פרשת השבוע ויגש – להעיז לגשת לכתובת הנכונה

הם לא חלמו זה שנים שישבו יחד על אותו השולחן, קל וחומר שלא יזדקקו זה לזה. בן בנו של קל וחומר, שלא ייוועצו או יעוצו עצות זה לזה. המשבר אירע אי שם בעבר הקדום. השותפים הפכו יריבים, העסקים התפצלו, המשרדים נפרדו והחשדות ההדדיות טיפסו לשחקים. כל אחד התבצר בעמדתו, התבסס במקומו ועשה הכל על מנת לשכוח מעמיתו… עד היום בו הפגיש אותם גורם אחד משותף, המשבר.
 
המפולת באה בהפתעה. משבר כלכלי שהחל בתנודות קלות והפך עד מהרה למדרון תלול ואיום, המיט בבת-אחת אסון כלכלי נורא על ראשן של חברות רבות. המניות צנחו והנושים צווחו. עובדים פוטרו ומשרדים נסגרו בזה אחר זה. ואז הם נזכרו לפתע, כשאנשי העצה ומומחי השוק פרכו ידיים בייאוש מוחלט, הכה בהם הזיכרון. בעבר הרחוק הם ישבו יחד, ליבנו דברים, ניתחו מצבים, ובחסדי שמים, נקטו בצעדים נבונים. במשרד הדומם, מול מכתבי ההתפטרות הם מצאו – כל אחד בנפרד, מוצא אחד משותף – לשבת שוב ביחד.
 
* * *
 
אנשים רגילים להתחבר לקרוב, למוכר ולמובן. מטבעו, סולד אדם ממה שלא הורגל אליו. הנפש מחבבת את המוכר לה ומסתייגת ממה שזר לה. מנהג אפוף חן והוד בעיני אחד, סר טעם לגמרי בעיני חברו. העובדה הזוטרה הזו עומדת לא אחת במרכזו של סכסוך חריף או אי-הבנה נעדרת פתרון. אנשים מתבצרים איש איש בעמדותיו, מעדיפים את הפירוד הקפוא על פני הצורך לקבל את האחר.
 
"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות". בדפוס הזה טבע בורא עולם את עולמו ואת נבראיו. אנשים מתקשים להבין אחרים. בדפוס שכזה גם הוטבע כלל ישראל. לכל מקום הנהגה משלו, לכל קהילה הרגלים משל עצמה. מנהגי מקום אחד זרים ומוזרים בעיני בני מקום אחר. אי הבנה, סופה שמולידה חשדות וחששות. אדם נוטה לחשוד במה שאינו מובן לו. רואה בהתנהגות הזולת קנוניה המכוונת לרעתו. מדמה למצוא במעשיו כוונות זדוניות. שוני וריחוק מולידים חשד, שנאה ואפילו מחלוקת.  
 
שאלה של הסתכלות
 
זה מה שאירע בין יוסף לאחיו. על מעשה יוסף, מכירתו וירידת אחיו למצרים ניתן להשקיף משני חלונות. מנקודת מבט אחת רואים נס – "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". ירידת מצרים נקנסה על יעקב ובניו כבר מקדמת דנא, בשעה שהקשה אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה", אז נגזרה ירידת בניו לגלות מצרים. הירידה הייתה איפה מחוייבת. מעשה יוסף רק היטיב עם האחים. למפרע, התברר כי מכירתו הכינה את הקרקע בצורה המושלמת ביותר לקליטת בני יעקב בארץ גושן.
 
אולם יש מי שרואים את התמונה הזו מכיוון שונה לגמרי. הם אינם מבינים את מעשיו של יוסף, את התנשאותו כביכול, חלומותיו המקוממים, דיבוריו והתנהגותו התמוהה. בעיניהם, יוסף רק מחרחר ריב ומדון. חוסר הבנה היא קרקע פוריה לחשדות, יוסף הצדיק, זה אשר למחייה נשלח מאת השם לפני כלל ישראל, הצדיק המשביר, המפרנס והמחייה את העולם כולו משך כל שנות הרעב, דווקא הוא נחשד במחלוקת.
 
ויש שעה של התפקחות. רגע בו מוּסרים המסכים המבדילים והזהות האמיתית נחשפת. הרגע הזה מתרחש, בדרך כלל, כשהרעב גובר, כשהמזון בסביבה הקרובה והמוכרת אוזל. כשאין ברירה מוכנים גם להרים עיניים ולתור, שמא ואולי יש לשני משהו להציע לי?!… ברגעים שכאלו עשוי אדם להעלות על דעתו, לשמוע ולקבל את דברי זולתו. רעב פנימי מסוגל לגרום לנפש לקבל את האמת ממי שאומר אותה. כאן נפתח הצוהר לאחדות.
 
מתוך מצב שכזה, התגלה יוסף הצדיק. עד לרגע בו עמדו האחים הקדושים מול השליט המצרי המוזר והמתנכל, והתחננו על נפש אחיהם ועל נפשם, לא היו מסוגלים להכיר ביוסף. "הצדיק אבד ואין איש שם על לב", והצדיק שב והתגלה במלוא הדרו ברגע שהאנשים החלו לשים לב. אל אותה תשומת לב יקרה וחיונית הוביל יוסף הצדיק את אחיו הקדושים, לשם כך 'התנכל' להם. נקט בתחבולות שונות ומשונות עד שהכירו באמת ובתמים שדבר-מה חסר להם. או אז, נפתח גם הצוהר להכיר מחדש את מי שבידו להשפיע ולמלאות את החסרונות.
 
להסכים לקבל פתרון
 
באופן שכזה מבלה אדם את חייו. אפוף פקעות פקעות של בעיות נעדרות פתרון, מגלגל ומושך את חובות נפשו מיום ליום ומחודש לחודש. שנים חולפות והוא עדיין מלפף את פצעיו הפתוחים בתחבושות זמניות, משביע רעבונו בתחליפי מזון זמניים. ומזון, לא חסר בעולם. אפילו רפואות יש למכביר. הבעיה היא אחת, כל הדברים הנפלאים הללו מצויים משום-מה במקומות אליהם לא נעלה על דעתנו לגשת, מאלף סיבות.
 
התפנית המופלאה מתרחשת ברגע של 'ויגש'. התהיות עצומות, ההתרחשויות בלתי מובנות, הרעב גובר, והמעשה הפעוט שיסיר את הלוט ויחשוף אמת ,וגם יפתור את הבעיות כולן – הוא 'ויגש'. צעד אחד קדימה. לגשת בדיוק לשם, אל המקום שנדמה היה רחוק ובלתי שייך. שם, מאחורי מסך התמיהות מסתתר יוסף הצדיק, המשביר והמפרנס, הפותר והיועץ.
 
חנוכה הוא חג של פקיחת עיניים. שמונה ימים של העלאת אור במקום אופל וערפל. האור הזה אינו נמוג אף לא נגנז ככלות שמונת הימים. אדרבה, הוא מטבעו מוסיף והולך, זורח ובהיר עד היום. שמונת נרות חנוכה יורדים עם כל נפש אל מעמקי החורף הסגריר, אל גלות הפרט והכלל, מזכירים לנו איך תמיד, בכל מקום, יש עצה ופרנסה לנפש תוהה ורעבה. רק לפקוח עיניים ולראות איך בכל נפש יהודית קיימת נקודה טובה של אור שאין בחברו. אז נפקחות גם האוזניים לקריאתו של יוסף – 'אני יוסף' ויש באוצרותיי כל טוב להחיות נפש כל חי. רק גשו נא.