לאן אתה מגיע?

אם לא תדע את המקום אליו אתה
רוצה להגיע, לא תגיע. בחיים, צריך
לשאול. צריך לדעת. להבין שבלי יעד
ברור אתה לא יכול לזוז קדימה…

אחד היסודות החשובים בחייו של אדם הוא הידיעה וההבנה של תכליתו בעולם הזה – מה הוא רוצה להשיג? מהן שאיפותיו? רצונותיו? וכו’. וכאשר יברר זאת, יצליח לכוון את חייו. כי השכל הישר מחייב. אם אדם לא ידע את המקום אליו הוא רוצה להגיע, הוא לא יגיע. בלי יעד ברור הוא רק ילך ויטעה. לעומת זאת, כאשר היעד ברור וידוע, גם אם הוא רחוק ומעורפל, בסופו של דבר, ימצא את הדרכים להגיע אליו.

בחסדי השם, אנו, עם ישראל, יש לנו את משה רבינו וכל הצדיקים אחריו, מורי דרכינו שמודיעים לנו מהי התכלית ומה צריכה להיות כוונתנו בחיים. מעתה, כל מה שמוטל עלינו הוא רק לרצות לשמוע להם ולהתבטל לדעתם הקדושה.

אז מה עיקר התכלית והכוונה בעולם הזה? רבי נחמן מברסלב אומר לנו אותה בצורה מפורשת: "הכלל, שעיקר התכלית הוא רק לעבוד ולילך בדרכי ה’ לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך, שזהו עיקר התכלית וזהו רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך, ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו!" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ל"ז).

אמונה שלמה. זו תכליתו של כל אדם בעולם הזה. כדי להכיר את השם יתברך ולדעת אותו אדם צריך להתקרב ולהתחבר לבורא. ועצם הידיעה היא החיבור, כמו שכתוב: "והאדם ידע את חווה אשתו וגו’". ידיעת הבורא היא החיבור הרוחני עמו, עד שאדם יכול להיכלל בהשם בשלמות, כמאמר החכם: "אילו ידעתיו הייתיו".

רבי נחמן מברסלב מדגיש שזהו רצונו של השם יתברך! שנכיר אותו. ולא רק, אלא: מכיוון שזהו רצון השם בבריאת עולמו. אם כן, אין ראוי לאדם שתהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו.

אבל כאן מתעוררת שאלה: איזו כוונה אחרת יכולה להיות לאדם בעבודת השם חוץ מכוונה זו? על כך עונה רבינו: ישנם שני סוגי טעויות במה שאדם רוצה להשיג בחיים, ובשניהם נכללים סוגי הטעויות שיש בעולם הזה:

הטעות ראשונה, כלשון רבינו: "כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות העולם הזה כדי למלאות בטנו וכרסו מתאוות העולם הזה". זה הסוג הראשון של האנשים שרוצים שיהיה להם הרבה מהעולם הזה, לכן הם רודפים ומתאמצים להשיג עוד ועוד תאוות ותענוגות מדומים. זו כל תכליתם.

והסוג השני: "ויש מי שעובד ומשתדל כדי לזכות לעולם הבא. וגם זה נקרא מילוי בטן, שרוצה למלאות בטנו ותאוותו עם עולם הבא". רבינו מלמד אותנו, שגם זה הרוצה למלאות את בטנו עם העולם הבא, גם הוא חי בטעות. הוא רוצה להיות צדיק וקדוש – כדי שיהיה לו הרבה עולם הבא. לכן, הוא חושב על עצמו, עובד את עצמו, וכל מה שרוצה להשיג הוא רק לעצמו. גם הוא לא נקרא עובד השם.

אז מי נקרא באמת עובד השם? זה שלא רוצה את העולם הזה ולא את העולם הבא! זה שכל רצונו הוא רק לדבוק בהשם ולהתחבר אליו, וכלשון רבינו הקדוש: "להכיר את ה’ ולדעת אותו יתברך". הוא לא רוצה שכר בעולם הזה וגם לא שכר עולם הבא. עבודת השם לשמה בלבד. מבחינתו, הוא יודע שזה מה שציווה השם וזה רצונו. לכן, גם כל כוונתו לעשות את רצונו יתברך, שכך ציווה ללכת בדרכיו לשם תכלית זו בלבד.

רבי נחמן מוסיף וכותב, שאמנם זה הבוחר בעולם הבא חכם יותר, מכיוון שבוחר בעולם נצחי ומואס בעולם עובר וכלה. ולא רק, אלא בודאי שזה טוב יותר לעבוד את השם גם בשביל עולם הבא, אך למרות זאת, זה נקרא מילוי בטן ואין זו התכלית וגם לא רצון השם, לכן מן הראוי שלא תהיה לאדם כוונה כזו בעבודת השם.

כאן עולה שאלה נוספת: במה ניכר אדם אם עובד את השם לשמו יתברך – להכיר אותו ולהתחבר אליו, או שעובד אותו לשם מילוי בטן – תארים, כבוד ועולם הבא? הרי אדם יכול לחשוב שהוא עובד את השם אבל הוא מרמה את עצמו. מהו המדד לפיו יבדוק את עצמו?

מה שעובר עליו בחייו, זהו המדד האמיתי. כישלון, עבירה, נפילה, ירידה, ‘לא הולך לי’ – בכל המצבים הללו יכול לבדוק את עצמו. אם עבודתו הייתה כדי למלא את בטנו בעולם הבא, אז מיד הוא מתייאש כשרואה שנכשל בעבירה ונחסר ממנו העולם הבא שלו, בפרט כשהיצר הרע מראה לו שהוא הפסיד את עולם הבא ממש, ואז הייאוש מוחלט. כי בשביל מה עמל וטרח וויתר על מילוי הבטן מהעולם הזה אם לא בכדי למלא את בטנו בעולם הבא? עכשיו לא זו ולא זו עלו בידו…

אפשרות נוספת: כאשר אדם עובד בשביל כבוד, שיהיה צדיק ומפורסם בעל תארים, כגון: ‘צדיק’, ‘חסיד’, ‘קדוש’, ‘פרוש’, ‘עניו’, ‘צנוע’ וכן הלאה. אך מה קורה בפועל? ההיפך. הוא רצה להיות סבלני וארך אפיים אבל… נכשל בכעס, ועוד איזה כעס. כעסן כמוהו לא היה, ומן הסתם גם לא יהיה… המצב קשה, העבירות לרוב והירידות כואבות. אין תארים ואין עולם הבא, רק עצבות, דיכאון וייאוש.

אלה הם הסימנים לאדם העובד את השם כדי למלא את בטנו. המחשבה הייתה למלא את הבטן, אך במקום זאת הבטן רק מתרוקנת ומתרוקנת…

אולם, כשעובד כדי להכיר את הקב"ה אז הוא נשאר שמח בכל מצב! ואתה, קורא יקר, בודאי תמה: שמח? איך? אבל דע, כאשר אדם רוצה להכיר את הקב"ה הוא יכול לעשות זאת מכל דבר ובכל מצב – גם כשלא הולך לו! מכיוון שהוא מחפש ומבקש לדעת: מה השם רוצה ממנו? מה הבורא רוצה שהוא יבין מירידה זו? על מה עליו לעבוד? אולי אני בכלל מונח במקום של גאווה? אולי חסרות לי תפילות? השאלות שעולות במצבים האלה מובילות אותו לבקש, לחפש ולהכיר את בורא עולם.

וגם כשנכשל בעבירה, ח"ו, הוא לא נופל או נכנס למצב של תרדמה רוחנית. להיפך, הוא מתעורר יותר. כל תכליתו הרי לדעת שהוא אפס, כי המושג "להכיר את השם" פירושו לדעת שאתה אפס. ואדם לא יכול להכיר את הבורא מבלי לדעת זאת, כי הקב"ה הוא "אין עוד מלבדו" והראשון שעליו זה בא לידי ביטוי. ידיעת האפסיות מופנית אך ורק לאדם.

עתה, כאשר הוא רוצה לדעת שהוא אפס, וכל עניין העבירה היה רק להזכיר ולהוכיח לו שהוא לא יכול להתגבר על היצר הרע בלי עזרתו של השם, לכן הוא שמח שהתקרב מחדש אל התכלית שלו. אם היה יודע את אפסיותו קודם העבירה לא היה נכשל, מכיוון שהיה מתפלל ומבקש מהשם שיעזור לו. אבל הוא שכח את השם, לא התחבר אליו ולא דבק בו, לכן נכשל. וגם לזכור שהוא אפס. הכישלון מסייע לו להגיע לנקודה אותה הוא רוצה – לדעת את השם, לכן אדם כזה שמח.

הבדל שמים וארץ אנו רואים בין העובד את השם כדי להכירו, לבין העובד את השם בשביל עולם הבא. הראשון, זוכה לגן עדן כבר בעולם הזה, ובעולם הבא? ברור שהקב"ה לא יקפח את שכרו. השני, לעומתו, חווה את הגיהינום כאן בעולם הזה. ובעולם הבא? גם אם יצליח להשיגו הוא יהיה חסר את ההשגה האמיתית שיש לצדיקים שעבדו כל חייהם בשביל תכלית זו – להכיר את השם יתברך. אבל הוא לא עבד בשביל זה, לכן גם לא יודע דבר וחצי דבר מההשגה האמיתית, והעולם הבא שלו יהיה בהתאם.

כי מהו התענוג הגדול שיש בעולם הבא? להכיר את הבורא. אדם שעמל בעולם הזה כדי להשיג זאת, בעולם הבא שלו הוא יעלה מדרגה לדרגה בהכרת והשגת הבורא בלי סוף. מה שאין כן כאשר מדובר באדם, שאמנם עובד את השם יתברך כדי להכירו, אבל גם כדי לקבל שכר. כן, יתנו לו את שכרו, אבל יחסרו ממנו ההשגה והתענוג האמיתיים של העולם הבא, כפי שהוסבר לעיל. ואין לך כסילות גדולה מעבודה של מילוי בטן, על כל סוג שהוא, כי אדם כזה נשאר חסר את האמת והתכלית.

וכל זה מה בא ללמדנו? להתחיל לשאול: מה באתי לעשות בעולם הזה? מה תכליתו של המאמר אותו אני קורא עכשיו? מדוע אני מתעטף בציצית? וכן הלאה. כאשר אדם מבין שכל שאלותיו הן רק כדי להכיר ולדעת את השם יתברך – לפני כל פעולה, נשימה, אכילה, שינה, קל וחומר לפני כל מצווה ועבודת השם – שזו התכלית, חייו יהיו גן עדן עלי אדמות, חיים שאין בהם את המושג ‘רע’, כי מכל דבר הוא לומד להכיר את השם ומוסיף דעת ומתקרב אליו בכל יום.

השם יתברך יזכנו ללכת בדרכיו לשמו יתברך, כדי להכיר ולדעת אותו יתברך, שזהו רצונו יתברך, אמן כן יהי רצון.