כשמשפטים עפים באוויר

אדם זורק משפט באוויר, סתם ככה
בלי כוונה, ולא יודע לאיזה אוזניים
יתגלגל ומה אותו אדם יעשה עם המידע
שהתיישב לו באותו רגע על עור התוף.
חשבתי על זה ונזכרתי בכמה סיפורים.
 
 
לפעמים, אדם זורק משפט באוויר, אפילו סתם ככה בלי כוונה, ואף פעם הוא לא יכול לדעת על איזה אוזניים הוא ייפול, ומה הוא יעשה אותו אדם עם המידע שזה עתה התיישב לו לו על עור התוף.
 
ולמה אני מתכוונת?
 
היא קצת 'קוקוריקו' ו'טרללה'…
 
לפני שבוע שוחחתי בטלפון עם קרובי משפחה אבלים (לא על אף אחד מעם ישראל). השיחה הייתה, יחסית, נעימה למרות הסיטואציה המביכה-משהו. בהתחלה דיברנו אודות הנפטרת, אבל בגלל שלא שוחחנו שנים, מאז חתונתי, שאלנו שאלות על בני המשפחה.
 
כילדה קטנה, זכור לי שאמרו על בת-שיחי כל מיני דברים, בין היתר שהיא אוהבת לדבר המון ושהיא קצת, איך אומרים, 'קוקוריקו' ואפילו 'טרללה'… פתאום נזכרתי בזה ומאוד התביישתי. אני לא מכירה את האדם לעומק וכבר עלולה לשפוט אותו על סמך משפט טיפשי שמישהו אמר פעם. מה גם, שאני אפילו לא זוכרת למה ובאיזה הקשר זה נאמר. המשפט הזה ניקר בראשי כל השיחה. 'זה דווקא מפתיע', אמרתי לעצמי (או שלא מפתיע, תלוי איך מסתכלים על זה) 'היא (זו ששוחחתי איתה) נשמעת אישה אינטליגנטית, מדברת לעניין, וזה עוד בלי להזכיר את האדיבות שבקולה, בפרט במצב בו היא נמצאת'…
 
'אח, כמה עצוב!', אמרתי לעצמי כשסיימנו את השיחה, 'כמה טיפשית יכולה להיות מחשבה שניזונה מרכילות וסתם פטפוטי לשון הרע (לא באותה שיחה כמובן, אלא מהדברים שעלו בזיכרוני). היא אחלה בן אדם!'… איך שאפשר לעוות מציאות ולקמט אופי של בן אדם במחי מילה… זה מזעזע!
 
* * *
 
חתונה קתולית
 
עוד סיפור, אבל קצת יותר משעשע. משהו שחוויתי בעצמי כשהתגייסתי לצבא. אחרי הטירונות שובצתי בקורס מוכמות של חיל הקשר. זה היה קורס ארוך ומייגע שבסופו הייתי אמורה לשרת רחוק מהבית באחד מגבולות הארץ. טוב, זה לא מצא חן בעיניי וסירבתי בכל תוקף להמשיך אותו. רציתי להיות 'קלבניקית', לשרת בקריה ולחזור כל יום הביתה.
 
ערב ראש  השנה. מקריאים את רשימת שמות החיילות שאמורות להישאר בחג ו… השם שלי מופיע 'ברשימה השחורה'. פרצתי בבכי קורע לב. 'זהו. עד כאן!' אמרתי לעצמי. 'אני עוזבת. עכשיו אלחם לצאת מפה בכל מחיר'.
 
עברו כמה ימים והתכנסנו לישיבה עם המ"פ. למי שלא יודע, מ"פ בקורס הוא כמו הסגן של ראש הממשלה… כולן שותקות, מבוהלות ומפוחדות. שומעות בצמא את מה שיש לו לומר. בסוף הוא אומר ולא ממש מתכוון לשאול – "יש למישהי שאלות?" ואני, הטוראית הירוקה מעיזה להרים את היד, כאומרת – 'כן, לי יש מה לומר'. אחרי שהצגתי את עצמי, שאלתי ספק אמרתי, ויכול מאוד להיות שגם קבעתי באופן נחרץ: "אני לא רוצה להיות פה בכלל! מה זה הקורס הזה, חתונה קתולית? אי אפשר להתנתק ממנו?"…. כולן צוחקות והמפקד ענה את מה שענה.
 
משאלתי נענתה והועברתי לקריה.
 
יום אחד כשנסעתי באוטובוס לצריפין, התיישבה לידי חיילת. התחלנו לדבר, ואז היא שאלה אותי לאיזה חיל אני שייכת. אמרתי לה והיא אמרה לי שהיא בחיל קשר ושהיא כרגע בקורס מוכמות. סיפרתי לה שגם אני הייתי שם אבל הצלחתי לצאת מזה. ואז היא אמרה לי: "כן, כולם מדברים על החיילת הזו שיצאה משם בגלל שהתחתנה בחתונה קתולית…"
 
אני??? מה??? היא רצינית? לא התחתנתי רק אמרתי ש…
 
הייתי בהלם לכמה דקות.
 
* * *
 
לפחות תגיד מזל טוב
 
"איזה חצוף! הוא אפילו לא טרח להתקשר לאחל מזל טוב ליום ההולדת שלי. מילא, לא לקנות מתנה. אבל זו כבר ממש חציית גבולות", היא סיפרה לי בכעס רב.
 
"נו, ומה את עשית לו ביום ההולדת? איך חגגת לו?", שאלתי בסקרנות.
 
"שום דבר, כעסתי עליו באותה התקופה ולא הרגשתי צורך לחגוג לו. גם מתנה לא קניתי לו".
 
"אז מה את מצפה? יחס גורר יחס, לא? אם לא היית משלימה לי את כל התמונה הייתי עוד עלולה לחשוב שבאמת לא אכפת לו מיום ההולדת שלך, שבעיניו זה משהו מאוד זניח, ואולי הוא אפילו קמצן, כי איך אפשר לא לקנות לאשתך מתנה ליום הולדת? אפילו משהו סמלי! אבל רגע",  אמרתי לה, "אולי הוא עושה לך דווקא?" שאלתי.
 
כבר חשבתי שהוא כזה בן אדם לא נחמד… אתם לא חושבים שלכאן מתאים המשפט – קשוט עצמך תחילה?
 
* * *
 
הלקח של הזקנה
 
הסיפור הזה אולי מוכר לחלקכם. יש בו הרבה מעניין ה"לא תלך רכיל בעמך".
 
שתי חברות נסעו באוטובוס והחלו לפטפט. אבל לא סתם לפטפט. הן דיברו על החברה שעומדת להתחתן. הן סיפרו עד כמה היא קמצנית ולא נחמדה, שהבחור בכלל לא מתאים לה. אחת מהן אפילו אמרה שהכלה-לעתיד סיפרה לה באופן אישי כל מיני דברים על החתן-לעתיד. הן צחקו, הוסיפו תיאורים כיד הדמיון ועשו מכל העניין, איך אומרים, 'מטעמים לשבת'.
 
לפתע, האישה שישבה בספסל מאחור פנתה אליהן וביקשה לשאול שאלה. "האם מדובר ב…. שגרה ב….?" והבנות הנהנו בראשן לחיוב והופתעו כיצד היא יודעת פרטים מדויקים. "ובכן", אמרה האישה, "אני אמא של החתן, ותודה רבה לכן שעדכנתן אותי לגבי הבחורה. אני כל כך שמחה ששמעתי מי עומדת להיות אשתו של בני, אם בכלל… טוב ששמעתי כי כך הבן שלי לא ייפול בפח…"
 
השתיים לא ידעו מה לעשות עם עצמן. מזועזעות ירדו בתחנה הראשונה בה עצר האוטובוס. הן לא יכלו לסבול את הבושה. מה יהיה עכשיו?
 
אז ככה. אותה אישה לא הייתה באמת אמא של החתן, אלא זקנה חביבה שאת כל הפרטים קיבלה משתי החברות שדיברו בקול רם וסיפרו הכל. המסר היה חד וברור והטביע את חותמו על השתיים. הזקנה לימדה אותן לקח לכל החיים.