להתעורר מחלום החיים
וכמו לאחר החלום, כאשר אדם ינסה לסכם את חייו לאחר שחלפו, בודאי יווכח לראות בצורה ברורה כיצד מאבקי איתנים על כסף ועל כבוד שניהל במרץ רב במשך שנים, הם רק שטויות והבלים...
וכמו לאחר החלום, כאשר אדם ינסה
לסכם את חייו לאחר שחלפו, בודאי יווכח
לראות בצורה ברורה כיצד מאבקי איתנים
על כסף ועל כבוד שניהל במרץ רב במשך
שנים, הם רק שטויות והבלים.
יוסף התעורר הבוקר מאליו. פשוט עניין של הרגל. לאחר היקיצות המוקדמות של ימי הסליחות של חודש אלול, ועוד שלושה ימים בעשרת ימי תשובה, הוא אמנם לא הגיע לדרגת "אעירה שחר", אבל הוא הקדים ברבע שעה את השעון המעורר שלו.
הוא היה שרוי במין נים ולא נים, לא ישן ולא ער. מניסיונו האישי ידע שבמצב הזה הוא זוכר יפה את מה שחלם ומסוגל לחשוב עליו כאילו הוא ער.
הוא שכב מבלי לזוז כשעיניו עצומות, ומאחורי העפעפיים המורדים הוא כיוון מבטו קדימה בזוית קטנה כלפי מעלה. זה מצב הביניים בו עומד הוא על הגבול בין שינה לערות, בין חלום למציאות, רגלו האחת בעבר זה ורגלו השנייה בעבר האחר. הוא העיף מבט אחד אחורה, ומיד צף ועלה במוחו כמו חי החלום האחרון אשר חלם בטרם התעורר.
מאבק איתנים, זה השם המתאים לחלום הזה. המאבק התנהל על הבעלות של חריט כסף. יוסף הכיר את החריט, היה זה בדיוק החריט שקיבל אחיו ליום הולדתו מהדודה מתל אביב. היו בו המון כיסים, תאים ומדורים, זה נסגר ברוכסן וזה בלחצן, ואחר בפס פלסטי שעיר ודביק. בכל אחד מהתאים הללו שכן שטר כסף או מטבע.
יוסף, שבחלום היה ילד כבן שמונה או עשר, השקיע במאבק את כל מאודו. בשיניים ובציפורניים נלחמו הילדים זה בזה על החריט שעבר מיד ליד תוך כדי מאבק.
כשהסתיים המאבק על החריט וזכה בו מי שזכה היו כל הילדים שרוטים וחבולים, ואז נפתח מאבק חדש, מאבק על מין קישוט מבריק עשוי נחושת קלל שעונדים אותו על החזה והוא נראה כמדליה או עיטור כבוד של גנרל רוסי בצבא האדום. המאבק על העיטור היה לא פחות נורא מאשר המאבק על החריט, התעופפו שם סטירות ובעיטות והוטחו עלבונות וקללות.
החלום עלה כל כך חי בזיכרונו עד שדומה היה ליוסף שהוא יכול להצביע על מקומות הפגיעה בגופו שעדיין כאבו לו. החלום נקטע באמצע במקום בלתי צפוי בעוד הקרב במלוא עוזו.
החלומות שווא ידברו, אמר לעצמו. שום דבר מן הדברים שזכיתי בהם בחלום אינם יכולים להיות נחלתי כאשר אני מקיץ. גם שום פצע שנפצעתי בחלום לא ידמם לאחר היקיצה. הכל שטויות! שטויות והבלים!
אבל, רגע אחד, אמר לעצמו, יש דבר אחד שאותו אני כן נושא איתי מן החלום אל היקיצה, וזהו אופי ההתנהגות שלי מבחינה מוסרית. אילו חלמתי שעשיתי מחווה של נדיבות לב וויתרתי על שלי, ולא השתתפתי כלל במלחמה המרושעת והטיפשית הזאת, כי אז הייתי עכשיו חש סיפוק מעצמי. אילו חלמתי שאני קורא בקול גדול: ילדים, למה לריב? לא כדאי לריב על דבר כזה! כי אז הייתי חש סיפוק עליון, והייתי מזמר לעצמי כל היום. לצערי לא הפגנתי שום תכונה טובה ושום מעלה מוסרית במה שעשיתי בחלומי, ועל כך יש לי הרגשה לא נוחה. אני מחפה על ההרגשה הזאת בהכרזה שהחלומות שווא ידברו, ומתנחם בעיקר בכך שאיש מלבדי אינו יודע מה חלמתי. חסד ה’ הוא שהחלומות הם פרטיים ושאיש אינו יודע מה חלמתי.
ברגע זה צלצל השעון המעורר, אך מכיוון שיוסף היה כבר ער הוא השתיק אותו מיד וקם ליטול את ידיו. כעבור פחות משעה כבר היה עומד בבית הכנסת, ושופך שיח בסליחות, וכל עניין החלום נשכח ממנו לחלוטין. כל מעייניו היו נתונים לתוכנן של הסליחות שאותן אמר ברגש ובכוונה, כשמפעם לפעם הוא עוצר לרגע באיזה פסוק או בקשה המושכים את תשומת ליבו. והנה נעצר יוסף כשמצא את עצמו אומר את המשפט הבא מתוך הפיוט שבסליחות של היום: "הוי כי יבוא יומי, אז איקץ מחלומי, ואשובה אל מקומי".
כי יבוא יומי, פירושו כאשר אצטרך לצאת מן העולם ביום המוות. ואז, כך אומר הפייטן רבינו שלמה אבן גבירול, פשוט אני איקץ מחלומי, חלום החיים, ואשוב אל המקום המקורי שלי. הוא קורא אם כן לחיים – חלום! החיים הללו שאנו רואים אותה כמציאות האיתנה והמוצקה ביותר שאנו מכירים, אינם אלא כמין חלום! זה מדהים!
דקות ארוכות עמד יוסף המום כאשר קלט את מלוא עומק המסר הזה של השורה הזאת מהסליחות.
אכן, באמת אם חושבים על כך יש קווי דמיון רבים בין חלום לבין החיים. הצד השווה הבולט ביותר הוא שכאשר מסתכלים אחורה על החלום וגם על החיים הם נראים שניהם כמשהו אוורירי שאין לו קיום מציאותי אלא בזיכרוננו. את התחושה הזאת ביחס לחולם מכיר כל אדם וכל ילד. דרושה רמה גבוהה יותר כדי לחוש אותה תחושה גם ביחס לחיים. בודאי שכאשר זקן בן שמונים משקיף אחורה על חייו, והוא סוקר אירועים שונים בהם פעל והיה שקוע בהם עד מעבר לאפו, בודאי הם נראים לו בגילו פחותי ערך, וכל המהומה בגללם נראית לו טיפשית וחסרת הגיון.
אבל כאשר אדם הוא בגיל צעיר במלוא כוחו, הוא כל כך שקוע בכל הווייתו במאבקיו ובהישגיו החומריים, בענייני כסף ובענייני כבוד, עד שאינו מסוגל לחשוב אף לרגע על הרעיון המוזר שכל זה אינו אלא חלום. וכמו לאחר החלום, כאשר אדם ינסה לסכם את חייו לאחר שחלפו, בודאי יווכח לראות בצורה ברורה כיצד מאבקי איתנים על כסף ועל כבוד שניהל במרץ רב במשך שנים, שכל אלה אינם אלה שטויות והבלים. ממש כפי שאני עצמי אמרתי על האירועים בחלום הפרטי שלי הבוקר.
יוסף עמד קפוא על עומדו אחוז בשרעפיו כשהוא המום מהגילוי. כבר שנים שהוא אומר בסליחות את המשפט הזה, ורק היום הבחין במלוא משמעותו.
לפתע נזכר במשפט הממושך שהוא מנהל נגד אחיו הבכור על ירושת המקום של אבא ז"ל בבית הכנסת הגדול, מקום של כבוד ב"מזרח" שהוריש להם אבא אשר נפטר לפני שנים אחדות. בראש השנה, ישב הוא על המקום יום אחד ואחיו יום אחד כפשרת ביניים, מכיוון שטרם ניתן פסק הדין בבוררות שהם מקיימים.
יוסף לא ידע אם לצחוק או לבכות. אם לצחוק למלחמה הזאת על פיסת כבוד, על חתיכת נחושת קלל מבריקה, או לבכות על נמיכות הקומה הרוחנית והמוסרית שלו במלחמה הזאת על משהו הנראה לו כה ברור כשטויות כאשר משקיפים עליו ממרומי נקודת המצפה של אחרי החיים.
מה שחשוב באמת, ורק הוא החשוב בחיים, הוא בדיוק מה שאני עצמי חשבתי הבוקר אחרי חלומי, רק האופי המוסרי של מה שעשיתי או שלא עשיתי הוא הדבר היחיד שנשאר לאחר ה"כחלום יעוף". זה ורק זה הוא הדבר הממשי באמת והיחיד שיש לו קיום אמיתי לתמיד, ורק באמצעותו ניתן לסכם סיכום נכון את החיים. עוד היום אתקשר לאחי ואחסל את המאבק המביש הזה על הכבוד של ישיבה במקום של אבא בבית הכנסת בשבתות ובימים טובים. זה מוחלט!
רק שאגת התפילה של ציבור המתפללים באמירת "שמע קולנו" בסמוך לסיום הסליחות העירה את יוסף מהרהוריו העמוקים והחזירה אותו אל המציאות של חלום החיים המשותף לכולנו.
(מתוך "בעין יהודית" מאת המחבר)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור