כשתרד מן המלוכה

שימו לב: המלך בכבודו ובעצמו מזהיר!
אותו מלך שמצווה עליך למלוך על יצרך,
נותן לך תזכורת ודרך להינצל מהשיבוש
הנוראי של תסביך גדלות מצד אחד,
ותסביך נחיתות מצד שני.

בשדי יער – פרק 58

סיפר רבי נחמן מברסלב:

"אספר לכם איך היו שמחים. מעשה, פעם אחת היה מלך והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול, ובודאי בכל פעם שהמלך עושה משתה, הוא שמחה גדולה מאוד, והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאוד על המשתה.

"וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאוד, והיה שם כל מיני שמחה, מקהלות ובדרנים וכיוצא בזה כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.

"וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאוד…"

ונפרש את הדברים על פי דרכנו:

"מעשה פעם אחת היה מלך והיה לו בן יחיד" – המסר הראשון במעשה זה הוא, שכל יהודי הוא בן יחיד אצל הקב"ה ולכל אחד יש דרך מיוחדת אותה בא לגלות בעולם. לכל יהודי יש חלק בתורה שמיוחד רק לו, וגם, אותו הוא צריך לגלות. כך גם את השליחות המיוחדת שלו, שלשמה הוא נברא. לכן כל אחד נקרא בן יחיד ומיוחד אצל הקב"ה, משום שאין דומה לו בכל העולם כולו.

"ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו" – המלך רצה שתהיה לאדם תפילה בעזרתה יוכל לפעול כל מה שרוצה – לגזור גזירות ולבטלן וכו’, כלומר שימשול בתפילתו בעליונים ובתחתונים. כל זה הוא בחינת מלכות, שהרי התפילה היא מלכות מכיוון שהיא מגלה יותר מכל דבר אחר את מלכות השם. וכאשר מתפללים ומתקבלות התפילות כולם רואים שהשם הוא המלך, שהוא בעל הבית של העולם. זה רצון המלך – שכל אחד יהיה בעל תפילה וימלוך בתפילתו. זאת מטרת הבורא בבריאת העולם.

רבי נחמן מברסלב כותב (ליקוטי מוהר"ן, תורה קב), שהבורא ברא את העולם כדי לגלות מלכותו. ואיך היא מתגלה? על ידי שמשפיע רב טוב לישראל. ואיך ישפיע רב טוב לישראל? על ידי התפילה. וכאשר משפיע ומתגלית מלכותו, על ידי זה נכפפין הקליפות, עיין שם. לכן צריך כל אחד לשאוף לזכות בתפילה, כדי לגלות את מלכות השם. בתורה ק"ז (שם) כותב רבינו הקדוש, שהקב"ה צפה שיהיו צדיקים שמושלים בתפילתם ולכן ברא את העולם. נמצא, שככל שאדם זוכה להתקרב יותר לעבודת התפילה כך הוא מקיים וממלא את יותר את רצון הבורא בבריאת עולמו, וכך הוא גם מגלה יותר שהשם הוא המלך. כי אם אדם לא יזכה לבחינת התפילה, כפי שהסברנו עד עתה ושבעזרתה הוא ממשיך את כל ההשפעות וכן הלאה, אז למרות שאומר בפיו שהשם הוא המלך, בפועל הוא לא מתנהג כך ולא מגלה באמת את מלכות השם בעולם, כי הוא לא מתפלל על כל דבר וגם לא מבקש מבעל הבית של העולם את עזרתו בכל עניין. אבל רק מי שמתפלל ורואה בפועל כיצד הוא פועל בתפילתו, רק אז מתגלה שהשם הוא אכן מלך.

"ועשה משתה גדול" – למלך יש שמחה גדולה כאשר יהודי זוכה למלכות – התפילה.

"וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו" – כל העולמות נהנים מאדם שמושל בתפילתו, שיש בעל תפילה. ובפרט העולם הזה, הגשמי, נהנה מכך שמאירים בו את אור השם.

"כי בודאי הוא כבוד למלך" – זהו כבודו של השם: שמתפללים ופועלים בתפילה. וזה מה שכתוב: "לכבודי בראתיו וכו’", זה כבודו – מתפללים וגוזרים גזירות, מבטלים אותן ופועלים ישועות.

כעת אנו מגיעים לנקודה החשובה ביותר לענייננו. הנקודה בה מעטים מאוד אוחזים, לכן רק מעטים מאוד יודעים לעשות תשובה. ורק אדם שמאמין בנקודה שנלמד עכשיו, רק הוא יכול לעשות תשובה באמת.

"וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה" – המלך אומר לכל אחד מאיתנו: היות שאני חוזה וכו’, שאתה עתיד לירד מן המלוכה! אני יודע היטב שיהיו לך ירידות, שתיכשל בעוונות, שיהיו לך נפילות, לכן אני מזהיר אותך: שלא יהיה לך עצבות! רק תהיה בשמחה.

שימו לב: המלך מזהיר בכבודו ובעצמו! אותו המלך שמצווה עליך למלוך על יצרך, לא לחטוא ולקיים כל פסיק בתורה, הוא זה שמזהיר אותך: תזכור היטב! אני יודע שתיפול, שלא תצליח לקיים את מצוותי כראוי, שתעבור על רצוני, אבל אני מזהיר אותך – תראה שלא יהיה לך עצבות! רק תהיה בשמחה!

המלך יודע היטב שאף אחד מאיתנו לא יכול להיות משה רבינו ולא מלאך שעבר קורס מזורז. זה מצריך זמן, ובזמן הזה יהיו לו הרבה ירידות וכישלונות. המלך יודע את זה. אבל האדם לא. הוא חושב שהוא מסוגל להיות מינימום מלאך בלי יצר הרע, שהוא לא ייכשל בפסיק, לכן הוא כל הזמן בעצבות וברדיפה עצמית. הוא לא מוכן לסלוח לעצמו שהוא לא מלאך, כמו שהוא מבין שהוא מסוגל להיות…

לכן, מיד כשנכשל הוא מתעצב ונופל לייאוש. אדם כזה, עם גישה כזאת, רק סותר את עצמו. הרי סיבת העצבות שלו נובעת מכך שהוא בטוח שלא ייכשל, לכן הוא כועס כשנכשל, וגם מתייאש. ומהי מחשבת הייאוש שלו? שהוא לא יוצלח ולא מסוגל לחזור בתשובה. זו סתירה פנימית נוראית. מצד אחד הוא מחזיק עצמו כמושלם, ומצד שני, ברגע שנכשל מיד נופל לצד השני, מחזיק עצמו ככלום שלא מסוגל לעשות כלום.

אדם שנופל לעצבות בגלל כישלונותיו אז המשפט שלו עקום לגמרי וגובל בשיגעון. לכן המלך מזהיר את האדם בצורה חד משמעית: תראה שלא תהיה לך עצבות, רק תהיה בשמחה ותעשה תשובה. בזה הוא מציל אותו מהשיבוש הנוראי של תסביך גדלות מחד, ותסביך נחיתות מאידך.

"וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה" – כאן המלך מודיע לאדם מה חשוב לו, ואומר לאדם: אולי אתה חושב שאני עצוב בגלל שנפלת? בגלל שנכשלת? לא. אם אתה נשאר בשמחה זה לא מפריע לי כלל, בפרט כשאני יודע את כל השתלשלות העניינים שלך. אבל דבר אחד מפריע לי – שאתה בעצבות. אחרי שנכשלת, מרגע זה זו לא הבחירה שלך – אם להיכשל או לא. הבחירה שלך היא רק אם אתה נופל מהשמחה או לא, וכשלא תיפול ממנה – אני אהיה בשמחה.

ואם ישאל הקורא: מה עם הפגם והעוון? אולי זה פוגם בשמחה של המלך? אז התשובה היא: לא. אם לא תיפול לעצבות הפגם והעוון שלך לא יעציבו את המלך כלל, אלא הוא יהיה בשמחה. כי אם נפלת, זה היה בגלל שהיית צריך ליפול. כי בחיים צריך ליפול ולהיכשל. לאדם יש בחייו מסלול שכולל את הירידות, הנפילות והקשיים. ורק עם מסלול זה הוא יצליח למלא את שליחותו ולהגיע לתכליתו. (ראה הרחבה בנושא זה בספר בגן החכמה).

אבל רגע, מה עם עצם העבירה? על זה אומר רבי נחמן מברסלב: "כמו שאתם רואים אותי, גם אם אני אעשה עבירה גדולה אני אמשיך להיות בשמחה, ואחר כך אני אעשה תשובה. כי יש לכל דבר זמן. יש זמן שבו עושים תשובה, אך כל שאר היום, רק בשמחה".

היצר הרע לא רוצה את העבירה כמו שהוא רוצה את העצבות הבאה בעקבותיה. הוא ידוע היטב שאם אדם נפל והוא יישאר בשמחה, אז הוא יעשה תשובה והחטא יהפוך לו לזכויות. לכן זהו כלל גדול – אם אדם לא נופל מהשמחה שלו הוא רק יעלה מעלה מעלה. הוא ימשיך לעבוד את השם ולעשות תשובה תמיד. כאן נכנסת חשיבותה העצומה של שעת ההתבודדות (לפחות שעה אחת ביום). שעה של תשובה, שאז הוא רגוע. הוא יודע שבשעה זו הוא עובר על כל היום האחרון ועושה תשובה על כל עבירה, כישלון וירידה, והוא גם מטפל בחסרונות שלו. וכל שאר היום? הוא בשמחה. למעשה, אם יהיה בשמחה כל היום הוא יצליח לעשות שעה של תשובה.

"גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה" – כאן למלך יש עבורנו מסר ברור: מי ראוי למלוכה? רק זה שמורידים אותו ממנה והוא נשאר בשמחה! מהו המבחן אם אדם ראוי למלוכה או לא? לא אם הוא ירד ממנה או לא, כמו שחושבים רבים, שלצדיקים אין ירידות לכן הם זוכים למלוכה. לא. המבחן של מי ראוי למלוכה הוא דווקא כאשר אדם יורד מן המלוכה ולא נופל לעצבות. וכל הצדיקים, בניגוד למה שחושבים העולם, חוו אלפים ורבבות ירידות בחייהם, אך מכיוון שהחזיקו בשמחה רק עלו ועלו.

על זה היה אומר רבי נתן, שכל צדיק זכה למעלתו אך ורק כפי מידת ההתחזקות שהייתה לו, והיה מונה צדיקים: זה זכה לכך, כי הייתה לו מידת התחזקות כזאת. וזה זכה ליותר כי מידת ההתחזקות שלו הייתה כזאת, וכן הלאה. גם על עצמו אמר: "מה שאתם רואים שזכיתי להרבה, הוא רק בגלל שהלכתי עם הרבה התחזקות. ואילו הייתם הולכים עם התחזקות כמוני, הייתם זוכים ליותר ממני".

מדוע רק כאשר אדם נשאר בשמחה אחרי הירידה הוא ראוי למלוכה? מכיוון שזה מוכיח שהוא חי את המציאות שהשם העלה אותו והשם הוא זה שהוריד אותו. אם נפל משמחתו, זה מראה שהוא חי את הדמיון שהוא עלה בכוחו שלו, והוא ירד מכוחו שלו. כלומר, מדובר כאן בכשל עצמי.

"אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאוד" – ישנו הבדל עצום בין השמחה שהשם שמח כאשר אדם עצוב בגלל הכישלון/ירידה, משום שזה מוכיח שטוב מאוד שהוא ירד מן המלוכה. לבין, השמחה ששמח בגלל שאין לו עצבות, שאז זה מוכיח שהוא ראוי למלוכה. השמחה על כך שאדם לא מלך היא בגלל שמתגלה הטוב בכך שהייתה לו ירידה, ובעזרתה יזכור את שפלותו ויגיע לאמונה שאין עוד מלבדו, ויתחיל לעבוד נכון עם תפילה ותשובה. אולם, השמחה מכך שאין לו עצבות מהירידה היא שמחה יתירה. שמחתו של השם שלמה מכיוון שרואה שיש מי שראוי למלוך, כלומר למשול בתפילתו. וזהו, כפי שהוסבר לעיל, התענוג של המלך ובגלל זה ברא את העולם, כי כך יכול הבורא לתת לו שפע רב וישועות ודרגות רוחניות רבות, כי זה כבודו.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)