להחזיר את הרוח למפרשים

בתקופה האחרונה אני מרגישה שפיתחתי אלרגיה ל"להיות מסכנה".

אם אני – מלכת המסכנות והקורבן הראשי של אלוקים – הגעתי למצב הזה, כנראה שימות המשיח קרובים מתמיד. כי להרגיש שאני תמיד "אוכלת אותה", שאף אחד מבני הבית לא מעריך את מה שאני עושה עבורם, שאני תמיד האחראית וזאת שמוטל עליה שהבית יראה "נורמאלי", ואם אני לא אעשה אף אחד לא יעשה ולכן אין לי ברירה – זאת תחושה ממש מבאסת, על גבול הבלתי נסבלת.

להתהלך בעולם כל הזמן בתחושה ש'מסדרים אותי' זה לא פשוט. אני סובלת רבות מתחושת הקורבן של מציאות עצמי – זאת שאני בחרתי, זו שהקב"ה בטובו הרב העניק לי, זו שביומיום גורמת לי לסלידה ועצב בכל פעם שאני פוגשת כיור מלא בכלים שומניים.

הרבה יותר קשה להסתובב עם עצב כשאתה יודע שאין לו בסיס אמיתי במציאות.

אז בגיל ארבעים ואחד החלטתי אחת ולתמיד שנמאס לי סופית להזין את המפלצת, שנמאס לי להוסיף עוד קרשים למדורה הזו, ונמאס לי לתת כל כך הרבה כוח לפער שבדמיוני בין איך שאני חושבת שהחיים שלי צריכים להתנהל, לבין איך שהם מתנהלים.

הדבר שהכי מפיל אותי זה הסיזיפיות של עבודות הבית המשעממות. בכל פעם מחדש הבטן מתכווצת לפני שאני ניגשת לקפל ערמה של כביסה או לשטוף את הרצפות. מיותר לציין שזה חלק בלתי נפרד מחיי, ועד שהקב"ה יחליט לענות לתפילותיי ולהביא לי משרתים לרוב, אני חייבת למצוא דרך לבצע את הפעולות הללו.

הבעיה הכי מהותית היא עייפות החומר. להכין צהריים כשאני חסרת השראה ולא בא לי לראות מטבח יכול להיות עינוי סיני מתמשך.

מאמרים נוספים בנושא:

לפני שהאסימון נופל

אל תהיו עיוורים לברכות

תספרו את הברכות

חגיגה עם דרמה

יום מלא צבעים

מי הכי מסכן?

הדשא של השכן טעים יותר

בצעדים קטנים אל האושר

תגיד, אתה מאושר?

הברכה שאחרי הכאב

ואז החלטתי.

החלטתי שאני לא עושה אם לא בא לי. נכון שרוב הזמן באמת אין לי חשק לעשות, והמחיר של ההחלטה הזו הוא לחיות בחוסר מושלמות, בבית קצת מבולגן וללכת לישון בלילה כשהכיור מלא. אבל הרווח הוא שאני מרגישה שאני בוחרת. ואז יש רגע מופלא, בלי לחשוב אני ניגשת למגירת הסכו"ם, מוציאה את כולה ומנקה אותה. אחר כך אני מנקה גם מדף במקרר ומדיחה כלים.

ברגע שאני עוצרת לחשוב ולהסתכל על מה שעשיתי, פתאום יוצאת לי כל הרוח מהמפרשים. זה הרגע שבו אני מפסיקה לעבוד. זה הרגע שבו אני יודעת שהחסד שהבורא הרעיף עלי עבר, ופה מתחיל העצמיות שלי שעלולה להביא אותי שוב למקום המסכן.

ואז הבנתי.

הבנתי שהטריק הוא לעשות בלי מודעות. ברגע שיש לי פתאום אוויר, אני מסדרת את כל ערמת הכביסה שישבה כבר שלושה ימים במייבש. פתאום השד כבר לא כל כך נורא. ואם תוקף אותי לרגע ייאוש ממצבו האיום של הבית, או שבאים אנשים ואני מתביישת בבלגאן, אני עושה עם עצמי שיחה פנימית ונכנסת לפרופורציה כשאני מרגיעה את נפשי, "את יודעת שברגע אחד את יכולה לאפס את הבית בלי לשים לב שעשית את זה ובלי להתעייף – לא נפשית ולא פיזית. חכי לרגע הזה, כלום לא יקרה בינתיים. והעיקר שתהיי בשמחה ובלי טרוניה על בני הבית".

והאורחים? אני מביטה פנימה ומזהה שזה נובע מהאגו והגאווה, מהרצון להיות מושלמת בעיני הסביבה.

ואז אני מזכירה.

מזכירה לעצמי שאני לא מושלמת ושיחשבו מה שהם רוצים, העיקר לוותר על להיות מסכנה. במקרה הכי גרוע אין כמו התנצלות קטנה של "סליחה על הבלגן, היום לא הספקתי", כדי להרגיע את הפחד מרשויות הרווחה…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com