להחזיק במושכות

בזמן האחרון, אני מודה, שהרפיתי קצת מהמושכות.

למה? ובכן, הנסיבות והמציאות של תינוק קטן בבית, פעוט בן שנתיים בלגאניסט, שלושה ילדים קטנים בפערים של שנתיים וכל הבלגאן של כולנו, גורם לי לא אחת לעגל פינות ולוותר על מאבקים. חלקם באמת מיותרים, ואני מודה לא-ל על כך שאין לי יותר מדי אנרגיה ללכת ראש בראש מול הילדים שלי, אבל לצערי, לפעמים אני גם מוותרת על נקודות קצת יותר מהותיות ובדיעבד אני נוטה להתחרט על כך.

הרבה דובר כבר על התחבבות המצוות על הילדים. ובאמת, ככל שעובר יותר זמן במסע התשובה שלי אני מרגישה שזוהי נקודה מהותית, חשובה ומורכבת עד מאוד. מספיק להתבונן בחלק מהנוער הדתי של היום בכדי להבין זאת היטב.

לחלק מהחוזרים בתשובה יש נטייה, לעיתים, להקפיד עם עצמם וכן על ילדיהם, ולרוב זה באמת מצדיק את עצמו. אבל השאלה שעומדת בפני ולעולם אינה משתנה היא – כמה באמת צריך ללחוץ על הילדים וכמה להרפות?

ברור שאני לא רוצה לכפות עליהם את המצוות בכוח, אלא מעדיפה שירצו לקיים אותן מתוך בחירה ואהבה אמיתית אלא שהם, לא פעם, פשוט לא רוצים.

למזלי, אני נשענת וסומכת רבות על החברה והקהילה או על המסגרות הלימודיות שישפיעו עליהם לפנות לדרך הנכונה. לפעמים, אני אפילו מוצאת שאני מתחזקת מילדיי או הפוך – מתבלבלת איתם ביחד.

אני לא מהמקפידים. ולא בגלל שאני לא רוצה, אלא פשוט יותר נוח לי לזרום, להקל, לעשות מה שצריך ולא מעבר.

לפעמים, אני מקנאה באלו המקפידים ולפעמים הם גורמים לי במקרה הטוב לאי-נוחות, או בזה הפחות טוב, לדחייה והקפדה עליהם בחזרה.

מאמרים נוספים בנושא:

אמא עם מילה

הצלחתי לא לקלקל

תפילה של אמא

אני רק השליחה

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

המאמן האישי שלהם

אמא, קצת קשה לי

פילטרים בחינוך הילדים

אמא חיילת

ההקפדה נובעת מרצון ללכת בדרך הישר עד הסוף, בלי סטיות. המקור שלה מעורר השראה אך יכול, בד בבד, לעורר את הדין והגבורה ולהעצים את הפערים בין הרצוי למצוי. הידיעה שמישהו מצליח ללכת עד הסוף, לנשוק לאמת, מעוררת את המקום החסר אצלי ולכן, בהתקלות עם דבר כזה, עלול להתעורר חוסר נוחות והקפדה.

מתוך מודעות לתחושות הללו אני משתדלת לא להקפיד על ילדיי, אך בהחלט רוצה להקנות להם הרגלים טובים לחיים.

בעצם גידול וחינוך הילדים בשוטף, ישנם כל כך הרבה פרטים שאפשר ורצוי להקפיד עליהם. חלקם חומריים, פיזיים וטכניים, ואחרים קשורים להסתכלות על העולם, לחינוך ולדרך חיים.

לפעמים אני מרגישה שאני מעירה בלי סוף: "צחצחת שיניים? עשית מערכת למחר? סידרת את החדר? לקחת את הנעליים למקום?" לא הכל הולך בקלות, ויש שאלות שנשאלות כמה וכמה פעמים בעוצמות של קול הולכות וגוברות עד שהבקשות מתמלאות (ולא תמיד לשביעות רצוני המלאה).

כשאני מסיימת את הסיישן הזה, לא רק לילד אחד אלא לארבעה והילדים סופסוף במיטות, אני יושבת ומניקה את התינוק ונזכרת שלא אמרתי אתם "קריאת שמע".

נכון, יכול להיות שהגדולות זכרו ואמרו אבל מה עם הקטנים? הם בטח פספסו. ליבי נחמץ לרגע. איך יכולתי להתעקש על כל השטויות האחרות ולשכוח את הדבר הכי חשוב?

אני עוברת על היום שעבר והשאלות ממשיכות ואינן מרפות: כמה ללחוץ וכמה לשחרר? כמה להתעקש וכמה לוותר? כמה להזכיר וכמה לסמוך על הזיכרון שלהם? כמה לדרוש מהם בהתאם למה שאני דורשת מעצמי?

למחרת, יום חם, כולנו בבית ואני מתקמצנת להפעיל את המזגן המרכזי. פתאום, הילדה יוצאת מהחדר עם גופיה. את המבט התמוה שלי היא פותרת ב"אמא חם לי", ואני מתבלבלת במחשבותיי, 'מה? לא אתן לה קצת להשתחרר בחלל האינטימי שלנו? היא בסף הכל ילדה. אף אחד לא רואה אותה כאן, ובאמת חם מאוד…'

כבר שבע בערב ובחוץ מתחילה לנשוב קצת רוח. אני יוצאת עם הקטנים לחצר ביתנו. פתאום, היא מופיעה… עם הגופייה כמובן. אני רוצה להעיר לה. 'היי, אנחנו בחצר, תתלבשי, יכולים לראות אותך', אבל לא עוברת שניה ומגיע השכן על האופנוע שלו ורואה אותה.

שוב אני מתכווצת. למה לא אמרתי? למה אפשרתי? האם באמת היא צריכה את השחרור הזה, או אולי זה רק הצרכים שלי מהעבר הם אלה שמושלכים עליה? איזה מין מסר אני מקנה לה ואיך היא תנהג בביתה בעתיד כאישה נשואה? אולי אם אין אפשרות כזו מלכתחילה, אז לא מרגישים שכאילו מוותרים על משהו?

אני מבינה שלפעמים הרצון לתת, לשחרר ולרחם עליהם הוא בעוכריי, ויותר גרוע – בעוכריהם. אני גם מבינה שתמיד אפשר לתת אלטרנטיבה ראויה, רק צריך להיות יצירתיים, מכוונים, מדויקים עם עצמנו ובטוחים ברצון השם עבורנו.

גבולות זו לא מילה גסה. בתוך הגבול יש סדר, יש מרחב תמרון ויש ביטחון.

אני מחליטה לחזור ולהחזיק במושכות בלי לחשוש. אני אכוון את הסוס שלי בדרך הנכונה עם כמה שפחות קיצורי דרך ועיגולי פינות, ובעזרת השם, העגלה המלאה לא תתקשה לעקוב מאחור.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com