לאן זה לוקח אותנו?

התקופה בסימן נופש ודרור. הרחבת הדעת, והפגת מתחים. מעט 'משנה מקום' ואולי גם 'משנה מזל'. העיקר שננשום מעט אוויר מאוורר יותר, אולי. המנוחה והנופש, ההפלגה אל המרחקים, עשויה לטמון בחובה רעיון נעלה יותר מהתרעננות של חולין. בואו נראה איך.
 
בכל בוקר מברך יהודי "אשר בחר בנו מכל העמים", אנו מצהירים ומברכים על כך שיש בנו, בכל אחד ואחד, משהו ייחודי, בלעדי ואישי עם השם יתברך. זוהי ברית איתנה של אמון ואהבת אין קץ. על יסוד ברית זו, יש לנו גם שליחות מיוחדת בעולם. כל יהודי במחוזות חייו, פועלו, כישוריו ותכונותיו, משמש ציר נאמן לשולחו. המשלח גם מבטיח שכר מופלג לשומרי הברית ונוטרי השליחות. אם נשמע לכל מצוותיו, מובטחת לנו ברית נצח, חסדים והשפעות ללא גבול.
 
הצרות מתחילות בשעה ששוכחים את מה שכה חשוב לזכור. כשעבותות ההתקשרות והזיכרון מתרופפים קמעא. מתוך חוסר שימת לב, תשישות ורפיון. אט אט גם נעלמת ההתלהבות, התחושה והדריכות הלוהטת של שליח המסור לתפקידו. והתורה מזהירה "הישמר לך פן תשכח…" שכחה היא אובדן הקשר, דעיכת הברית. אם הקשר מתרופף החיות נאבדת, והנפש מבקשת לעצמה חיות ממקורות זרים. באופן שכזה אין גם חוסן וכוח לעמוד בפני פיתויים והסטות של היצר. 
 
אם נרדמים יש מי שחובט ומעורר. הייסורים באים על מנת לעורר את הנפש מתרדמת שכחתה. אם הזיכרון מתרופף, הנפש סובלת ייסורים וקשיים. הבעיה האמיתית היא שלא תמיד קולט מי שאמור לקלוט את הרמזים. אדם מתייסר ותולה את ייסוריו במחושי הגוף, עייפות, מזל רע או רשעותו של הזולת. הצער והייסורים שנועדו לחדש את הקשר וברית האהבה מביאים את ההיפך. הוא הופך נרגן וכועס, עצוב ומותש.
 
בורחים מהייסורים
 
התשישות והעייפות מזמינים נופש. אדם משתוקק להתאוורר, לנפוש ולנשום אוויר חדש, נקי. ביסודה של כל יציאה לנופש חבויה תקווה שקטה. לברוח מהעולם, קשייו, ייסוריו, צרותיו ומטלותיו שאינן נגמרות.
 
מה טוב ומה נעים כשזוכים והנופש מוביל את הנפש להתרעננות אמיתית, מרומם את הדעת ומזכיר נשכחות. תוך כדי נסיעה והתרחקות מן המוכר והשגור, עשויה הדעת להתנער, להתעורר ולהיזכר לפתע: 'נכון, שכחתי משהו. נרדמתי, התעייפתי. אולי ניתק מעט הקשר עם מקור החיים…' היזכרות שכזו עשויה להפוך את מסע הנופש לנסיעה קדושה אל הצדיק. מסע קודש אל הזיכרון האבוד. נופש יכול בהחלט להסתיים בהתקרבות מחודשת להשם ולעבודתו.
 
ומה עושים כשהצרות והייסורים אינם מרפים גם בדרך? יצאנו, הרחקנו נדוד, והזיכרון עודנו בושש. אדרבא, מתוך טלטולי הדרך, שינויי המקום והזמן, תחושת הריחוק עוד מתעצמת.
 
רבי נחמן מברסלב מגלה (ליקוטי מוהר"ן, תורה קס"ט) את מעלתה של השמחה. השמחה היא המתקת הדינים. ועיקרה של שמחה, בשעה שהיא יורדת עד הרגליים, שגם העקביים ישמעו. זוהי המתקת הדינים. מצב של ריחוק הוא מציאות של 'עקב'. ירידה, התרחקות. את המצב הזה ניתן להמתיק על ידי 'תשמעון' – להשמיע לעקבים  את בשורת השמחה. כך הופכים את הריחוק לריקוד נפלא.
 
לרקוד ולהמתיק את הקשיים
 
ריקוד שכזה ניתן לחולל מתוך כל העצות שהנחיל לנו רבי נחמן זי"ע. הצדיקים מעניקים לנו עצות מופלאות לכל מצב, מגלים לנו שהשם יתברך נמצא תמיד גם כשנדמה לנו שאנו רחוקים ובלתי רצויים. ואת הגילוי וההודעה הזו צריך אדם להודיע ולפרסם לעצמו, לגלות למצבי העקביים והירידה שלו, שגם שם השם נמצא, ויש סיבה אמיתית לשמחה.
 
השמחה היא סגולה מופלאה לחידוש הברית וקשר האהבה עם המלך. "והיה עקב תשמעון", מגלה רבינו הקדוש, 'והיה' לשון שמחה. אם תהיה בשמחה בכל מצב, מובטחת לך שמירה "ושמר ה' לך את הברית ואת החסד".
 
ויש גם עצה מעשית מאוד. משפט. הדרך להשגת השמחה עוברת דרך עבודת המשפט. התבודדות וחשבון נפש. רבי נחמן מגלה שאת הדינים ניתן להמתיק כשעושים דין למטה, כך מבטלים את הדין למעלה. כשיהודי עסוק כל יום בלשפוט ולבדוק את מעשיו ודרכיו, הוא מסלק מעליו כל סוג של התגברות הדין. מכאן גם נסללת הדרך העולה אל עבודת התשובה של חודש אלול. משפט יומיומי מול בורא עולם, בדיבור פשוט ומתוך שמחה של קרבת השם, זוהי מתכונת נפלאה לכניסה נכונה לעבודת התשובה. זו גם ערובה לכך שנזכה בסייעתא דשמיא לשמור את כל משפטי התורה ולהתמיד בקשר נכון ורצוף עם בורא עולם. קדימה, מעכשיו!