לדווש באהבה לגיל הזהב

הנה הוא בא, ובצעדי ענק, השלב בו אני עוברת להיות חלק מאנשי גיל הזהב. וזה לא מה שציפיתי.

היו לי כמה אי הבנות על איך להתבגר, רעיונות כאלה שגיבשתי לי לאורך השנים. למשל, נהגתי לחשוב שבגיל הזה לא אהיה מוטרדת אם אמות (ואני אמות). חשבתי שלא יהיה אכפת לי אם אשמין (ואכפת לי). הנחתי שאהיה הרבה יותר בוגרת (לא תמיד), שאבין את עולם הכלכלה (ואני לא). וכמובן, שאהיה רגועה במצבי לחץ (לא מומלץ להיות לידי כשהם מגיעים).

דמיינתי לי גם שאהיה עם משמעת עצמית והשלטת הבלעדית ברגשות שלי. בקיצור, הנחתי שכמו (מרי פופינס) אהיה יותר פרקטית ומושלמת בכל דרך. המציאות היא, שאני עדיין נלחמת את המלחמות הטובות, אבל חייתי מספיק כדי לדעת שהקב"ה ימשיך להרים אותי כשהחיים יביאו עוד אתגרים שמפילים עד לרצפה.

אלוקים שומר דברים מאתגרים לאלה מאיתנו שרוצים להמשיך לגדול (וגם לאלה שלא). המבחנים אף פעם לא נגמרים והמשימות תמיד גבוהות. החיים יכולים להיות מוזרים, מפחידים ומאוד לא נוחים, אבל רק זה כאשר אתם מגיעים לרגע בו צריך לדווש עם פדל האמונה.

הנה חלק מהאתגרים איתם אני מתמודדת כאישה בגיל האחר:

בימים אלה אני לא מכריחה את עצמי לקום מהמיטה בגלל קולות של ילדים מתוקים ורעשניים שצריכים להתלבש, לאכול וללכת לבית הספר. שנים רבות את הבקרים שלי הייתי מתחילה בשעה חמש וחצי בבוקר, כדי לוודא שכולם יספיקו להתארגן ולהגיע בזמן להסעה לבית הספר (שבע וחצי אם התעקשתם). הייתי צריכה להישאר רגועה ולפעול מתוך אהבה ואקסטרה יעילות, לפעמים הרבה לפני שהגעתי בכלל לכוס הקפה של הבוקר.

שאר היום שלי היה מלא בכביסה, בישולים, ניקון של הבית ודאגה לתינוק החדש שהצטרף זה עתה למשפחה.

הילדים הגדולים היו חוזרים הביתה ממסגרות הלימוד שלהם, וזה אומר לנשנש, להכין שיעורי בית, להכין ארוחת צהריים/ערב, מקלחות ושעת שינה. ואז, קרסתי. לרוב זה היה בסביבות עשר. רוב האימהות הצעירות חוות לו"ז כזה.

מאמרים נוספים בנושא:

הימים ההם

אידיאלים שנשכחו

סבא'לה

העגלון

אני לא מרי פופינס

זה בוחן פתע

שיעור בתחנת האוטובוס

בוקר לא רע, אחרי הכל

חצי הכוס המלאה

ברגע שהילדים גדלו, התחלתי לעבוד מחוץ לבית. גם זה הצריך ממני לקום בבוקר מוקדם ולהיות בזמן בעבודה. אבל החלק השני עדיין נשאר, והרבה – כביסה, בישול ומטלות. עכשיו, בתוספת עבודה חדשה (אופס, תענוג) – בייביסיטר לנכדים המתוקים שהצטרפו למשפחה.

אף פעם לא הייתי צריכה לחשוב איך למלא את היום שלי, הלו"ז היה ברור וללא עוררין.

עכשיו, כשהתבגרתי, אין ילדים צעקניים בסביבה שצריכים עזרה. בעלי, שליבו הטוב יבורך, מאוד עצמאי. הוא מכין לעצמו אוכל (גם אני) ומסתדר נפלא. התפקיד שלי ככותבת מצריך ממני שעות רבות והייעוץ שאני עוסקת בו תופס את שעות הערב. אז עכשיו זה תלוי בי, איך אנצל את הזמן. התענוג העילאי ברובו הסתיים, והימים בהם הגבתי על אוטומט לצרכיהם של אחרים כבר לא.

סוף סוף יש לי את הזמן והאמצעים להתרכז בקשר שלי עם בורא עולם! אבל האם אעשה את זה?

כאמא צעירה, לפעמים התפללתי תוך כדי ניסיון התעלמות מקולם של הילדים, או מהילד התורן שנתלה לי על החצאית. לרוב, הייתי מותשת מכדי ללמוד. הטיפול בתשעה ילדים, בלי עין הרע, לא השאיר לי זמן לעצמי או לעזור לאחרים. היום אני יכולה להתפלל בנעימות ובאיטיות ולהתרכז בכל מילה בתפילה. יש לי את הפריווילגיה ללמוד וגם את הלוקסוס לחשוב. אני יכולה למלא את הימים שלי עם מעשים טובים ולפנות זמן לחברות. אבל האם אעשה את זה?

אני יכולה להניח לעצמי. "אחרי הכל" טוען היצר, "עבדת קשה בלגדל את הילדים. עכשיו את סבתא, תשכחי מכושר! לכי לישון, תאכלי עוגה טובה, תבלי את הבקרים בגלישה באינטרנט, צאי לקניות בקניון ותפסיקי לארח יותר מדי אנשים בשבת!" אבל האם אעשה את זה?

כמובן שאני יכולה (וצריכה) להירגע. אני ראויה לזה, אחרי כל השנים בהן עמלתי, עבדתי ויגעתי. אבל זה לא אומר שסיימתי לנסות להשיג עוד דברים בחיי. אני עדיין רוצה להיות עסוקה ולהרגיש יצירתית. אני עדיין דואגת לבריאות והמראה החיצוני שלי. אני ממש לא מתכוונת להיות סבתא שמנה מכופפת עם מקל (עדיין לא).

מה שאני באמת צריכה לעשות (וזה מצריך משמעת עצמית) הוא לנצל את השלב הזה בחיים כדי להעצים את דרגת האמונה שלי. אני יכולה לפתח את השיח שלי עם אלוקים, כי הזמן עובר מהר ולפני שארגיש אפגוש אותו שוב. ולמרות שאני בהחלט נותנת את הדעת על היבטים אחרים ונוספים בחיי, הדאגה העיקרית שלי היא – איך לנצל את הזמן שנותר לי לחיות על הצד הטוב ביותר. אני לא כזאת מבוגרת, אבל איך אומרים, אני גם לא נהיית צעירה (עד 120).

איזה מתוק זה מצד אלוקים שהוא מאפשר לי את המתנה המקסימה שמרגישה כמו תלמידה בחופש הגדול. ההרגשה היקרה הזו של יום שלם להעביר איך שאני רוצה ועם השם, החבר הכי טוב שלי, עושה לי טוב.

בימים אלה אני יכולה להתפלל בנחת ולאט, ללמוד דברי תורה ומוסר ולכתוב מאמרים בנושא האמונה (בסדר, גם לקרוא פה ושם על דונלד טראמפ).

אני גם בוחרת להיות סבלנית יותר עם עצמי ועם הסובבים אותי. ועם ברכתו המתמשכת של הבורא ותמיכתו האינסופית, אני יכולה לקוות לעוד דרכים מתוקות שיקרבו אותי אליו, בימים בהם אני עושה את צעדיי אל גיל הזהב.

והדבר העיקרי והחשוב שאני רוצה הוא, לנצל את השלב הזה בחיי ואת ההזדמנויות שהוא מביא בכנפיו בלי הפחד מלהתבגר, כי כבר יש לנו הבטחה מאלוקים: "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול. אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט".

נשמע לי טוב.