להפסיד בכבוד – תנו כבוד לכישלון

אומרים כי בין גיל ארבע לגיל ארבעים
מפרידים רק שני סוגי ‘משחקים’. מסתבר,
כי קושי בהכלת תסכולים וחוסר שליטה
עצמית מול כישלון אינם קשורים לגיל.
איך מתמודדים? בעזרת חמשת השלבים.

בגיל שנה ניתן לראות אותו משחק, ולפתע פורץ בבכי וזורק את המשחק ברוגז. כשהוא בן ארבע, הוא נשכב על הרצפה, זורק את ידיו ואת רגליו בהפגנתיות ואפילו מכה את המשחק. גם בגיל 8 או 10 הוא עדיין לא יודע להתמודד עם כישלון במשחק, הוא יעשה ‘ברוגז’ עם המשחק או עם המבוגר שלא עזר לו להצליח.

כשהוא בן 30 או 40 ואף למעלה מכך, כבר ברור מתמיד: האיש הזה לא מסוגל להתמודד בכבוד עם הפסדים.

סיפרה לי אמא אחת: "אני פשוט לא מאמינה למה שקרה. כבר חודשיים שאני מתכוננת לאירוע הזה והחמצתי את ההזדמנות, אין סיכוי שאנסה שוב". היא אפילו הזילה דמעות שסיפרה זאת, אבל באותה נשימה, מבלי לשים לב, מספרת על הילדים שלה שלא יודעים להפסיד בכבוד: "הילד שלי כבר בן 13, בכל פעם שהוא מפסיד הוא פורץ בבכי, לא מוכן לנסות שוב ומסרב לדבר עם מי שנמצא לידו". גם על הקטנים יותר העידה שהם לא יודעים להפסיד, וכמה שהם מתלוננים כשזה קורה.

בכל גיל

אומרים כי בין גיל ארבע לגיל ארבעים מפרידים רק שני סוגי ה’משחקים’. מסתבר כי קושי בהכלת תסכולים, חוסר שליטה עצמית מול כישלון, ואף יכולת הבלגה, אלו משימות כמעט יומיומיות שההתמודדות איתן אינה קשורה לגיל. מה שמפריד בין ההתמודדות שלנו לבין של ילדינו – הוא סוגי ההתמודדות.

לפעמים, ילד שמתנהג יפה מאוד מסרב לפתע למלא מטלה שביקשנו ממנו, הוא בוכה ומפגין, כועס ואף ממחיש היטב מהו התקף זעם.

כאנשים בוגרים: ביקשנו מהמעסיק העלאה במשכורת, הוא מסרב. קשה לנו מאוד להכיל את הסירוב הזה. התגובה? כעס כלפי המעסיק, ביצוע המטלות בדכדוך. למה? כי ‘איך לא מעריכים את העבודה שלנו ששווה העלאה?’…

התנהגות כזאת ניתן לראות גם בילדים: "הילד ביקש ממתק, ואתם סירבתם. קשה לו להתמודד עם הסירוב. או, כשהוא משחק במשחק מרתק עם החבר שלו והגיע הזמן להתכונן לשינה. ביקשתם להפסיק (ולהמשיך מחר), אלא שהילד כועס וצועק ‘אווווווווף’ שעוד לא השכלתם להבין מהיכן הוא למד אותו.

תגובות מוכרות, לא?

טוב, את האמת בהחלט אפשר לומר: כולם יודעים כמה חכם לשמור על איפוק, אבל גם כמה הדבר קשה ומאתגר. שליטה עצמית במצבי קושי מכבדת אותנו, לכן כל אם ואב היו רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך להפסיד בכבוד, לקבל את הכישלון ולכבד את עצמך גם בעת חווית הכישלון.

חמישה שלבים

איך נלמד את עצמנו ואת ילדינו לשלוט בעצמנו דווקא במצבים שמציבים בפנינו אתגר?

שלב ראשון – סדר יום קבוע – קביעת סדר יום הוא דבר שמשפר משמעותית את היכולת שלנו להתמודד עם מצבים שונים. ילד שחוזר מבית הספר יודע שהוא מניח את הילקוט בחדר, אוכל ארוחת צהריים, אחר כך מכין שיעורי בית, ורק לאחר מכן פונה לעסוק בתחביבים ובפעילות המועדפת עליו, או מפגש עם חבר. הוא יקבל בקלות יתר את הסירוב של אמא לבקשתו ללכת לחבר ורק אחר כך להכין את שיעורי הבית. ברור לו שיש סדר יום שאיש לא ישנה אותו גם אם הוא יעשה הפגנות מחאה.

שלב שני – לדעת מראש מה הקשיים – מומלץ לערוך רשימה של מצבים שגם לך וגם לילדים קשה להתמודד איתם, ואז לעבור לשלב הבא.

שלב שלישי – מתכוננים לקושי – לכל אחד ישנם מצבים שבהם קיימת סבירות גבוהה שהוא יאבד את הסבלנות או ינהג שלא כראוי, לכן כשהקושי מתקרב, כדאי להכין את עצמך ואת הילדים לכך, להבהיר להם מה הקושי, לתאר את המצב ואת העובדה שאין טעם להגיע לסיטואציות לא נעימות, וכן לחשוב איך עוקפים את הקושי.

למשל, אין הורה שלא מכיר את השעות שבהם הוא מרגיש שזהו, הוא כבר לא מסוגל, למשל ב-20:30 בערב, אז לשמוע קולות בכי, צעקות ומשחקים מתגלגלים בבית. הוא זקוק לשקט ולא מתכוון כל שלוש דקות להגיש כוס מים לילד ששוכב במיטה. מה עושים? ב-20:00 (או בשעה שהחלטתם שהיא שעת השינה) הסבירו לילדים שאתם כבר עייפים, גם לכם מותר לנוח. יש להתחשב גם בכם, לדבר בשקט ולא לדרוש כל מיני דרישות (שנעשות דווקא כשהולכים לישון – ‘אמא אני רעב’, ‘אמא אני חייב לספר לך משהו’ וכן הלאה). ההרגל עושה את שלו, ובמשך הזמן הופכות שעות הערב לשקטות, מתונות יותר ופעילות פחות.

כל אחד מכיר את המגבלות שלו, את המקום שבו הכעסים מתפרצים אצלו במהירות, ובהתאם לכך הוא מסוגל להגדיר לסביבה איך לעזור לו להימנע מלהגיע למצב שבו יכעס ויאבד שליטה. זאת, כשמדובר באנשים בוגרים. כלפי ילדים, ההורים הם אלו האמורים להציג בפני הילד את האופציות.

קחו לדוגמא ילדה בת 4 שאינה מוכנה להיפרד מחברה שהגיעה לבקר. הילדה שלכם מזמינה חברות, ואתם יודעים שלקראת הערב הסיוט מתקרב: הילדונת תצרח, תשתטח על הרצפה ותתלונן כשאמא של החברה תבוא לקחתה. שעה אחר כך ייקח לכם להרגיע אותה מהמעשה הנפשע, שהפרידו מעליה את חברתה מהגן, זו שהייתה איתה כל הבוקר בגן ותהיה איתה גם מחר… לכן, לקראת השעה שהחבר’ה אמורים לחזור לביתה, הסבירו לילד/ה שאינכם מוכנים להתנהגות כזאת, ויש להם הזדמנות לשפר זאת. יש להם מספיק זמן לעכל את העובדה שהחברים עוזבים, הם יתנהג יפה ויוכלו גם מחר להזמין חבר/ה. אם יתפרצו כאשר החבר/ה ילכו לביתם, מן הסתם דבר שיגרום לכם לכעוס, והשלב הבא יהיה – שהביקורים האלה ייפסקו. ההכנה המוקדמת, האפשרות לתת לילד לבחור באפשרות הטובה יותר עבורו, מאפשרת לו לעשות את הבחירה המועדפת והנכונה.

שלב רביעי – חיזוק התנהגות חיובית – אמרתם לו "לא". לפני שבועיים הוא היה פורץ בבכי שמסוגל לעורר מתים מקברם. גם אתם, ההורים, לא ניסיתם להבליג והרמתם מעט את קולכם מעל קולו וניסיתם להשתיק אותו, חסרי אונים. היום שוב אמרתם לו "לא". הוא בכה לרגע אחד, אחרי אותו רגע פסק מהבכי, והוא ניסה לנהל איתכם משא ומתן בנוגע לסירוב. הוא למד משהו, הילד. התפקיד שלכם כהורים לומר לו, למשל: "אנחנו גאים בך, התגובה הרגועה שלך בוגרת ונבונה". אם להתפשר איתו או לא – כל מקרה ומקרה לגופו.

שלב חמישי – תגובה מיידית – אחת הסיבות הנפוצות להתפרצויות זעם בקרב ילדים, לאבדן שליטה ולאי יכולת להתאפק היא – התגובה המוטעית שלנו כהורים כלפי התנהגותם. על אלו תגובות מוטעות מדובר? ויתור לילד, ניסיונות בלתי פוסקים לשכנע את הילד להפסיק את ההתנהגות הבלתי ראויה, ניסיונות הרגעה וכניעה לרצונו. חשוב להגיב מיד כשהילד מתחיל להתנהג בדרך לא ראויה, לבקש בקול רגוע והחלטי להפסיק מיד את התנהגותו. אם הוא ממשיך בשלו, אין לאפשר לו להמשיך ולעסוק בפעילות המועדפת עליו. מתן רשות לכך מעביר לו מסר לא רצוי, ואך מחזק את הסיכויים להופעת אבדן שליטה במצבים נוספים.

אלה הם חמשת השלבים שבעזרתם נצליח ב"ה ללמד את ילדינו, ובעיקר את עצמנו מכיוון שאנו הדוגמא האישית והקרובה ביותר לילדינו, כיצד להתמודד עם מצבים מאתגרים.

בהצלחה!