לדעת איך ליפול

 

 

אח… איזו ירידה כואבת זו הייתה… נפילה מארץ הנפילות. אחת כזו שאתה יורד אותה בשעטה במדרון ולא בטוח בכלל אם תצליח לעלות ממנה שוב.

 

כזו שבמהלכה, מרוב שכל כך חשוך שם למטה, אתה לא רואה כלום – לא אמונה, לא טובה, לא ה’. רק מאמין "על עיוור", ובעיקר – מרגיש. מרגיש את כל הכאבים, הפצעים והצלקות מעוצמת המכה, מעומק הירידה התלולה. ומה שהכי מבלבל – זה שהיא באה בהפתעה גמורה.

 

הן תמיד באות אלינו בלי להודיע, הירידות האלו…

 

נשמע מוכר?

 

מי שרוצה לזכות לתשובה, אומר רבי נחמן מברסלב, העוגן שלנו בחיים סוערים אלה, צריך שיהיו לו שתי בקיאויות: "בקיא ברצוא" – בעלייה, וכן "בקיא בשוב" – בירידה. רבי נחמן מחדש לנו שגם בירידה עלינו להיות מומחים, לא רק בעלייה וב"אורות".

 

אז איך לעלות מעלה מעלה במעלות הקדושה והרוחניות כולנו יודעים ולומדים כל הזמן.

 

אך האם אנחנו יודעים, בבוא העת, גם איך ליפול? איך לרדת מבלי להתרסק?

 

בימים האחרונים גיליתי על עצמי, תוך ניסיון כואב על בשרי, שאני לא ממש "מומחית" בזה.

 

אז עכשיו, אחרי הכל, ברוך ה’ ובעזרת ה’ יתברך, החלטתי לקבץ כל מיני עצות שחיזקו אותי כשהייתי למטה ולא ראיתי כלום, כדי שבירידה הבאה שלנו, יהיה לנו קצת יותר מואר (אתם מוזמנים להוסיף משלכם):

 

עוד מעט אני עולה מדרגה

 

לזכור שהירידה היא הכרחית – בלעדיה לא נוכל לעלות לשום מקום. בלי ירידה – לא תהיה עלייה. רבי נחמן מסביר כי לפני שאדם צריך לעלות מדרגה לדרגה, בהכרח הוא צריך לעבור דרך בלבולים והסתרה. משמח לחשוב ששבירת הכלים שאנו חשים עכשיו, היא לא סתם, אלא הכנה כדי שייבנה בנו כלי גדול יותר, שיצליח להכיל אור רב יותר, דרגה גבוהה יותר. הרב ארז משה דורון ממשיל את זה בצורה נפלאה לאדם העולה מתל אביב לירושלים – בדרכו בעליות לירושלים, הוא ודאי נתקל גם בירידות התלולות, בפיתולים, אבל הוא זוכר ויודע שגם כשהוא לכאורה כרגע בירידה – הוא בעצם בעלייה – כי המגמה היא למעלה – לירושלים. ולבסוף, הירידה – מתהפכת לעלייה גדולה. כי "הירידה היא תכלית העלייה"!

 

לקרוא לה’ מתוך הערפל

 

נכון, אנחנו לא מבינים למה הכל קורה לנו כמו שהוא קורה, ואנחנו כבר לא מצליחים לראות את ה’ מסתתר מאחורי הכל, מציץ מבין החרכים, מחמת הערפל שמסביבנו, אבל אנחנו יודעים שהוא נמצא שם. גם כשלא רואים. זוכרים איך  שכשהיינו ילדים קטנים ושיחקנו את "משחק החושך" – עטפנו את העיניים שלנו ברטייה וניסינו לתפוס את שאר הילדים תוך כדי קריאה בשמם? אז כמו אז – גם עכשיו. אנחנו – עדיין ילדים, עדיין עם רטייה על העיניים, מסתובבים בחושך ומחפשים את ה’ המסתתר לרגע. אז לא להתייאש, לא להאמין לתחושת ה"לבד", לקרוא לה’, הוא יענה לנו, ולאט לאט נצליח להגיע אליו. כי זה לא הוא שנעלם, שלא נמצא חלילה, זה רק אנחנו שבעצימת עיניים. שמעתי בשם ה"בן איש חי" רעיון יפה על הפסוק "משגיח מבין החלונות, מציץ מבין החרכים" (שיר השירים) – אם בעבר היה הקב"ה משגיח עלינו, ילדיו, "דרך החלון", כאשר אנו רואים אותו והוא רואה אותנו, הרי שבגלות האחרונה, עכשיו, הקב"ה מסתיר עצמו מאחורי הקיר, ומציץ מבין החרכים – כך שאנחנו כבר לא רואים אותו – אבל הוא עדיין לא מפסיק לרגע מלראות אותנו. "ומשה ניגש אל הערפל – אשר שם הא-לוקים" – האלוקים נמצא דווקא בתוך הערפל, בתוך הבלבול, בתוך החושך.  וואלה, איך לא חשבנו לחפש אותו שם?

 

להתחזק ברצון

 

רבי נחמן מברסלב מלמד שהעיקר הוא הרצון, ואין כמו זמנים כאלו, של ירידות, כדי להתחזק ברצון. להגיד לה’: "אני כל כך רוצה להיות בשמחה עכשיו, אבל לא מסוגלת… תעזור לי להיות בשמחה", "נכון, אני לא מצליח לקרוא אפילו פסוק אחד בכוונה, אבל תדע שאני ממש רוצה…". ואז, אחרי שנפרט לה’ את הרצונות הטובים שלנו, גם אם לא נצליח לעשות ולו מעשה הכי קטן, ה’ יצרף כוונה למעשה. יתרה מכך, לעיתים אפשר לראות איך לפתע, כנגד כל הסיכויים, ה’ מגשים לנו את רצוננו. איך פתאום נפתח הלב לתפילה, לשמחה, מבלי שניסינו בכלל, בסך הכל רק רצינו. וזה עובד, מניסיון.

 

לא לעזוב את החבל

 

כאשר אדם יורד למטה, הוא בעצם יורד למטרה מסוימת, וזה גם בהשגחה פרטית. לעיתים, המטרה היא להעלות ניצוצות מהמקומות הנמוכים האלו דווקא. שמעתי על זה משל יפה: משל לאדם שצריך להציל מישהו מתוך בור עמוק. אז קושרים אותו בחבל ומורידים אותנו למטה, לבור אפל ומחניק, לאט לאט, עד שהוא מגיע אל אותו אדם, שנמצא למטה בחושך, לבד – והוא נותן לו יד ויחד הם עולים למעלה – על ידי החבל. החבל הוא כמובן הקב"ה – שמוריד אותנו לחושך, וגם דואג להעלות אותנו משם, יחד עם עוד נשמות שהצלנו בדרך – אם רק לא התייאשנו מהחושך ועזבנו את החבל! ברגע שאדם נמצא בירידה וקורא לה’ גם משם, מדבר איתו, זוכר אותו – זה אומר שהוא אוחז בחבל – ואז בע"ה הוא יזכה גם לעלות, וימשוך אחריו עוד נשמות התלויות בו, וגם את עצמו. רק לא לנתק לרגע את החיבור בינינו לבין הקב"ה, רק לא לעזוב את החבל, רק לא להתייאש!

 

 

ללמד זכות על עצמנו. לא לשפוט את עצמנו על איך נפלנו, לא להיבהל מעצמנו, רק למצוא את הנקודות הטובות שבנו, גם בירידה, גם בנפילה – ולייקר אותן. ("איזה חמוד אני, בכזו ירידה, ובכל זאת מניח תפילין…"), כי הן חשובות בעיני ה’ בשאול תחתיות, הרבה יותר מאשר כאשר אילו הכל היה הולך לנו בקלות. רבינו הכתיר אותה במעמד הגבוה הזה – ואמר – "רק אזמרה ורק אזמרה" – ואם הוא אומר – חזקה עליו שהוא יודע….

 

חשוב לאהוב את עצמנו גם עכשיו, ואולי – בעיקר עכשיו.

 

והכי חשוב – לזכור – "כי אין מעצור לה’ מלהושיע – גם אותי בעת הזאת!"

יהי רצון שנזכה שכל הירידות יתהפכו לנו לעליות, והכל יתהפך לנו לטובה – מעתה ועד עולם.

 

"…מי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגור מותניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה’ תמיד, בין בעלייה בין בירידה… היינו – בין שיזכה לאיזו עלייה, לאיזו מדרגה גדולה, אף-על-פי-כן אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד, לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו’, שזהו בחינת בקי ברצוא, בבחינת עיל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". וכן להיפך, שאפילו אם ייפול, חס ושלום, למקום שייפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא, בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך, וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך". וזה בחינת בקי בשוב, כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו. (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, ו’)

 

* * *