לדעת איך לבכות – פרשת השבוע דברים

החיים מתחילים מהמקום בו צופים בהם. לכל אדם מבט אחר. מה שנחשב אצל אחד להצלחה, ייראה בעיני האחר כישלון חרוץ. מה שעשוי לרומם את רוחו של פלוני, עלול להעכיר את רוחו של אלמוני. המציאות כפי שאנו צופים בה, מעורפלת ומתעתעת, אפופת צללים כאילו מוארת בעששית. חסרה לנו הבהירות, איננו רואים עולם באור של יום.
 
לא תמיד נראתה המציאות כך. כשהיינו על אדמתנו ובית המקדש התנשא בתפארתו על הר הבית, העולם כולו שטוף היה אור יקרות. "יפה נוף משוש כל הארץ" – המקדש אצר בקרבו את הדרה של הבריאה כולה. אפילו אומות העולם ידעו היטב היכן מצוי היופי והפאר האמיתי. בזמנים הטובים פקדו את שערי ירושלים משלחות מכל קצוות תבל וים רחוקים. מלכים ורוזנים התאוו להעשיר את ירושלים מכספם ולהעניק משהו מרכושם לבית השם. כך הפכה עיר הקודש תל תלפיות לכל העולם. בין חומותיה התנהלו החיים הטובים באמת. יהודים שקדו על תורה ועבודה מתוך נחת והרחבה.
 
בבית המקדש היה משהו מופלא. הוא זה שפקח לנו את העיניים. למקדש היה כוח ראיה, הוא העניק לנו מבט טהור וזך על כל פיסת חיים ונקודת הוויה. כשהמקדש היה קיים, לא הייתה המציאות כה מבולבלת, העיניים היו ממוקדות במה שחשוב באמת. יכולנו להשקיף על המציאות מתוך אספקלריית האמונה והביטחון. למצוא את השם בכל תנועה, מאורע ומצב. לא הייתה הדעת טרודה בכל מיני זוטות, במה שמציק לי, ובמי שעולל זאת, במה שחסר לי ובמה שעלול להיות. המקדש מכונה "מחמד עיניכם" אלו העיניים של כלל ישראל, וכשיש בעולם עיני בדולח שכאלו, תשומת הלב כולה מרוכזת בתכלית. כל אדם יכול היה להביט בעצמו ולראות את מציאותו כפי שהיא באמת, ללא שוחד ואשליה. הטוב שבנפש בולט ומאיר גם את המקומות האפלים הדורשים תיקון ורפואה. וכשהמציאות הפנימית והחיצונית בהירה כל כך, התכלית תופסת את מרכז התמונה.
 
דמעות של גלות
 
בית המקדש נחרב בעוונות, אבוי לנו. מה שהיה היה, וכעת יש לבקש היכן בכל זאת מצוי בעולם כוח כזה שיעניק לנו גם היום ראיה נכונה. רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקו"ת ס"ז) מגלה שהכוח המופלא הזה מצוי אצל הצדיקים, שהם מכונים "עיני העדה" והם נקראים הפאר והיופי של העולם. לצדיק יש כוח להאיר את עיני העדה, להעניק לכל אחד את כלי הראיה הנכונה, להשקיף ולראות בעצמו ובעולם את התמונה האמיתית שתוביל אותו אל התכלית.
 
הסתלקותם של צדיקים שקולה כחורבן הבית. ההסתלקות היא הסתרה, וכשהאור של הצדיק נעלם ונסתר מן העין, כשהדעת איננה מכירה בצדיקים ובסגולתם המופלאה, הנפש שרויה באפילה נוראה. בלי עיניים אין דרך לצעוד, בודאי שלא להתמצא בדרכי עבודת הבורא הנפתלות. וכשעיוורון שכזה משתלט על שדה הראיה, הנפשות משוטטות מחוץ לקדושה, "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". אין דרך ואין עצה, אין ישוב הדעת ואין שלווה. 
 
כשהעיניים אינן רואות את מה שצריך ורצוי לראות, הן מתמלאות בדמעות. האדם מוצא את עצמו אבל וחפוי ראש. מקונן ומבכה את חורבן חייו, עייף ומיואש. הבכי מסמא את העיניים, מבעד למסך דמעות התסכול קשה להבחין במציאות. בלתי אפשרי להתמקד בתכלית שעה שהדעת עסוקה במספד וכאב. זוהי גלות, שגרה של תסכול, תקוות נכזבות וייאוש. על זה נאמר "ממרום שלח אש בעצמותי…" כך נראה חורבן.
 
לבכות באופן הנכון
 
התיקון לחורבן נעשה אף הוא מתוך בכי. ובכל זאת זהו בכי אחר, שונה בתכלית. אם הגלות היא עיוורון, לב שרוף ואכול וראיה עכורה של המציאות, הרי שהגאולה היא אור עיניים, ואת הדבר הזה מעניקה לנו שבת 'חזון'. הנביא ישעיהו בן אמוץ מכריז בעיצומו של האבל 'חזון', מעניק לנו את כוח הראיה. מעניק לנו הזדמנות להיחלץ מהבכי הלא נכון, ולהתחיל להביט ולראות משהו אמיתי.
 
שבת חזון פוקחת לנו את העיניים, מראה לנו שהטוב והיופי מצוי ממש קרוב. יש מה לעשות בעולם, האוצרות טמונים בהישג יד. שבת חזון הופכת לנו את הבכי מיללה של תסכול וייאוש לבכי של תקווה. מתאב"ל, ראשי תיבות: "לא תבערו אש בכל מושתבותיכם". להתאבל על זוטות, לחטט בתסכולים ומחשבות מייאשות זוהי הבערת אש, שריפה וחורבן. הבכי הראוי, המתקן והמרפא, הוא זה הנובע מתוך ידיעה והכרה ברורה שיש לנו תקווה. בכי הנובע מתוך רצון וגעגוע, לא מתוך ייאוש, הוא שממשיך אלינו גאולה וישועה.  
 
בימים אלה אנו מתאבלים, האבל הוא צעקה מעומק הלב. כשתפילה רגילה לא מספיקה, יש לגנוח ולהתאנח. לאנחה אמיתית יש כוח עצום, וכשחדלים מלהתאנח ולהצטער על הבלים ותסכולים, ומתאנחים על מה שחסר לנו באמת, מתוך תקווה ואמונה, זוכים בעז"ה לראות את הגאולה השלמה.