לא צחוק , זה גז צחוק!

שכבתי במיטה אתמול בילה ושחזרתי את הפעולות שלי בחמשת השבועות שחלפו.

אתם מבינים, לפני חמישה שבועות הילד שלי הגיע בפעם הראשונה בחייו לפגישה עם רופא השיניים שלנו, אחרי שנפלה לו שן חלב ושתי שיניים חדשות שצמחו להן. העניין הוא, שלא הכנתי אותו למפגש הזה. זאת אומרת, שלא התפללתי לפני המפגש הזה.

הפגישה עם הרופא התנהלה יחסית בסדר, הילד אומנם לא בדיוק שיתף פעולה אבל רופא השיניים לא לחץ עליו ומה שהיה צריך להיעשות נעשה. תוך כדי הבדיקה הוא גילה חור קטן בין השן הטוחנת התחתונה לבין שן החלב שהתנדנדה והפריעה לשיניים הקבועות לצמוח כראוי. פגישה נוספת נקבעה לעוד ארבעה שבועות על מנת לטפל בחור הקטן והסורר הזה.

"אל תדאגי, אמא" אמר לי הרופא, "נשתמש במסכת גז הצחוק ונלך על זה לאט, למרות שהילד המתוק לא רצה לשתף פעולה היום. אני מניח שזה יעזור לנו בפעם הבאה", הוא סיים את דבריו ואני הנדתי את ראשי כאות הסכמה.

אחרי שעזבנו את המרפאה החלטתי, מכיוון שיש לנו קצת יותר מ-30 ימים לפני המפגש הבא, לבקוע רקיעים עם תפילות בימים האלה, אחרי הכל מדובר בלא מעט ימים, 30 במספר. אין מה לומר, כוונות טובות בהחלט היו וגם המון ציפיות. יכולתי לראות את זה מולי ממש, וזה התחיל עוד כשנהגתי בדרך חזרה הביתה – שלושים ימי תפילה! ובעיקר, את היום בו נקבע לנו התור לרופא: כשהבן שלי יצעד בשמחה אל הקליניקה, יתיישב על הכיסא בנינוחות ויהיה רגוע לחלוטין כשהרופא והסייעת יטפלו בו במסירות.

חלומות באספמיה של אמא? לא ממש. כשאלוקים בתמונה הכל אפשרי!

אבל הנה הדיל – ה"נשתמש קצת במסכת גז הצחוק" נתקע לי בראש והפך למעין משענת, רשת ביטחון שנפרשה בחלק האחורי של המוח שלי ככה בשקט מבלי שארגיש, אבל ידעתי שהיא שם איפשהו בין הצללים והתאים. הנה לו הכתם הקטן באמונה שלי…

מאמרים נוספים בנושא:

כשאלוקים צוחק

הברכה שאחרי הכאב

אמא, קצת קשה לי

אהבה, התרופה להכל!
יש מקום רק לאהבה

בשביל הילדים? הכל!

הג'וב הכי טוב בעולם

מצלצלת לאבא

לגונן בלי לחנוק

הורה חסר ביטחון? זה כבר סיפור אחר!

ביד רכה ואוהבת

שבועיים עברו ואת תעודת הצטיינות לא הייתי מקבלת על המאמצים, או חוסר המאמצים, שבקושי השקעתי בתפילות לקראת המפגש עם רופא השיניים. וזה כמובן גרם לי להרגיש איום ונורא עם ים של רגשות אשמה שכרסמו בתוכי ללא הרף.

מסכת הגז עמדה לה שם בפינת המוח שלי ולא הפסיקה להקניט אותי, או שמא היא, המסכה, צחקה עלי? 'את יודעת, את כל כך סומכת עלי, אז למה את מעמידה פנים שאתה מתפללת בכלל, הא?…' היא הכאיבה לי. שתבינו ההתגרות של מסכת הגז הזו נשמעה מזעזע בדיוק כמו שהיצר הרע שלי מגיע לשטח ומתחיל לסדוק לי את האמונה.

ממשרדו של רופא השיניים התקשרו והודיעו שיש שינוי בתאריך של התור, כלומר הוא נדחה בעוד שבוע.

תודה רבה לך השם! קח את מסכת הגז הזו… כלומר, את יצר הרע שלי!

נחושה בדעתי להכפיל את המאמצים בתפילות, מיד הכנתי תוכנית תפילה לשלושת השבועות הבאים.

עוד שבועיים פלוס עברו והרגשתי נורא כי לא הקדשתי את הזמן שרציתי לתפילה. וזה היה אפילו פחות מהפעם הקודמת. מה הייתה הבעיה שלי? לא הצלחתי לזהות. בכנות, הייתי כל כך עסוקה בלהיות אשמה בגלל שלא הצלחתי להבין למה זה קורה, וחוסר הבהירות הטריד אותי ללא הרף (שיעור 1#).

והנה, סוף סוף זה קרה.

יומיים לפני התור המדובר הצלחתי להתפלל ממקום של אמונה ותודה לבורא עולם. אבל ידעתי גם ידעתי, שאני מודה על העובדה שברקע ישנה מסכת גז הצחוק שתעזור לרופא 'להחליק' את המפגש בעת הצורך.

כן אני יודעת, יש לי ים של עבודה עם עצמי.

היום המיוחל הגיע. הבן המתוק שלי נכנס לקליניקה, הציג את עצמו והתיישב בחדר ההמתנה, מחכה לתורו. וכשהגיע הרגע, הוא נכנס לחדר ו… סירב בכל תוקף שהרופא יעשה משהו. הוא בקושי הסכים לשבת על הכיסא ושום תחנונים והפצרות או ניסיונות פיזיים לא עזרו לנו.

"ניתן לו גז צחוק כשהוא ישב כדי לעזור לו להירגע מעט", אמרה הסייעת את מילות הקסם.

'טוב! עכשיו אנחנו מדברים!' חשבתי לעצמי כשהיא הושיטה את ידה לגז. והבן שלי? הבנתי מיד מהמבט שעל פניו שהוא לא מתכוון לתת למסכה הזו להתקרב אליו בשום פנים ואופן. אחסוך מכם את הפרטים מהניסיונות המטופשים, אם כי המצחיקים, לגרום לו להסכים לצחוק מרוב גז. בואו רק נאמר, שמסכת גז הצחוק לא הצליחה להתקרב אליו בכלל.

"זה די טבעי ורגיל שילדים בגילו לא רוצים לשתף פעולה. אולי כדאי שנחכה ולא נלחץ עליו", אמר הרופא כשאספתי את החפצים שלנו.

יצאנו החוצה למזכירה וקבענו תור לעוד חודשיים. "אולי חודשיים נוספים יעשו את ההבדל" אמר הרופא שליווה אותנו החוצה. ואני חשבתי, 'אולי חודשיים נוספים יעשו את ההבדל לאמונה ולתפילה שלי…'

צחקתי, ולא בגלל הגז, ואמרתי תודה רבה לבורא עולם כשיצאנו מהקליניקה. ביומיים האחרונים שלפני הפגישה התפללתי שהרופא יעשה את המינימום שצריך, וזה בדיוק מה שקרה. בסוף, הבן שלי הסכים שהם רק יבדקו את הפה כשהוא לא שוכב על הכיסא, אלא יושב בקצהו רחוק מכל המכשירים. הרופא קבע שאין שום דבר דחוף שצריך לעשות עכשיו ואפשר לחכות.

ואתמול בלילה כששכבתי במיטה האמת של הסאגה הזו הכתה בי. הבנתי עד כמה האמונה והתפילה שלי רעועות בנקודה הזו. סמכתי על המסכה הלא מצחיקה הזו. מבחינתי זה היה לתת גיבוי למחשבה שלא הפסיקה לנקר לי בראש: 'אני מאמינה שהפגישה עם הרופא תלך חלק, אבל אם זה לא יסתדר, גם אם התפללתי על זה, אז לפחות יש את מסכת גז הצחוק שהיא כבר תסדר את העניינים'… (שיעור #2).

השיעורים הנפלאים שהסאגה הזו העבירה לי היו נפלאים. התחלתי לחשוב באילו עוד נקודות בחיים אני מחפשת "משענות" לתפילה ולאמונה שלי. אני חושבת שהגיע הזמן לעבוד ולתת לרעיונות, לפחדים ולשקרים שעוצרים אותי להשתחרר ממני, לאפשר לאמונה שלי לפרוש כנפיים ולעוף בלי רשת ביטחון מאחור.

ולצחוק, גם בלי גז צחוק!