולים לטיפול קל והיום עומד להשתחרר?

 

אך גוף המעשה כך היה, שוחררתי ב"ה בערב, ביום רביעי טסתי לארה"ב כעצת ר’ מנשה מכובדי.

 

ביום חמישי, בהיותי כבר באמריקה, נודע לי אודות האסון המחריד – ממנו ניצלתי.

 

נסערתי כולי על ידי ההשגחה שנתגלתה עלי בדמותו של ר’ מנשה, שכיוונה את רגלי להינצל ממוות. כמובן שמיד התקשרתי אליו, ובקול חנוק מדמעות שוחחתי עמו בהודיה לבורא-עולם על שהיה שליח נאמן שהציל אותי מרדת שחת. אף ר’ מנשה היה המום ונרגש, בהלצה שח באוזני כי אין כאן רוח-הקודש וכיוצ"ב, אלא משמים סובבו את צעדיו אלי, שמו בפניו את הדברים שיעץ לי – וכל זאת כדי להציל נפש מישראל.

 

אכן מצאתי עצמי רוקד ‘שמח ורענן’, כפי שלא רקדתי מעודי…

 

אלא שאם סבור הייתי כי בכך תמה מסכת הפלאות, הרי שבשובי מארה"ב, לחיים ולשלום, ללונדון, גיליתי כי יתכן שמה שידוע לי הוא רק החצי האחרון של המסכת.

 

נדהמתי להתוודע לכך שיתכן ולפרשיית נס הצלתי – חצי ראשון, שהתחולל עשרות שנים לפני כן, המום הייתי שבעתיים לשמוע שיתכן כי פלא שרידתי לחיים הינו סגירת מעגל עתיק, פריעת חוב, מכבשונו של זוכר הנשכחות אשר אין שכחה לפני כסא כבודו…

 

***

בשבוע לאחר מכן, עם שובי ללונדון, נקראתי לבוא אל ביתו של ר’ מנשה.

 

"יודע אתה?", פתח ר’ מנשה את שיחתו אפוף שרעפים, "משום מה נזכרתי בימים אלה באפיזודה נושנה מימי מלחמת העולם השניה, היכולה לפזר מעט ערפילים בימים אלה…"

 

למתח ולהתרגשות שהיו מנת חלקי בימים אלה, נוספה דריכות רבה, עננה קלה עלתה על פני ר’ מנשה בעת שהתחיל את סיפורו בקול חרישי:

 

"בראשית ימי המלחמה הסתתרתי בדירה מסויימת בבניין רב קומות. הצוררים ימ"ש עדיין עמדו בשלב של מצור אחר הגברים ושליחתם לעבודת כפיה ולאי-שם..חבוי הייתי אז במסתור לפנים ממסתור בדירה, כך עסקתי בתורה מתוך הדחק.

 

בדירה ממולי התגוררה צדקנית נכבדה, שבעלה כבר נלקח ממנה, והיא היתה טורחת להשיג לי מזון. זו ראתה לעצמה כזכות להגן עלי, כאחד העוסק בתורה, משום כך היתה עוקבת אחר חיפושי הצוררים, וכאשר היו אלה מגיעים אל הרחוב – היתה מזהירה אותי שלא אצא ממחבואי.

 

באחת הפעמים ניצבתי מחוץ לדירה, כאשר מלמטה עלו לפתע קולות דהרות הקלגסים, ששעטו במהירות לקומות העליונות, מתוך שאגות-פרא מחרידות. דמי קפא בי, לא ידעתי לאן לפנות ומה לעשות,. לפתע פתחה צדקנית זו את דלתה ברגע גורלי זה, הורתה לי באצבעה להיכנס אל ביתה מבלי להשמיע הגה.

 

כשנכנסנו, הצביעה לי על מקום מסתור מגוחך – נעמדתי מתוח מאחורי הדלת, בצורה שכאשר הדלת נפתחת – מוסתר אני מאחוריה, בינה לבין הקיר.

 

אך הוטח האגרוף הראשון, פתחה האישה את הדלת לרווחה, ונעמדה לידו כשהיא שואלת את חיילי האס.אס בנימוס, לרצונם ולמבוקשם.

 

"היכן בעלך?", צווח הרשע, "היכן בניך הבחורים?", שאג תוך שהוא משתולל והולם במשקוף. הצדקנית נותרה לעמוד ליד הדלת בשלווה, וענתה בשקט: "בעלי ובני כבר נלקחו ממני, אין כאן איש זולת ילדים קטנים".

 

מבעד לדלת שמעתי את החיילים פורצים פנימה, שועטים אל כל החדרים, הופכים ארונות, הורסים ובוזזים מתוך צווחות איומות.

 

"שמעי", שמעתי קול עז צועק מעבר לדלת, נשמתי כמעט פרחה מפחד, "עורכים אנו חיפוש נוסף בכל הבית. אם ימצא כאן איש, הוא וגם את תשלמו על כך בחייכם. אני נותן לך הזדמנות נוספת, אימרי מיד ועכשיו", גברה הצעקה, "יש כאן מישהו מסתתר בבית הזה?" חבטה עזה שניפצה משהו לרסיסים, ליוותה את צווחתו.

 

שפתי רטטו, האם תסגיר אותי? הרי אינה חייבת להקריב את חייה עבורי, נפלה עלי אימת-מוות, מי יודע אם לא יעשו הרוצחים תנועה פשוטה של סגירת דלת – ואז יגלו אותי ברגע…

 

הדלת נותרה פתוחה והדוקה לקיר, הצדקנית עמדה על מקומה וענתה בנחישות: "אין כאן איש, אדוני. בעלי וילדי כבר אינם כאן כבר חודש ימים, רק אני וזאטוטי נותרנו כאן". הלה נופף בנשקו והלם עם כת הרובה על הקרקע, אך היא שבה בגבורת נפש על דבריה ואמרה: "חפש כאוות נפשך, בין כך לא תמצא מאומה…"

 

הייתי המום. ידעתי כי בכך מוכנה להקריב את נפשה עבורי. עצרתי את נשימתי מהפחד, תוך דקות-נצח השתררה דממה, שמעתי את חיות הטרף כשהם דוהרים החוצה, בירידה מהבניין.

 

חיוורת כסיד הזיזה גיבורת-רוח זו את הדלת, הוציאה אותי ממחבואי באנחת רווחה. משותק הייתי מכדי להודות לה על גודל החסד שגמלה עימי, הלם של אימה עוד רבץ על כל-כולי, ייחלתי ללא קול כי ריבון העולם יגמול לה על טוב ליבה, ויצילה לחיים, ומיד אצתי לשוב למסתורי.

 

עברתי את אימי-המלחמה על כל מוראותיהן ובחסדי שמים שרדתי לחיים. מקרה זה נשמר בצקלון זכרוני, בתוך אלף הניסים שראיתי מידי יום…עד מה שמחתי לשמוע, כעבור שנים, כי צדקנית זו שרדה אף היא את המלחמה וזכתה לחיים ולהקמת משפחה בישראל בשנית, לשם ולתפארת".

 

ר’ מנשה עצר את דיבורו ונשם עמוקות. מרותק הייתי לסיפורו, ברגע של שתיקה זה תהיתי מה לסיפור זה ולי, על מה ולמה נקראתי הנה, לשמוע סיפור חיים מרתק זה…

 

הרהרתי בקרבי, חיים…חיים…הכל נלחמים על חייהם, הכל רוצים לחיות – כך היה זה מאז ועד עולם.

 

"ובכן", רעד קולו של ר’ מנשה, "צדקנית זו הינה לא אחרת מאשר הסבתא שלך – אם אביך ע"ה".

 

כמתוך חלום שמעתי את המשך דבריו, כבת-קול ממרומים: "מי יודע? שמא גלגלוני משמים בשבוע שעבר להחזיר לה טובה תחת טובה, להיות שליח הצלה לנכד שלה ולהצילו ממוות, כפי שעשתה היא עבורי, ולקיים בכך ‘נפש תחת נפש’…"

 

(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).