לא פופולארי

אתמול הבן שלי חטף מכה בבטן מחבר לכיתה.

כן, ההנאה שבחמישה בנים… ואני יודעת, זה לא תירוץ.

בכל אופן, באותו זמן הייתי בחדר עבודה כשפתאום שמעתי מישהו פותח את הדלת. האמת, שבהתחלה קצת נבהלתי כי אף אחד לא נמצא בבית בזמן הזה. קינג דויד בטח מאוד יאהב לקרוא את השורות האלה כי הוא תמיד, אבל תמיד, אומר לי לנעול את הדלת ואני תמיד, אבל תמיד, שוכחת.

הבן הבכור נכנס כשהוא בוכה ותופס את הבטן שלו. "מישהו נתן לי מכה חזקה בבטן" הוא בכה כשהוא בקושי מצליח לנשום.

"מה???? מי???" הדם שלי רתח.

"ילד מהכיתה".

"אם היית לומד ג'ו ג'וטסו (סוג של אומנות לחימה יפנית שהשתמשו בה הסמוראים) כמו האחים שלך, היית יכול להחזיר לו בחזרה" צעקתי.

OMG… באמת אמרתי את זה?

מה שהתכוונתי בעצם לומר הוא, "יו… מתוקי אני כל כך מצטערת! תספר לי מה קרה כשאכין  לך את השוקו החם שאתה אוהב. והיום, גם אוסיף לזה מהקצפת שאתה אוהב במנה כפולה…"

זה באמת טעים.

אחרי שהרגעתי את הילד, עשיתי את מה שמוטל עלי כמו כל הורה והתקשרתי מיד למורה שיעשה צדק מלא ויוציא אותו לאור למען יראו וייראו. אחר כך, הלכתי לביתו של הילד שגר לא רחוק מאיתנו, והשארתי 'פתק אהבה' מתחת לדלת.

המורה הבטיח לי שהוא יטפל בזה כמו שצריך, לכן הנחתי לזה.

למחרת, המורה התקשר ואמר לי שהילד המכה הושעה מבית הספר לכמה ימים. הרגשתי טוב יותר, למרות שידעתי שהילד יצטרך להתמודד עם הזעם של אמא שלו בימים האלה. אבל זה עדיף מלהתמודד עם הזעם שלי… נכון?

מאמרים נוספים בנושא:

האם אנשים משתנים?

הילד הזה הוא אני

אמא, קצת קשה לי

אהבה, התרופה להכל!
יש מקום רק לאהבה
סולם האהבה

מגילת זכויות הילדים

תפילה של אמא
מכתב לאבא ואמא

אתם לא אשמים

הם רק רוצים לחיות

ילדים מושלמים

בהמשך כששוחחתי עם המורה על המקרה שאירע, הוא אמר לי שהוא בהלם ממה שהוא עשה, כי הוא בדרך כלל שקט מאוד, אדיב… אבל אז הוא אמר לי משהו שהכניס אותי ללופים לא נעימים.

"לילד הזה אין הרבה חברים בכיתה".

וזה הרג אותי.

באותו רגע התמלאתי בים של רחמים עליו.

זה איום ונורא ללכת לבית הספר כל יום עם הידיעה שרוב הילדים לא אוהבים אותך. תאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת. כשהייתי ילדה קטנה בבית הספר הייתי הסופר לא פופולארית. היו לי שתי חברות, וזהו. התחלתי ללמוד בבית ספר חדש כשהייתי בכיתה ג', ומאיזו סיבה שאני ממש לא זוכרת הילדים פשוט לא אהבו אותי. אולי בגלל התספורת המאוד קצוצה והגבות המחוברות שלי? ומה זה אומר עליהם – שהם לא יודעים להעריך סטייל?…

גדלתי עם הכיתה הזו שנים רבות עד לתיכון. הייתי זו שתמיד צחקו עליה, גם הבנים וגם הבנות. אפילו כשבגרתי קצת והפכתי לילדה יפה אף אחד לא רצה להיות בחברתי. בקיצור, בית הספר היה חוויה מטלטלת וכואבת עבורי.

לצערי, כאב מהסוג הזה אף פעם לא נעלם. אנחנו יכולים לקבור אותו אי שם במרתפי הלב ולהתעלם ממנו, אבל משהו בשלב מסוים או בגלל סיבה כלשהי יעורר אותו ונצטרך לסבול את הידיעה הכואבת שהפצע עדיין חי, נושם ומבעבע בפנים.

אחת התכונות שאני מנסה להעביר לילדיי, ובעיקר לבכורי, היא להיות אדיב ורגיש לרגשותיהם של אחרים. אנחנו באמת לא יודעים מה קורה בתוך נפשו של האדם, או עם איזה לחץ וכאב הוא מתמודד בחייו. כל מה שאנחנו רואים זה רק את ההתנהגות החיצונית, החיוכים הרגילים ואת ה"הכל בסדר" שאנחנו שומעים ממנו.

הורים, אני מבקשת מכם לעשות מאמץ נפלא וללמד את הילדים שלכם להיות אדיבים וקשובים לאחרים. עודדו אותם להיות חברים דווקא של הילדים שהם לא מחבבים או מתחברים אליהם. הסבירו להם שהם ממש מצילים אותם מחיים של גיהינום עלי אדמות.

וגם לבוגרים שבעדר, זה נוגע גם אליהם. הם צריכים להפסיק להיות כל כך שקועים ב'צרות' עד שהם שוכחים להתנהג בצורה הוגנת עם הסובבים אותם. רק צבועים אומרים דברים מצטדקים ומתחסדים ואחר כך מתנהגים כמו ברברים כשזה מגיע לזולת. זאת התנהגות דוחה לכל הדעות.

החדשות הטובות הן – שקל מאוד לשנות ולהשפיע על דפוסי התנהגות של הילדים כשהם עדיין קטנים.

למה? כי אחרי זה, אוי וי…. זה כמו לנסות לשכנע את הקיר לזוז ממקומו.