להוריד את האגו

לאחרונה אני בוחנת ביתר שאת את הרצון שלי לְרַצוֹת – מדוע כל כך חשוב לי לצאת בסדר כל הזמן, עד כדי כך שאני מוכנה לשלם מחירים כבדים ובלתי הגיוניים של הצדקות, תירוצים וטיוח האמת? מדוע חשוב לי שכולם יאהבו אותי, שיחשבו שאני טובה וצדיקה? למה אסור לי בשום פנים ואופן לטעות, או לפחות להודות בכך שאני טועה? איך זה שכל ביקורת הכי קטנה מקפיצה ומורידה אותי לתהום שאולה?

כשאני מתבוננת ברצון להיות מושלמת, אני מגלה שזה נובע מהעובדה שבכולנו יש חלק אלוק ממעל, ושכולנו רוצים להידמות לאבינו שבשמיים. הרצון עצמו הוא רצון יפה וטהור. וככזה, הוא מזכיר לנו כל הזמן שעלינו להיות קדושים כמו מלך מלכי המלכים, שהרי אנו ילדיו ולכן עלינו להתנהג בהתאם.

אממה? הבעיה מתחילה כשאנחנו "גונבים" לזכותנו את השלמות, כשאנחנו חושבים שזה שייך לאישיות ולמבנה שלנו, שזה רק "כוחי ועוצם ידי". לצערי, הגנבה הזו מתרחשת בהיסח הדעת וכל כך בקלות. כשדבר-מה מצליח לנו, כמעט בלי לשים לב היצר "מתלבש" על הנטייה לשלמות, והופך אותה לכזאת שנדמה לנו שרכשנו אותה במו ידינו. אנו שוכחים את אלוקים באותו הרגע, ומתרכזים בתחושת הגאווה והתרוממות הרוח שמלווה לרגע.

רק כשאנחנו נופלים, טועים ולא מצליחים, פתאום התחושה הזו מטרידה אותנו – מה? הייתי לא בסדר? איך זה יכול להיות? בוודאי שזה לא באשמתי, הרי כך וכך גרמו לי לעשות זאת. הרי לא התכוונתי לפגוע כלל, זה מישהו אחר לא הבין אותי, אז זאת ממש בעיה שלו. אני בסדר גמור ושהוא יתמודד עם חוסר הביטחון וחוסר התקשורת שלו. מה אני אשמה בכך שאין לו עבודת המידות? בזה שהוא מקולקל?

בקלות רבה הסיבות הללו מרגיעות את האגו שלנו, ש"עולה על עץ" בכל פעם שמישהו מפנה אלינו ביקורת או טענה. אחר כך מאוד קשה להוריד את האגו מהעץ הזה. הוא נוטה להשתרש עמוק ואף להצמיח ענפים ועלים משלו.

מאמרים נוספים בנושא:

לוותר כדי לתת

כניעה מתוקה

חגיגה של דאגות

האגו יוצא מהכלים

א,ב,ג או ש,ת,ר?

גאווה שקטה

רק בגללי?

אידיאלים שנשכחו
מה עשית בשבילי?
תניחו את הכוס

כשאני בוחנת את התופעות האלו בי, אני שמה לב שהאגו שלי לא מסוגל להכיל שום טענה, והוא משתלט על כל חלקה טובה של ההיגיון באותו רגע. זה מדהים כמה הוא חזק ובלי שליטה. הוא ממלא אותי ולא מאפשר לי לראות או להבחין איפה ואיך טעיתי. רק כשאני עושה עבודה חזקה בתודעה של הפרדה, התמונה מתחילה להתבהר. בהתחלה, אני רק בוחנת את הסנגור שבי שמעלה הצדקות למעשיי. אני נותנת לו לסיים את דבריו (כי אין לי ברירה אחרת, הוא פשוט משתלט) ורק אז משחקת את תפקיד השופט ושואלת את עצמי: "אבל אם מישהו נפגע, לא יתכן שאין לך חלק בזה. ומהו החלק שלך?"

לפעמים האגו לא נותן לי לראות את החלק שלי ורק ממשיך להצדיק. אבל עצם העובדה שאני כבר יודעת שיש לי חלק, גם אם הוא חלק קטן בהפרת ההרמוניה, כבר משנה את המאזן. אחר כך אני משחקת את הקטגור ותוקפת את הצד האחר, מונה את החלק שלו בדרמה. כשאני מעלה את טענות הנגד אני שואלת במקביל – "ואת מכירה תודה? ואת יודעת להקשיב? ואת נמצאת שם בשבילו? ואת רואה אותו?"

כל טענה שאני מעלה, אני בודקת עם עצמי איפה אני לא עומדת בסטנדרט שהצבתי. הרי האחר הוא רק מראה להראות לי היכן אני מזייפת.

לבסוף, לאחר המשפט הקשה ולקראת ההכרעה, האגו שלי קצת נבול, הפגמים שמצאתי בעצמי הקהו את שורשיו ועכשיו זה הזמן להכות בו סופית – "את יודעת מה שרון" אני אומרת לעצמי, "זה בסדר גם להיות לא בסדר. מותר לך לטעות, לזייף, לא להיות מושלמת. זה לא אומר שעליך להזניח את עצמך, זה לא אומר שאת צריכה לשנוא אותך, זה בסך הכל אומר שאת אנושית, לא מושלמת – ואת זה כבר יודעת מימים ימימה – מאז שאכלנו מעץ הדעת. אז מה החידוש?"

רק אז אני יכולה להירגע ולהבין שלעולם לא אוכל לרצות את כולם. לעולם לא אהיה לגמרי בסדר – וזה בעצם הסדר האמיתי, וככה הכל באמת בסדר.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com