לא את העוקץ ולא את הדבש

הילד כבר לא 'קונה' את הנשיקה,
וגם לא 'מתרגש' מהמכה. על זה נאמר:
לא מדובשך ולא מעוקצך… רגע אתה
מנשק ורגע אתה מכה… אז לא תודה!
 
 
רבי נחמן מברסלב זיע"א עסק בנושאים רבים וחשובים, וביניהם – חינוך הילדים. כך למשל אמר את הדברים הבאים: "אל תנשקו ואל תכו". מה זה אומר?
 
על ההורה לדעת את הייעוד שלו כמחנך – תפקידו לתת לילדיו את מה שיש לו לתת: מידות טובות, יראת שמים וכו'. כמו כן, תפקידו ללמד את הילד איך לחיות נכון, לכוונו לאמת וכדומה. תפקידים חשובים אלה ההורה צריך לעשות מתוך מצב של ישוב הדעת ואהבה אמיתית לילד, ולא מרגשנות בלי מחשבה.
 
רגשנות חסרת מחשבה מתבטאת בשני הדברים אותם ציין רבינו הקדוש: נשיקה ומכה. הנשיקה – באה מתוך רגשנות כביטוי לאהבה. והמכה – אף היא באה מתוך רגשנות, אלא שמקומה נובע ממקום של שנאה, כעס, אכזבה וכדומה. ועל זה אמר רבינו שזה לא טוב. שני דברים אלה באים ממקום של רגש בלי מחשבה ולא ממקום של חינוך.
 
למשל, לעניין הנשיקה כביטוי לאהבה חשוב מאוד לדעת, שאהבה היא דבר הרבה יותר עמוק ממה שנשיקה יכולה להביע. אדרבה, לפעמים הנשיקה רק מרגיזה את המנושק כאשר היא לא עולה בקנה אחד עם שאר ההתנהגות של המנשק, כגון: הורה שלא מקשיב לילד שלו ורק מנשק אותו, זה דבר שיכול לצער את הילד. שהרי, הילד רוצה הקשבה! ובמקום, נותנים לו נשיקה. מפגינים זלזול, כאילו אומרים לו: 'אתה חפץ של חמדה' ולא נשמה שצריכה הקשבה. וזה דבר שיכול מאוד לצער אותו. על זה מרומז: 'נעתרות נשיקות שונא'. נשיקות שלא עולות בד בבד עם שאר הדברים שבאמת מבטאים אהבה: הקשבה, יחס, רגישות וכו' – הן לא אהבה אמיתית, וזה יכול לעורר רק רתיעה והתנגדות.
 
אם לומר את האמת, נשיקותיו של ההורה בדרך כלל לא באות מתוך אהבה של נתינה לילד, אלא מתוך אהבה עצמית – ההורה נהנה מהילד שלו, או שנהנה מההצלחה שרואה בילדו, או שיש לו הנאה פיזית מהמתיקות של הילד, וזה לא שונה הרבה מנשיקה אחרת של תאווה. לכן, על פי רוב ילדים כלל לא נהנים מנשיקות! וגם אם הם קצת נהנים מהאהבה והחום, זה ברמה מאוד שטחית. אז ממה הם כן נהנים? ממילה טובה, מיחס, וכן הלאה. כי מילה טובה והתייחסות אמיתית של ההורה כלפיו הם דברים שהולכים עם הילד הלאה, מחזקים אותו במשך כל ימי חייו. לכן, אם הורה רוצה לבטא את אהבתו לילדו עדיף שהוא יבטא זאת בפיו בדיבור: "אני אוהב/ת אותך!"
 
כך הוא הדבר גם לגבי מכה. מכה שהורה נותן לילדו ברוב המקרים, אם לא בכולם, באה מתוך כעס ופורקן רגשי, ולא מתוך החלטה מיושבת שכעת הילד צריך את אותה מכה קטנה על היד לצורך חינוכו, ולא בשימוש מוגזם ותמידי, אלא רק כשאין ממש ברירה, וגם אז זה חייב להיות בישוב הדעת ולא מתוך פורקן וזעם. על זה אמר רבינו פעם: 'פעם נותנים סטירה'… כלומר, יש מצבים שהילד מקבל מכה, זה נדיר מאוד. וחסידי ברסלב אומרים על זה, שיש לדחות את ה'פעם' הזאת כל פעם לפעם אחרת… נמצאת, שאינך מכה את ילדך בכלל.
 
לכן, אם הורה חושב שהמכה באה בתור עונש והרתעה, כל עוד יש אפילו שמץ קטן של כעס במכה, זה לא בגדר מעשה חינוכי. ואמרו חז"ל: לא הקפדן מלמד. אפילו רק מקפיד, וכל שכן מכה. וכל זה מדובר גם כששום אדם אינו נוכח ברגע של ההכאה, חוץ מההורה והילד. כל שכן, וגרוע מאוד מאוד, אם ישנם אנשים אחרים בסביבה, שאז בודאי המכה היא מעשה איסור מוחלט, ביזיון הילד והלבנת פניו ברבים. דבר זה כאמור גורם נזק נפשי גדול מאוד לילד.
 
אם כן, אף שיש בנשיקה מעין פרס מסוים לילד, ואף שיש במכה ענישה כלשהי – חשוב לדעת שאין זה השכר והעונש שמשיגים את המטרה. זאת, משום שאם אינם באים מתוך מחשבה מיוחדת כיצד לחנך את הילד ולכוונו בצורה הטובה, אלא ממקום רגשי בלבד – אין זה חינוך. ובאמת, נשיקה הניתנת בתור פרס על התנהגות טובה או הישג אחר, היא לא פרס מספיק כלל. כי פרס מספיק הוא מילה טובה, פרגון לילד, ביטוי של הערכה – אלה דברים שילוו אותו כל חייו.
 
וכן המכה, כעונש, אינה עונש טוב כלל. כי גם כשמענישים – וזה צריך להיות נדיר – העונש צריך להיות בונה ומחנך, ולא סתם נקמה המתבטאת במכה. לעונש צריך להיות מסר עם ממד של תיקון. ובכלל, אל המושג 'עונש' צריך להתייחס בזהירות רבה והסתייגות, כל שכן כשמדובר במכה – דבר משפיל ומצער מאוד ועל פי רוב חסר ערך חינוכי כלל.
 
לכן, עיקר הדגש של ההורה בחינוך ילדיו צריך להיות על המושג 'שכר' – הימין מקרבת. והשכר צריך להיות אמיתי ולא סתם נשיקה, שכביכול פוטרת את ההורה מלהפנות את תשומת ליבו להישג של הילד. למשל, ילד שמביא תעודה טובה, ההורה צריך לעודד אותו, להעריך אותו על מאמציו, על ההשקעה, על הציונים הטובים, להתייחס לכל מקצוע בהתאם. וגם אם רק חלק מהציונים טובים, על ההורה לשים דגש דווקא עליהם, לומר לילד 'כאן אני רואה שבאמת השקעת והגעת לתוצאות טובות. וגם אם מדובר בכמה מקצועות, תדע שאנחנו מאוד מעריכים את העמל והיגיעה שלך…' ואחר כך נותנים לילד פרס או מתנה – בהתאם לגילו.
 
הדרך של שכר ונקודות טובות מביאה לתוצאות מדהימות וגדולות, הרבה יותר מהדרך של 'עונש'. אם כבר הגעת למצב של ענישה – זה צריך להיות כי כבר אין שום ברירה אחרת. ולא רק, אלא שיש להתעלם מהדברים הלא טובים שגורמים לא פעם להורים לאיים תוך כדי הענישה. ואם ההורה איים הוא מוכרח לקיים את דבריו כדי שלא ישקר, ובכל מקרה, דרך חינוך זו אינה טובה ואין בה שום הצלחה. רצוי מאוד להימנע ממנה.
 
עיקר החינוך הוא בהשקעה והעידוד של ה'עשה טוב' של הילד. על זה אמר רבי נחמן מברסלב הקדוש: אתם תעשו טוב, והרע ממילא ייפול… במקום להילחם עם הרע, כי אז הוא מתגבר ונלחם חזרה, עושים הרבה טוב והרע נופל מעצמו.
 
כללו של דבר, חינוך זה נתינה והכוונה לאורחות חיים. לא 'רגשות'. כי רגש זה דבר אחד, וחינוך זה דבר אחר. ואדרבה, רגש בדרך כלל מפריע לחינוך מכיוון שהוא מתלבש ברחמנות יתירה, ואז ההורה לא מצליח לטפל בדברים הטעונים טיפול. הוא גם לא מצליח 'להעמיד' את הילד על מקומו כשצריך, והכל כמובן מתוך רגשנות יתר – 'אהבה' יתירה. וההיפך הוא גם נכון, גם רגשות שליליים מהווים הפרעה איומה בחינוך הילדים, כגון שנאה, כעס, זעם, חלק מרשימת הרגשות שגורמים להורה להגיב באופן קשה מאוד למעשיו של הילד, אפילו בלי פרופורציה. לכן, גם אם רגש הוא דבר טוב, וכמובן שהוא צריך להיות, אסור שיתערב בחינוך הילדים. כל שכן כאשר הרגש משתלט – לשני צידי הסקאלה – זה בודאי לא חינוך. למשל, יש פעמים בהן ההורה עושה 'ברוגז' עם הילד לזמן ממושך ולא הגיוני. זה דבר שיכול מאוד להזיק לילד שמבין רק דבר אחד: שאבא או אמא שונאים אותו. הוא בכלל לא מבין על מה הקצף? מה עשה כל כך נורא שלא ידברו איתו כל כך הרבה זמן? הוא גם נשאר מופקר בלי השגחה בכל זמן ה'ברוגז'. בקיצור, היצר הרע הוא היחיד שמרוויח מזה.
 
נקודה נוספת שלומדים מדבריו של רבינו הקדוש היא, שהנשיקה והמכה הם שני צדדים קיצוניים ביחס של ההורה לילד, דבר שגורם אצל הילד בלבול רגשי. מצד אחד מנשקים אותו, שזה כביכול אומר שהוא משהו מיוחד. ומצד שני, מכים אותו, וזה מראה על זלזול מוחלט, כאילו שהוא כלום. זה כמובן מבלבל את הילד והוא יכול להגיע למצב שהוא כבר לא 'קונה' את הנשיקה, וגם לא 'מתרגש' מהמכה. על זה נאמר: לא מדובשך ולא מעוקצך… רגע אתה מנשק ורגע אתה מכה… אז לא תודה!
 
יהי רצון שנזכה לחנך את ילדינו באהבה ונתינה אמיתית, מתוך הקשבה ויחס אמיתיים לילד, ונזכה להחדיר בהם מידות טובות, יראת שמים ואהבת התורה, ויהיה שם שמים מתאהב על ידינו ועל ידם, ונזכה במהרה לחזות בביאת משיח צדקנו ובבניין בית המקדש ובגאולה השלמה בקרוב ממש, אמן.