לא בוכים על חלב שנשפך

במקום לבכות ולא לעבוד, תעבוד
ואל תבכה. כן, אל תבכה על חלב
שנשפך. את טעויות העבר אפשר
לתקן. זאת לא מלחמה אבודה!
 
 
אחד "המוקשים" שגורמים להורים להתייאש ולהתמרמר הוא רדיפה עצמית. מתי זה קורה? כאשר הורה לומד את נושא חינוך הילדים, ובדרך כלל הוא נפגש עם טעויות בחינוך ילדיו וההשלכות הקשות שלהן, אז מתעורר היצר הרע ש'דוחף' אותו למצב של רדיפה עצמית, ייאוש ומרמור. למה? כי כאשר ההורה רואה את הטעויות שלו מול עיניו, הוא נחלש ומתייאש. והייאוש, כדרכו, מוביל למחשבה שמדובר במלחמה אבודה, שחבל על הזמן שהם משקיעים בלימוד הנושא. ומכיוון שכך, עדיף 'לסחוב' את המצב כפי שהוא, הרי הם לא יצליחו לקיים את מה שהם לומדים, אז למה להישבר?
 
הפתרון לבעיה זו מונח בהסתכלות על החיים בכלל, ועל חינוך הילדים בפרט, באופן הנכון. שהרי, בכל תחום מתחומי החיים הרדיפה העצמית מהווה שקר וטעות, ובחינוך הילדים זה בולט פי כמה וכמה. הרי מדובר בנשמות שנפגעות מטעויותיו של ההורה, לכן קשה לו מאוד לראות את כישלונותיו בחינוך. אבל באמת, רדיפתו העצמית של ההורה היא בעצמה אחד הגורמים העיקריים לחוסר הצלחתו בחינוך ילדיו. כי אם אדם אינו שמח ולא מרוצה מעצמו, כיצד יוכל לחנך ולתת?
 
שימו לב: העצבות, הרדיפה העצמית, הייאוש ושות' – כל אלה הגורמים העיקריים לכישלון של האדם. כי על ידי עצבות השם לא נמצא עם האדם, כפי שכותב רבי נחמן מברסלב בספר המידות, משמע – אין לו עזרה משמים. וכאשר הוא מתלונן ובוכה הוא מעורר עליו דינים, כמוסבר באריכות בספר שעריו בתודה. גם מבחינה נפשית, כשאין שמחה, אדם מאבד את כל כוחות הנפש שלו ומכאן הדרך קצרה לעצבות ודיכאון. ואם כך, אז הוא בכלל לא חי אלא 'מת מהלך'. איך אפשר לדבר עם אדם כזה על חינוך?! הרדיפה העצמית, אם כן, מזיקה מאוד מאוד לאדם. על מידה זו ונזקיה הרחבתי בספר בגן החכמה. אך לענייננו, כאשר מדובר בחינוך הילדים – מלבד נזקיה הגדולים של העצבות: רוחניים, גשמיים, נפשיים – נפגעות גם הנקודות של הדוגמא האישית ויסוד המראה – כשהילד רואה הורה עצוב זה משפיע עליו, וכתוצאה, יכול לאבד את בטחונו העצמי וליפול לדכדוך חלילה.
 
וכאן נכנסת מידת השמחה, שהיא אחד ממרכיבי החינוך העיקריים. כי ילד, צריך לראות הורים שמחים ורוקדים! והשמחה מהווה דוגמא אישית הטובה ביותר שיכולה להיות, כי בלעדיה הילד מאבד את שמחת החיים שלו, השם ישמור. ושמחה זו תלויה בראש ובראשונה בכך שההורה לא ירדוף את עצמו גם אם עשה טעויות, קל וחומר שלא ירדוף את עצמו בחינם.
 
חשוב מאוד להבהיר, שאמנם אנו לומדים כללים רבים בנושא חינוך הילדים, אך אם אין להורה הדרכה אמיתית כיצד ואיך לעשות את העבודה, איך להשיג מידות טובות ודרכי התנהגות הנדרשות ממנו כהורה, אם הוא לא חזק להתמודד עם האתגרים והקשיים – הירידות והנפילות שיש בדרך – זה הכל סתם 'דיבורים באוויר'… וכדי שיהיו לו הכלים הנ"ל, עליו להפנים לליבו – הרדיפה העצמית היא שקר ואינה דרך לתיקון. רק בדרך זו יצליח לתקן באמת ולחנך את ילדיו. רדיפה זו היא התגלמות היצר הרע, וישנו איסור מוחלט מהתורה לאדם לרדוף את עצמו. וההורה, ככל שירדוף את עצמו יהרוס יותר ואין זה הפתרון להתמודדות עם בעיות/כישלונות וכדומה. העצבות אף היא אינה פתרון. אז מה כן? ללמוד מכאן ולהבא.
 
וככלל ראשון, כאשר ההורה מגלה שיש לו בעיות בחינוך הילדים – כשהוא כועס, הורס וכו', דבר ראשון – עליו לשכוח ממשימת החינוך ולהתרכז בעבודה העצמית שלו. ציינתי לא פעם, שכדי שאדם יהיה הורה טוב אין צורך בשום תואר, לא צריך להיות פרופסור או איזה גאון, אלא להיות שמח בחלקו ובתפקידו בחיים, כי רק כך יהיה מסוגל לאהוב ולתת. לכן, להורים רבים שאין כלים לחנך יש 'פטור' זמני מחינוך ילדיהם מצד "שב ועל תעשה עדיף". וכלל זה יהיה לנגד עיניהם: אם אתה יודע ומסוגל לחנך – תחנך! אבל אם אינך יודע או לא מסוגל – אל תחנך! שב ואל תעשה עדיף. אי-העשייה לא תזיק אלפית ממה שיזיק "חינוך" לא נכון הבא מנקודה של חולשה וכעס. אך אם בכל זאת רוצים לחנך את הילדים – חנכו תחילה את עצמכם, ובעיקר עבדו על מידת השמחה, על הביטחון העצמי, ושננו לעצמכם שרדיפה עצמית היא איסור מוחלט. עשו הכל על מנת לעקור את המידה הרעה הזו, שהיא היצר הרע בהתגלמותו, ורק לאחר מכן התחילו לחנך. אחרי שההורה התרכז בעבודה האישית שלו הוא הופך לאדם שמח עם כוחות נפש, ובסייעתא דשמיא המשימה הופכת להיות נעימה וקלה יותר.
 
בנקודה זו אפשר לדבר גם על החינוך וכיצד לתקן טעויות. ובכן, ישנן כמה עצות לזה. תחילה, להבין את הכלל האומר ש"על כל פשעים תכסה אהבה"! כל הפשעים שהורה פשע כלפי ילדיו – אם ירבה באהבה מכאן ולהבא האהבה תכסה על כל הפשעים הללו. והאחת העצות המעשיות היא שההורה יעשה משהו שהוא אכן מסוגל לעשות. למשל, להתפלל על הילד בכל יום 10-15 דקות. עצה זו לא מומלצת רק לתחום החינוך אלא לכל מצב ולכל אדם. התוצאה תהיה אהבה – הילד יאהב את ההורה ולהיפך. כי כך כותב רבי נחמן מברסלב בספר המידות: אדם שמתפלל על מישהו אחר, אותו אדם אוהב אותו. זה הקשר שיהיה גם בין ההורה לילד, משום שהנתינה מעוררת את האהבה ואין נתינה גדולה יותר מהתפילה.
 
כל זה יהווה משקל נגדי לכעס ולרגשות שליליים מהעבר. בנוסף לתפילה, ההורה יכול להוסיף פעולות של אהבה בנגלה. אך העיקר הוא, שההורים יתמידו בתפילתם על הילדים. ויש להשתדל 'לנצח' את השם בתפילות ולומר טענות אמיתיות לבורא עולם. למשל: 'ריבונו של עולם, נתת לי מצווה לחנך את ילדי שהוא נשמה שהופקדה בידי, אני אם כן שליח מצווה, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים. רחם נא עלי שאהיה שליח טוב שלך, שלא אקלקל. ואם קלקלתי, עזור לי לא לקלקל עוד ושהקלקול לא יעשה שום רושם בנפש הילד. עזור לי לאהוב את ילדי, לתת לו אהבה רבה ותשומת לב. תן לי שמחה וסבלנות. אבא רחמן, תן בלב הילד להרגיש את אהבתי אליו גם אם נכשלתי וטעיתי כי 'על כל פשעים תכסה האהבה'. תן לילד נפש בריאה וחזקה, שתהיה לו אהבה לחיים, שמחת חיים, רצונות טובים. עזור לי לא לכעוס, שאדע בידיעה ברורה שזאת הגישה הכי לא נכונה והכי לא טובה, וגם לא להקפיד. עזור לי לא להעיר הערות, לא להעליב, לבקר או לפגוע, כל שכן לא לקלל, וכל דבר שמפריע לי ואני רוצה שהילדים ישתנו בו, תן לי את הדרך להעביר להם בנועם את המסר (סיפור, לימוד וכו')'.
 
תפילה כזו, שאפשר בהחלט להאריך בה ולהתפלל העל הילד אפילו חצי שעה ביום (אם זה מתאפשר), היא תיקון על העבר וגם לעתיד, מכיוון שבעזרת תפילה כזו אדם עושה תשובה על העבר ואז נמחק הרושם של החטא. לכן תפילה זו מועילה גם לילד מכיוון שהיא מהווה טיפול שורש.
 
ומכאן אנו מגיעים למסקנה החשובה והנחוצה: הפתרון היחיד לכל בעיה היא התפילה! זה הפתרון המועיל והטוב ביותר. וזה מצריך התמדה והמתנה, משום שדרכם של בני אדם לעסוק בפתרונות אינסטנט בלי עבודה עצמית, 'פתרון' מהיר שמוביל רק לדיכאון, עצבות ורדיפה עצמית, והמצב נעשה יותר גרוע. כי למי מועיל שאתה מצטער? לאף אחד! זה מזיק רק לך ולילדים, לגוף ולנפש. לכן הפתרון חייב להיות מועיל, בודאי לא 'מעצותיו' של היצר הרע. התבודדות של רבע שעה או חצי שעה היא הדבר הטוב ביותר, ואני בטוח שאדם שיתמיד בזה שום נזק לא ייגרם לילדיו, ואם ימשיך להתמיד יוכל אפילו להפוך את ילדיו לגדולי הדור! אם ברצונכם ללמוד בהרחבה על נושא ההתבודדות קראו את הספר בשדי יער.
 
זה הפתרון היחיד! הורה שלא מצליח לחנך את ילדיו לא ישתנה מקריאת ספר או משמיעת דיסק בלבד. הוא לא יכול להשתנות בין רגע בלי עבודה עצמית. אין דבר כזה. לכן, כל ספרי החינוך שישנם לא מועילים אם אין עבודה עצמית של ההורה. ישנם מצבים שהורה לומד ספר חינוך כלשהו, שיכול לתת המון כלים, אבל נעשה גרוע עוד יותר מלפני שהתחיל לקרוא את הספר. למה? משום שהוא לא מצליח ליישם את הנאמר שם, אז הוא נהיה מתוסכל יותר, רודף את עצמו, נעשה עצבני וחסר סבלנות… וחוזר חלילה. זה המעגל של אדם שלא מודע לדרך המורה על התחזקות מצד אחד, ועבודה עצמית מצד שני.
 
התחזקות – לא להתייאש מהכישלונות בכלל. עבודה עצמית – לא לישון, אלא לעבוד! ושני הדברים תלויים זה בזה. התחזקות בלא עבודה עצמית לא תחזיק מעמד מכיוון שאדם רואה שאין שום כיוון לשינוי, אז במה יתחזק? וכמובן שאי אפשר לגשת לעבודה העצמית בלי התחזקות. כי בלעדיה, אין לאדם את הכוח לעמוד בדרך הארוכה המלאה בעליות וירידות, כישלונות ואתגרים, עד שמגיעים לתכלית הרצויה.
 
אז במקום לבכות ולא לעבוד, תעבוד ואל תבכה.
 
יהי רצון שנזכה לחנך את ילדינו בנועם ובאהבה ולהרבות בתפילות עליהם, ובעיקר, שנזכה לאהבת התורה אמיתית – אנו וצאצאינו, כי אדם הדבק בתורה זוכה לכל הטוב בזה ובבא, ובזכות זה נזכה למשיח צדקנו ולבניין בית המקדש והגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.