להצליח במרתון החיים
"כשחטא אדם הראשון נגזר עליו: "בזיעת אפך תאכל לחם". עלינו נגזר להזיע. אבל רבותי, אל נא נהיה טומ'ל, אל לנו לחשוב כי הזיעה היא המביאה את הלחם. נזיע ונעשה השתדלות כי זוהי הגזירה...
"כשחטא אדם הראשון נגזר עליו: "בזיעת אפך תאכל
לחם". עלינו נגזר להזיע. אבל רבותי, אל נא נהיה טומ’ל,
אל לנו לחשוב כי הזיעה היא המביאה את הלחם. נזיע ונעשה
השתדלות כי זוהי הגזירה, אך הפרנסה היא מלמעלה –
איתנו או בלעדינו"…
סיפור פתיחה –
טומ’ל זה היה שמו. נמוך קומה ואפור-שיער, בן חמישים ומעלה. קסקט תמיד לראשו, כזה הדומה למצחיית השוטר. שומר תמיד על הופעה נקיה ומסודרת, על צווארו משרוקית מתכת, בידו שרביט עץ הנעה תמיד הנה והנה.
אדם עסוק היה טומ’ל הזה, מבוקר ועד ערב. הוא הגבר שעל כתפיו היה מונח העול הגדול והאחראי: "לנווט את התחבורה העולה לירושלים". לא פחות ולא יותר. והרי יודעים אתם כי לא מדובר כאן במכונית אחת וגם לא בשתיים, העולות ירושלימה מדי יום. עשרות אלפי מכוניות, בהם גם אוטובוסים ומשאיות, עברו יום יום תחת שבטו של טומ’ל, ואכן, לשבחו ייאמר, שהוא עמד בתפקידו בהצלחה.
מקדים היה לקום לפנות בוקר, הרי עליו להתייצב על המשמר בשעה שהתנועה מתחילה להיות עמוסה. לא, לא אחראי כמותו יניח את תנועת הרכב ללא מפקח, בפרט לא בשעות העומס. מאז שהתחיל במלאכה, לא חיסר יום שלא היה בו כבר בשעה הראשונה של נץ החמה.
יוצא היה מביתו, בידו האחת הכסא, זה המוכר לרבוא-רבבות מן הכניסה לירושלים. בידו השניה שרביט העץ ושקית מזון, ממנו ישבע במשך היום. לפניו מרקדת המשרוקית, שמחה לשלוט היום ביד רמה על ים האדם הגואה לירושלים. בהגיעו לפינתו הקבועה, סמוך לאחד הרמזורים שבכניסה לירושלים, הניח את כסאו. בימים חמים הניח על הכסא את המצחיה. ואז, בבת אחת, יצא להמונים, למלאכה עד הערב.
שעת החזרה שלו הביתה לא היתה קבועה, תלוי במצב העומס בכביש. לא ההין לעזוב את הצאן, כלומר את העדר האינסופי של הנהגים, במקרה שעינו הבוחנת קלטה כי עלולות לפרוץ מהומות. רק כאשר התנועה היתה דלילה למדי, והלילה כבר האפיל, החליט טומ’ל כי יכול לשוב הביתה.
עייף אך מרוצה הגיע הביתה, חש בסיפוק הממלא את כולו. בתחושת לאות, היה שח לטומ’לה שחיכתה לו בבית, כי היום עבר בקלות ולא נרשמו בפנקסו כל תקלות מיוחדות.
טומ’לה היתה גאה בבעלה, זה השליט הבלעדי על כביש ירושלים תל אביב. היא ידעה כי דפי פנקסו תמיד נותרים צחורים מרשימות לא טובות, לאשר בתבונתו יודע טומ’ל איך לנהל ולנווט את הכל ללא תקלות.
לא קלה היתה עבודתו של טומ’ל בכביש. אומנם הוא בחר בה מדעתו, איש לא מינה אותו לכך – אבל מלאכה קשה היא השליטה על המונים כה רבים: כאשר הראה הרמזור על אור אדום, היה טומ’ל מתייצב דום, מגביה ידו במתח שריר ככל שיוכל ועוצר את התנועה בבת אחת.
הנהגים, שכבר ידעו את כוחו וגבורתו, היו עוצרים את מכוניתם בבעתה, בפחד אימה. לא הם שילכו להסתבך עם טומ’ל. כמו טאטע’לך היו כל נהגי האטובוסים והמיניבוסים, המשאיות והרכבים, עוצרים את הרכב ומצייתים בנאמנות לכף ידו המאיימת של טומ’ל.
וכאשר עבר הרמזור לאור הצהבהב, אלו היו רגעי הנחת של טומ’ל. פילח את האויר בשריקה עזה של בשורה. לשמע השריקה היו כל הנהגים נעים מעט בהתרגשות, שריקה של טומ’ל היא סימן טוב. ברגע שהתחלף הרמזור לאור ירוק, היה טומ’ל מראה את גב ידו לנהגים כשהוא מכופף אותה לכיוון גופו במהירות שוב ושוב, ופיו צועק: "סע, סע, סע…"
***
תיכתב זאת לדור אחרון, שהמכוניות נסעו. נסעו? שעטו קדימה! הרי טומ’ל אמר "סע". האור הירוק הוריק ורוקן את הכביש, טומ’ל עמד בסמוך לו, מסור כולו למלאכה הכבדה, בתנועת ידו נופף "סע" לכל הנהגים שבאו מדן, מבאר שבע, מתל אביב, מהצפון, מהדרום ממזרח וממערב.
איך שהיה האור הירוק עולה ומתחלף לאדום, החמיר גוון פניו של טומ’ל והוא נמתח לעמידת דום, כשידו מוגבהת כעמוד חשמל, וכף ידו מתייצבת ומורה נחרצות: ‘עצור’. וכתמיד, היו המכוניות עוצרות אט אט, תופסות לעצמן מקום טוב בתור הרכבים שמול הרמזור, לא נעו עד צוויחת המשרוקית.
ככה זה היה שנים, שנים רבות, בגשם בשלג בקיץ ובחמסין. תמיד תמיד היה טומ’ל עומד שם, כחייל על משמרתו. טומ’לה שאלה אותו פעם, ברגע של תעוזה, "מדוע אתה עומל כל כך קשה? הרי הרמזור עושה את המלאכה בצורה נפלאה?"
אלא שטומ’ל ענה לה בכעס רב: "מה איתך? הרי אדם צריך להשתדל, לעשות את שלו. אני עושה את שלי והרמזור עושה את שלו, כל אחד והחלק שלו". טומ’לה נבונה מילדוּת, לא הרבתה בויכוחים. צודק טומ’ל, ‘השתדלות’ הינה דבר חשוב. הראיה לכך היא, שאכן התנועה זרמה היום כשורה…
אם היה לטומ’ל אומדן זהיר, יכול היה למנות מליוני רכבים, מיליארדי בני אדם, שתודות לו הגיעו בשלום לירושלים. אלא שטומ’ל, בנוסף לכל המעלות, היה צנוע ועניו, לא החזיק שום טובה לעצמו, לא ביקש דבר כי אם למלא את חובתו ותפקידו בעולמו: לנווט את צומת הדרכים הזה באופן מעולה. לדאוג לכך, גם במחיר של כוחות והקרבת חיים, שהרכבים יעצרו באדום וימהרו להמשיך בירוק.
בסיפוק רב היה משפשף את כפות ידיו בהנאה, טרם צנח לישון מידי ערב, מסכם את היום ואומר שהתנועה ‘נשפכה היום יופי’ מתל אביב לירושלים, הכל ‘הלך חלק’.
***
אלא שאדם הוא אדם, יום בא וטומ’ל התמוטט. טומל’ה החרדה והמפוחדת הזמינה אמבולנס. גם היא וגם הוא מתוחים מאוד: מה יהיה על הכביש, על התנועה, על העצירות והנסיעות?!…
טומ’ל רעד מפחד. ואל תחשדו בו שפחד מהבדיקות, ליבו יודע כי אותו נהג חאפר עם הפולקסווגן הצהוב, זה שתמיד עובר את הרמזור ברגע האחרון אחר שהתחלף מירוק לאדם – בדיוק היום יבוא. זו תקופה שהוא נתקל בו יום יום, בתוכניתו היה ללמד אותו לקח, אלא שבדיוק היום הוא הובהל לבית החולים.
מדדו לו את לחץ הדם, בדקו אותו היטב, והוא על מיטתו בחוסר מנוחה: "מה קורה עכשיו בכביש? מי יודע איזה מהומות מתחוללות שם? אדום לא אדום, ירוק לא ירוק, אלפי נהגים רואים ודאי שאני לא שם, עושים בכביש כאוות נפשם".
הרופאים שאלו אותו אם שימש בעבר כשוטר תנועה, רגילים הם לראות במחלקה אנשים בדמדומים, אך טומ’לה מיהרה לענות בקול עצוב: "עשרים שנה, עשרים שנה הוא מנווט את העסק, לא החסיר יום, והנה הוא כאן עכשיו. אלפים עברו תחת השבט שלו, לקול המשרוקית שלו שעטו ההמונים לירושלים, ותראו איך נפלו גיבורים…."
הרופאים דימו להרתע ביראת כבוד, מסתבר ששוכב לפניהם אחד מוותיקי מרחב התנועה של משטרת ירושלים – אם הם שומעים טוב. "באיזה דרגה היה?", שאל אחד מהם את טומ’לה בעדינות, "באיזו נפה הוא כיהן במשטרה?"
פניו של טומ’ל האדימו מעלבון, נמתח על המיטה בכעס ובחרון, טומ’לה מיהרה לקחת ממיטתו את שרביט העץ שמיאן להיפרד ממנה… "הוי", צעקה, "איזו משטרה? איזו נפה? הוא מעל כל זה. השוטרים בעצמם – גם הם רעדו ממנו, כל רכב משטרה שעבר בכביש, שעט במהירות שכזו. עם טומ’ל המוצלח הזה איש לא רצה להסתבך, שלט על הכל".
לקול אנחותיו של טומ’ל על מר גורלו של הכביש, הבינו הרופאים עד מהרה עם מי יש להם כאן עסק. חייבים היו להרגיעו, לחץ הדם שלו עלה שחקים, הם חששו למצבו. הם ניסו להבטיח לו כי כבר העמידו תחתיו ממלא מקום, אלא שטומ’ל ידע כי איש מלבדו לא יכול לנצח על המלאכה במיומנות שכזו. "איך אתם יכולים להשוות?" יבבה טומ’לה, "הוותק, השנים, הנסיון – את אלה לא קונים ביום אחד…"
בשלב מסויים, כאשר יצאו הרופאים מן החדר תקופי צחוק, ‘איבד’ אחד החולים את ‘הבלמים’ והחל צועק על טומ’ל: "השתגעת? התנועה זורמת עשרים שנה כתיקונה בגלל הרמזור, והיא תמשיך לזרום כך עוד מאה שנה, איתך או בלעדיך". הדברים יצאו ופניו של טומ’ל חוורו כמת.
אלא שהלה עדיין לא סיים לכפור ביסודות חייו של טומ’ל: "הרמזור בכניסה לירושלים ‘הוא’ המסמן את העצירה, ‘הוא’ המראה את האות להמשך הנסיעה, בדיוק כפי שכל רמזור עושה זאת בכל מקום אחר בעולם. אם ‘הוא’ יפול לאישפוז – יש מקום לדאגה, אך כל זמן שהוא מהבהב שם, הכל בסדר".
טומ’ל רתח, הבין כי כנראה החולה הוא אחד מבין ה’חאפרים’ המסוכנים שרדף אחריו עד הנה בכדי ‘לסגור איתו חשבון ישן’. המוניטור שלידו הראה גלי-גלים של פעימות לב טומ’ל לא יכול היה לסנן מילה אחת מפיו, החל שורק במשרוקיתו שריקות אימים של מחאה נוכח דברי הכפירה המסוכנים הללו. מסוכנים – כי אם כאלה נהגים יש על הכביש, התנועה היא עסק ביש.
טומ’לה היא זו שנעמדה, לא אחת כמוה תחריש לשמע דברי הבלע: "על מה אתה מדבר?" צעקה על החולה, "הרמזור הוא המנווט? התנועה היתה ותהיה ללא טומ’ל? אם כן עבור מה הוא עבד כל החיים?! לשם מה הוא ניצב שם והקריב את בריאותו אם הכל היה גם בלעדיו?!"
טומ’ל רקע ברגליו, שרק ושרק, ולא רצה להפסיק. התהפך לכאן ולכאן, האינפוזיה כמעט נפלה. טומ’לה התקשתה לשמוע את מענה החולה שממול, ההוא צעק שוב ושוב בקול העולה על השריקות, כשאצבעותיו טופחות על רקתו: "הוא עבד כל החיים, כי הוא משוגע, גברת. הוא משוגע על כל הראש…"
***
"מה אתם צוחקים?" הטיח המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל מול קהל שומעיו שלא יכול היה להירגע מסיפורו על טומ’ל, "הרי אנחנו הטומ’ל הזה, אנו הוא ולא אחר. קמים בבוקר לעבודה, כל עוד נשמתנו בנו. אין לנו זמן לכלום, לא לתפילה, לא לילדים ולא לבית, אבל רצים לעבודה. למה? כי הכסף צריך לזרום לבנק. יש לשלם למכולת, יש חשבון חשמל, יש משכנתא, יש…יש…
"בעבודה טורחים כל עוד נשמתנו בנו, מכלים את כל הכוחות, אבל היה כדאי – הצ’ק זורם לחשבון הבנק. הפרנסה מתקדמת. יש כסף, יש עם מה לחיות. כך כל יום, מהבוקר עד הערב. בלילה אנחנו באים לטומ’לה, מספרים לה כי הכל הלך כשורה, ברוך ה’. נכון שזה קשה, נכון שזה מייגע, אך אלה הם החיים. עובדה שאחרי כל זה – ב"ה יש פרנסה, יש מה שצריך.
"המחשבה הזאת נותנת לנו כוח להמשיך הלאה – הלאה לעבודה שבגללה הכל זורם. המנהל יושב לו על הכסא המרופד במשרד: עושה ‘עצור’, צועק ‘סע, סע’, מנופף בשרביט, שורק במשרוקית, ו…ב"ה המוסד עובד, התנועה זזה, לא נרשמה כל תקלה בפנקס המנהלים. תארו לעצמם מה היה קורה ללא המנהל, איך המוסד היה מתפקד? איזה נס שהוא שם! ראיתם פעם מוסד ללא מנהל? כביש ללא טומ’ל?
"לעיתים ישנה מחשבה טובה, איזו ‘טומ’לה’, המעוררת את האדם לחשוב: בעצם, הרי אמרנו בתפילת ‘שמונה-עשרה’ שהקב"ה ‘הוא’ המכלכל חיים בחסד, ‘הוא’ הזן ומפרנס, אם כן מדוע לעמול כל כך קשה? אלא שטומ’ל הוא גם חכם גדול: "מאי משמע? השתדלות, השתדלות, הרי אדם צריך לעשות את שלו".
"אבל מי אמר שצריך לשם כך תשע או עשר שעות, ואפילו יותר? "מכל מקום", עונה טומ’ל: "תוספת של שעות היא תוספת של כסף. ‘אני’ צריך כסף, ‘אני’ צריך לעבוד עוד. לו הייתי מחבר את התפילה הייתי אומר שהקב"ה מכלכל חיים בחסד בסך של אלף שקל לגולגולת, את השאר על האדם להשיג לבד…"
"א-ל-א", וכאן הפך קולו של רבי שלום שבדרון נוגה, וידו החלה טופחת על הסטנדר בקול מעורר, "שפתאום, יום אחד, ה-כ-ל נעצר. ה-כ-ל איננו!
"מה קרה? חולה? חלש? אבי הבית, הזן ומפרנס ומכלכל את הבית כבר ארבעים שנה שוכב במיטה. חום, גרון, אוזן, לב, ריאות? ועל מה הם חושבים כשלוקחים מהם דם בבדיקה? על עצמם? על התכלית שלהם? לא ולא. המנהל לחוץ עד כדי פקיעה: "מה קורה עם המוסד? מה מתחולל עכשיו במפעל? כנראה העובדים חוגגים, יודעים שאני לא שם ועושים ‘שמח’…
"טומ’ל וטומ’לה לחוצים "מה יהיה מעכשיו עם הפרנסה? איך יהיה הכסף? הרי עד עכשיו זרם הכל בגלל שטומ’ל הזה עמד שם ועשה ‘סע, סע’ – אבל עכשיו שהוא שוכב כך, מה יהיה עם הבית? איך יתקדמו העניינים?
"אתם אלה שהבאתם את הפרנסה?", נשבר קולו של רבי שלום, "בגללכם היה אוכל וכסף? הפסיקו להשתטות, הכל היה גם בלעדיכם! הקב"ה הוא הזן המפרנס והמכלכל, הוא זה שדאג בעבר והוא זה שידאג בעתיד. "הוא זה שדאג?!" – טומ’ל וטומ’לה נרעדים ונזעמים, "אז בשביל מה עבדנו כל החיים? לשם מה הקדשנו את כל הימים והלילות עבור העבודה?" אולם איך אמר החולה ההוא? "הוא עבד כל החיים, כי הוא משוגע, משוגע על כל הראש".
***
"כשחטא אדם הראשון", המשיך הרב שבדרון, "נגזר עליו: "בזיעת אפך תאכל לחם". עלינו נגזר להזיע. אבל רבותי, אל נא נהיה טומ’ל, אל נא נחשוב כי הזיעה היא המביאה את הלחם. טומ’ל עבד כי הוא משוגע משום שהתנועה זרמה גם בלעדיו. אנחנו נזיע ונעשה השתדלות כי זוהי הגזירה, אך הפרנסה היא מלמעלה – איתנו או בלעדינו.
"לא אנו מביאים פרנסה, איש לא לוקח מאיתנו את הפרנסה, ולא תוספת עמל תוסיף תוסיף פרנסה. נעבוד, נמשיך לעבוד, רבותי, נמשיך לעשות השתדלות – אבל עלינו להכיר את הסיבה, נדע כי זה משום שנגזרה גזירה, אין קשר בינה לבין התוצאות.
אם ישאל אותך אדם: "ממה אתה מתפרנס?" אל תגמגם ותתבלבל, אמור לו: מרחמי הזן את העולם כולו בחן בחסד וברחמים, ‘הוא’ נותן לחם. ואם ישאל אותך: "מה אתה עושה בכדי לרַצות את הגזירה שעליך, גזירת "בזיעת אפך"? או אז השפל פניך, אמור לו בבושה כי אתה מנהל בנק, כי אתה מלטש בבורסה. אמור לו שאינך יוצא ידי חובת ההשתדלות בשעות מעטות, משום שאתה צריך לרַצות את "בזיעת אפך" בהרבה הרבה שעות של עבודה…לא די שיטילו עליך עול של מוכר-סדקית ועל ידי זה תאכל לחם, אלא שמו לך ‘על הראש’ מוסד שלם, ואתה צריך לדאוג, בעוונותינו, שהכל יתפקד כשורה…
"אם זה יהיה העולם, נראה ברחוב את מוכר-הסדקית עומד מול בנקאי אומלל, מוחה דמעה מעיניו ומנחמו כי "הכל משמים ומאיתו לא תצא הרעה". אלא שאותו בנקאי יתקשה לקבל את הדין: "אבל אחרי הכל, את אותה פרנסה הייתי מקבל בכל משלח ידי – בדיוק כפי שאתה חי, כפי שאתה מחתן ילדים", או "מדוע נגזר עלי להיות חבר כנסת כה עסוק? על מה ולמה אין לי זמן לעצמי לאישתי ולילדים?" אותו מוכר-הסדקית, זה עשיר-החיים שריחמו עליו משמים ופטרו אותו מגזירת "בזיעת אפך" רק תמורת מכירת מקצצי ציפורניים ומחטים, ידבר על ליבו של הגביר לבל יטיל עין-הרע חס ושלום בגזירה המועטה שלו…
***
אומר הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים (פרק כ"א):
"יכול היה אדם להיות יושב ובטל, וקצבת מזונות שקצבו לו היתה מתקיימת בידו. אלא שקדם הקנס לכל בני אדם "בזיעת אפך תאכל לחם". אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל אנוש ואין להימלט ממנו…על כן, הואיל וכך גזר המלך, אמרו חז"ל: "יכול אפילו יושב ובטל יראה סימן ברכה? תלמוד לומר: "בכל משלח ידך אשר תעשה", שצריך להשתדל ולעשות. אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות. וכיון שעשה אדם קצת מלאכה, משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר, אז תשאר דעתו פנויה, וליבו מוכן לעבודה התמימה".
"שמעתם?", סיים רבי שלום ופנה אל קהל שומעיו, "קחו את המילים: "לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו" – ותכתבו את זה על שלט גדול. זאת, משום שכל המאמצים אינם אלא לצאת ידי חובת ההשתדלות. ‘עשיית כסף’ אינה תלויה בריבוי ההשתדלות, כי אם במתת מרומים.
(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור