לדעת לוותר – פרשת השבוע ויצא

פרשת השבוע ויצא - "כשאדם שקוע בגשמיות שלו, לא טוב לו. כשהוא מסיים את התענוג, הוא רוצה עוד תענוג. וכשהוא מוותר, נפתח פתח גדול לאור האלוקי...

4 דק' קריאה

הרב מנחם אזולאי

פורסם בתאריך 06.04.21

פרשת ויצא
 
 
"ועיני לאה רכות"
 
כוח התפילה הינו עצום. סביר להניח, שאם היינו מודעים לכוחה של התפילה חיינו היו נראים אחרת.
 
יטען מאן-דהוא ויאמר: 'וכי אפשר היום, בדור חלוש שכמותנו, לפעול את שפעלו אבותינו ואבות אבותינו בזכות תפילתם?' אך טענת שווא היא זו, שהרי אמרו חז"ל: "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה, דף כ"ה ע"ב). גם בן דורנו, אם יתאמץ ויעשה כל שביכולתו כדי להתפלל, יזכה לקבל את השפע היורד מהיכלותיה של התפילה.
 
"דברו אנשי שלומנו במעלתה של עבודת ההתבודדות וריבוי התפילה שלמדים אנו זאת מלאה אמנו, שאף שיעקב אהב את רחל, והיא לאה היתה מיועדת על פי הסדר שנקבע למעלה להינשא לעשיו, כי "הגדולה לגדול" כמו שאמרו רז"ל (ב"ר, ע, ט"ז), אף על פי כן זכתה מרוב הבכיות בתפילותיה ודמעותיה עד כדי כך שהיא נישאה ליעקב הראשונה ורוב השבטים יצאו ממנה, ואף משיח גם הוא יהיה מבני בניה, וכל זה מחמת ש"עיני לאה רכות", שהיתה עייפה ולאה מרוב הבכיות שבכתה בתפילותיה שלא תיפול חס ושלום בחלקו של עשיו, ובכוח דמעותיה ותפילותיה הרבות פעלה עד כדי שינוי מזלה לגמרי לגמרי. וכל זה בא ללמדנו שנדע להאמין שכוח התפילה הוא למעלה מכל המזלות, למעלה מכל החשבונות והשכלים הנראים והנדמים לכאורה לעינינו. כי יש בכוח התפילה לשנות ולהפוך את כל דבר מהפך אל הפך הגמור, והוא הוא העניין שעל ידו מתהפך הכל לטובה – לטוב הגמור" (שיח שרפי קודש, ח"ו, שד"מ).
 
אומר רבי נחמן "כי הכל יכולין לפעול על ידי תפילה ותחנונים וכי כל גדולי הצדיקים לא באו למדרגתם, כי אם על ידי הנהגה זאת" (ליקו"מ ח"ב, תורה כ"ה) ומוסיף במקום אחר: "ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלוא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד בשעת התפילה ושומע התפילה, ודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והיה מדקדק מאוד לכוון את דבריו" (תורה ס"ב).
 
אומר הרב אליעזר ברלנד שליט"א: "ואם אדם זוכה, הרי הוא מרגיש ממש איך כל מילה ואות חובקים אותו ומלפפים אותו ואינם מניחים לו ללכת הלאה, וכל זה אפשר לזכות כאשר מנגנים את אותיות התפילה וקול הנגינה הוא בזכות ובבהירות גדולה. כי אמר רבי יוחנן "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זימרה עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (מגילה לב, א, יחזקאל כ).
 
התקדשות
 
מרבה התורה לספר לנו מכל ענייניהם ומעשיהם של אבותינו הקדושים אבות העולם, ואיך חפרו בארות, ומיעקב אשר הציג את המקלות ברהטים וכיוצא בזה, כל זה לגלות לנו גדולת מעלתם וקדושתם, שזיככו את עצמם כל כך עד שזכו לעבוד את ה' יתברך בכל תנועותיהם וענייניהם, וכל זה להעיר אוזנינו וליבנו שגם אנחנו נטהר ונקדש עצמנו גם בכל העבודות החיצוניות ועסקי החול, כדי שנזכה גם אנחנו לבוא לאיזה בחינה ומדרגה ממעלות קדושת אבותינו הקדושים, כמו שאמרו רז"ל: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"?!
 
"כי הבחירה חופשית בכל דור ודור, וכמאמר רז"ל: "אין דור שאין בו כאברהם", ועל כן מצינו גם בדורותינו צדיקים אמיתיים, גדולים ונפלאים מאוד, שזכו לעבוד את ה' יתברך גם בכל עסקי החול. ועל כן מאחר שעיקר התכלית של ישראל הוא לזכך את עצמן בתכלית הקדושה מכל התאוות שבעולם, על כן בודאי הוא טובה גדולה מה שהרבה לנו ה' יתברך תורה ומצוות, כדי שיהיה לנו כוח להתעורר לה' יתברך, ולהמשיך עלינו קדושה גדולה בכל עניין ועניין ע"י ריבוי תורה ומצוות, ולהתעורר לתשובה בכל פעם, וכמו שכבר נמצאו הרבה בעלי תשובה בעולם, אשרי להם. וכל זה כלול במאמרו של רבי חנניא בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" – לזכות דייקא, שיהיו מזוככים לגמרי כנ"ל" (ליקוטי הלכות, סימני דגים, ד – ג).
 
ומה הלימוד שלנו מכל זה?
 
תורה ואמונה – למרות החיוב הגדול לעסוק בתורה, מגיע גם הרגע שבו האדם צריך לסלק את שכלו ולפעול באמונה, בתפילה, בתמימות ובפשיטות. פרק חשוב זה מלמד אותנו יעקב אבינו, עליו נאמר בפרשה: "וישכב במקום ההוא". אומרים לנו חז"ל (מגילה ט"ז), ששם שכב, אבל י"ד שנה ששימש בבית שם ועבר לא ישן כי היה עסוק בתורה. ולכאורה קשה, אם היה מנדד שינה מעיניו י"ד שנה, מדוע במקום הזה דייקא שכב לישון? אומר לנו רבי נתן: "שכל י"ד שנה עסק בתורה, היינו שהיתה עבודתו עפ"י שכל, שזהו עסק התורה, אבל כשפגע במקום, ראה ששם אי אפשר לעמוד בשום שכל כי אם באמונה על כן וילן שם, שם צריכים רק בחינה של שינה, של הסתלקות המוחין, וסומכים רק על אמונה לבד" (חושן המשפט, פקדון ג).
 
לקדש את ענייני החול – כשישן יעקב נאמר: "והנה ה' ניצב עליו", בחינה של "שיויתי ה' לנגדי תמיד", אפילו בזמן השינה. זו שינה קדושה ועליונה מאוד, עד כדי כך שהאבנים למראשותיו התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת עלי יניח הצדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, ומיד עשאן הקב"ה אבן אחת שהרי תחילה נאמר: "ויקח מאבני המקום" ואח"כ נאמר: "ויקח את האבן אשר מראשותיו" (רש"י).
 
נשמה קדושה – דבר נוסף שאנו למדים מיעקב אבינו הוא, שהאדם, אף על פי שרגליו מוצבות ארצה, והוא מתעסק שעות ושנים רבות בענייני החומר, הרי ראשו מגיע השמימה, ברצונות וכיסופים, בדבקות ובאהבת ה'. "הנשמה של יהודי היא נשמה קדושה, גדולה ועצומה, וכשמקושרים לצדיק האמת זוכים לתוספת של רצונות וכיסופים, לאור נוסף, להתנוצצות נוספת" (הרב טיקולסקי, שבת ויצא תשס"ה).
 
עלינו להאמין בכוח הנשמה הקדושה שלנו כדי שנוכל להגיע לכל דרגה. רבנו אומר לנו שאנו יכולים להיות כמוהו ממש, וצריך להאמין לדברים אלו. וכדי להגיע לפסגה זו, עלינו לקשר עצמנו עם שאר נשמות ישראל בכל מקום וזמן, להרגיש אהבה לחברים, לראות את הטוב, לעשות למען הזולת, לתת ולא רק לקבל.
 
הויתור – אל פסגת ההתקדשות לוקחת אותנו רחל אמנו, ומלמדת אותנו על כוחו העצום והרב של הויתור.
 
מספר המדרש (מדרש רבה על איכה) כי הקב"ה לא היה מוכן לסלוח על המעשה הנורא של ישראל, שהכניסו פסל לתוך ההיכל, לתוך קודש הקודשים. באו האבות והנביאים, והזכירו את מסירות נפשם, אולם הקב"ה לא התרצה להם. כל הזכויות שהיו לאבות לא יכלו לשכך את הכעס והזעם של הקב"ה על עם ישראל. אך מי כן הצליח?
 
"רחל אמנו, שהזכירה את הויתור הגדול שלה, שהכניסה את לאה לתוך האוהל ונתנה לה את הסימנים וכך זכתה לאה להתייחד עם יעקב לפניה. יעקב שולח לרחל מתנות במשך שנים ולבן הארמי (אותיות רמאי) נותנן ללאה. רחל ידעה ושתקה. לא אמרה מילה. השתיקה היא ויתור. זה דבר עצום ונורא. כנגד זה לא יכול הקב"ה לעשות שום דבר. דבר כזה לא עשה אף אחד לפניה.
 
"קדושה זה ויתור. אני מוותר לכבודך יתברך כדי להוסיף קדושה לחיי. או אז מתחברת הנשמה ישר עם האור האלוקי. בכל מקום שיש מסירות נפש לה' יתברך, שם יש ויתור. האדם נמצא רוב הזמן בענייני חומר, ואז הכל סתום. האור האלוקי מסובב את האדם עשרים וארבע שעות ומחכה לרגע שיווצר איזה פתח קטן. כשנוצר הפתח, הוא מיד נכנס. זו המטרה של הקב"ה. שהרי כל מטרת הבריאה היא שהעולמות העליונים יכנסו בעולמות התחתונים ויעלו אותם למעלה.
 
"כשאדם שקוע בגשמיות שלו, לא טוב לו. כשהוא מסיים את התענוג (כגון אכילה) הוא רוצה עוד תענוג. וכשהוא מוותר, נפתח פתח גדול לאור האלוקי. רחל בויתור שלה נעלמה כולה, ויתרה על הכל והפכה לאיננה ואז קיבלה את כל האור. במקום שאדם מוותר, שם מגיעה הקדושה. אדם עושה חסד וגם זה ויתור. הוא מוותר על הזמן שלו, על כסף, אך הוא לא מפסיד ומיד מקבל דברים אחרים, נפלאים ועצומים, כפי שרחל אמנו קיבלה את יוסף הצדיק, שהיה בדרגת האבות, ואילו בניו מנשה ואפרים היו בדרגת השבטים" (בעל "אור פני מלך חיים").
 
מעשה אבות סימן לבנים! יהי רצון שנלמד מאבותינו הקדושים והאמהות הקדושות את האמונה בכוח התפילה ואת הרצון להמשיך קדושה על כל ענייני החול, וכך נזכה שחיינו יהפכו למסכת נפלאה של קידוש שם שמים.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה