לוקחים אחריות

הרבה פעמים תהיתי, מדוע אנו פוגשים באנשים

 

 

בערבו של יום אביבי אחד, פגשתי את נעמי. שוחחנו דקות אחדות, ואז היא אמרה לי את אחד המשפטים החכמים ביותר ששמעתי מעודי. "את יודעת", כך אמרה, "אני חושבת שהדבר החשוב יותר שלמדתי הוא, לקחת אחריות על החיים שלי: לצמוח להתגבר ולהתקדם". ואכן, אני חושבת שנעמי מהווה הוכחה מצויינת ליכולתו של אדם להתמודד עם קשיים ולהתגבר עליהם.

 

את נעמי פגשתי כשנה לאחר שאביה נפטר. היא היתה קשורה אליו מאוד, והתקשתה להתאושש מן האבל. היו לה כל הסיבות שבעולם לשקוע ברחמים עצמיים ולקונן על מצבה העגום. אולם נעמי החליטה "לקחת אחריות", ולא להפוך את הכאב לחלק מרכזי בחייה. נעמי נרשמה לאירגון חסד, היוותה מקור ניחומים לאחרים, חשה סיפוק מיכולתה לתרום, והיתה שקועה בעשיה עד שלא נותר לה זמן לעצב ולדאגה.

 

אתם ואני, ודאי מכירים הרבה גיבורים שלוקחים אחריות אישית על חייהם. הם לא מצפים שמישהו אחר ידאג להם, יחליט בשבילם ויחלצם ממצוקותיהם. הם נאבקים למען אושרם, מאמינים בעצמם, ואפילו מוצאים זמן גם לאחרים.

 

הרבה פעמים תהיתי, איך זה קורה, מדוע אנו פוגשים באנשים עצמאיים, העוסקים בעשיה ובהתמודדות, ולעומתם בכאלו שאינם מאמינים ביכולתם. אנשים שתלויים לגמרי בעזרתם של אחרים?

 

שנים של התבוננות בבני אדם הובילו אותי למסקנה כי אחריות היא עניין של חינוך. אין זה מקרה שאדם אחד אחראי ומשנהו לא. אחריות אינה תכונה מולדת או אופי שהתברכו בו אנשים מסויימים. יש לי עבורכם בשורה – אפשר בהחלט לחנך ולהתחנך לאחריות. כבר בגיל צעיר, ניתן לחנך את הילד לדאוג לעצמו, לדאוג לאחרים, ולהיות אחראי על חייו ועל אושרו.

 

איך עושים את זה? איך מסבירים לנער שעליו להתייחס לחבר שנשאר בודד בהפסקה ולדאוג לו? איך מלמדים ילד ללכת לבית המרקחת ולהסתדר עם המרשם ועם התשלום? איך ניתן לחנך ילד לשים לב לאחיו הקטן שלא ירוץ לכביש, ולא לשקוע בשיחה עם חבר ולהתעלם? ומה לגבי הדברים החשובים באמת – האם ניתן ללמד ילד להיות מאושר? לשאת באחריות על חייו ולעסוק בעשייה מבורכת?

 

כדי להרגיל ילד לנהוג באחריות, הצעד הראשון הוא – לתת לו אחריות! נשמע פשטני למדי. זו משוואה ברורה – ככל שילד יישא באחריות – כך הוא יגדל בוגר ואחראי. ברגע שאתם מאפשרים לילד לשאת באחריות, וסומכים עליו שיוכיח בגרות – הוא יעשה זאת! הוא ילמד להתגבר על מכשולים, להתמודד עם קשיים ולעמוד במשימות.

 

תסכימו איתי, שאם תסמכו על הילד שיחתוך את הירקות למרק מבלי להיפצע, אם תעבירו לו את האחריות למסור את הכסף לבעל המכולת, הוא ידע שהוא יכול. יהיה לו האומץ להתנסות במטלות, לגבור על קשיים, ואולי גם לשאת כישלונות. הוא לא יירתע מנטילת אחריות.

 

חשבו על הסביבה הקרובה לכם. אני מאמינה שאתם מכירים משפחות רבות שמתמודדות עם קשיים, ומצמיחות ילדים בוגרים בנפשם. החיים דרשו מהם להוכיח את אחריותם, ולכן הם אכן הוכיחו זאת. איש לא גונן עליהם מפני הקושי, ואיש לא חשב שהם קטנים מידי לשאת בעול. כך גדלו ילדים שהתנסו בהושטת עזרה, ילדים שניתנה להם ההזדמנות להוכיח את כוחם ואת יכולתיהם.

 

פגשתי פעם באימרה חכמה: "אם תעמיסו על ילד יותר ממשקלו – לא יהיה לו גב. אולם, אם לא תעמיסו עליו מאומה – הוא לא יידע מה עושים עם הגב". כמה אמת טמונה באימרה הזו! הדרך היחידה ללמד ילד מהי אחריות ועד כמה היא ממלאה את הנפש בסיפוק, היא לתת לו לשאת באחריות, להציב לו אתגרים, ולהאמין ביכולתו להתמודד איתם. אחריות אינה יוצרת אדם חדש. היא רק חושפת את היכולת הקיימת בו.

 

 

אם אתם סבורים שהגיע הזמן שילדכם ידיח כלים בעצמו, או ילך לבית הספר בלי ליווי, פירושו של דבר שאתם מאמינים בו. אתם רואים בו בוגר ומכירים בו כמי שמסוגל. מחשבה זו מהווה נקודת מפנה בחייו, הוא נגמל מהתלות בהוריו. כך הוא מקבל אחריות, ופוסע אט אט לעבר עולם המבוגרים. זהו בהחלט רגע מיוחד ומלא עוצמה. תנו לילד לחוות זאת. צאו מתוך נקודת הנחה שהעברת אחריות הינה הענקת כבוד והבעת אמון ביכולתו של הילד. אם אתם מתרגשים מהעובדה שהילד הגיע לגיל בו הוא יכול ללכת בעצמו לרופא השיניים, או אם אתם רואים חשיבות בכך שילדכם יגיע לבית הספר בכוחות עצמו, הילד ירגיש בדיוק כך. הוא יתמלא בהערכה עצמית. הוא יהיה מאושר לבצע את כל אותן המשימות.

 

שימו לב להרגשה שמלווה אתכם בשעת העברת האחריות. אם אתם מתוחים או תוקפניים, כנראה שלא הפנמתם את רעיון האחריות. אחריות מעבירים לילד עם אמון מלא ביכולתו.

 

 

ילדינו מאמינים בנו. אין להם יכולת להעריך את כוחותיהם בצורה נכונה, ולהכיר בערכם. צורת ההסתכלות שלנו עליהם, משפיעה על צורת ההסתכלות שלהם על עצמם. אם נספר להם שהם ישרים, הוגנים, טובים ואחראים, הם יאמינו לנו. אולם, אם רק נטיל ספק ביכולתם, אם נהסס לגבי כוחותיהם, הם יוכיחו לנו שאנו צודקים. הם לא יעזו להתנסות בדבר שנראה להם מעבר להשגתם.

 

כשאתם מעבירים לילד תחום אחריות – שדרו אמון. לשדר אמון פירושו של דבר, לצפות לטוב ביותר. להאמין בילד בכל לב. לתת לו את המשימה ולבטוח ביכולתו לעמוד בה.

 

אם תאמינו בו שהוא טוב הוא יעשה הכל כדי להוכיח שהוא ראוי ליחס הזה. לשדר אמון, זה אומר, לכבד את הילד גם כשהוא טועה. לאפשר לו להיכשל. שום דבר נורא לא יתרחש אם סמכתם על הילד שיזכור את רשימת המצרכים שיש לקנות במכולת, והוא שכח פריט או שניים. הילד חזר הביתה בלי החלב. מה קרה? הוא ייאלץ לגשת פעם נוספת למכולת, ולקנות את המצרך החסר. שום אסון לא קרה. אמון, אין פירושו של דבר שהילד לא יטעה לעולם. אמון בילד פירושו לדעת שהילד מסוגל לתקן את שגיאותיו.

 

ככל שתראו לילד שאתם מעריכים אותו, ובוטחים בו, הוא יעשה מאמצים מרובים יותר להצדיק את אמונכם. תנו לילד מרחב. האמינו שהוא מסוגל, והוא יעשה הכל על מנת להוכיח לכם שאתם צודקים – הוא אכן ראוי לאמון שנתתם בו.

 

 

כאשר אתם מטילים אחריות על ילדכם, חשוב שיהיה ברור לשניכם מה נדרש ממנו. אם אתם אומרים: "עליך להדיח כלים מידי ערב", אין סיבה לצפות שהילד ינקה אחריו גם את הכיור או יחזיר את נוזל השטיפה למקומו. כדי שיעשה זאת, עליכם להגדיר בדיוק מה כולל תחום האחריות. בקשה פשוטה ביותר, כמו: "לעזור לאחות הקטנה" יכולה לכלול עשרה פירושים שונים. הבהירו לילד מה דורש ממנו תחום האחריות החדש. לאחר שהסברתם, שאלו אותו מה הוא הבין. יתכן שתופתעו לשמוע, שהוא ואתם מבינים אחרת את הדברים.

 

 

גם משימות פשוטות מאוד, יכולות להיתפס בעיני הילד כמורכבות ומאיימות. אתם מסבירים לילד, כי מידי יום שלישי איש לא ימתין לו בבית לכשיחזור. לכן, עליו לפתוח בעצמו את הדלת. פשוט, לא כן? אולם, האם חשבתם פעם כמה גדול שדה האחריות הזה? הוא צריך לזכור להניח את המפתח בילקוטו, להיכנס לבית ריק, ולהתמודד עם מכשולים אפשריים. מה יקרה אם ישכח את המפתח? ואם הדלת לא תפתח, או שהמפתח ייתקע בחור המנעול?

 

תנו לילד מידע מדוייק על אופן ביצוע הפעולה, ועל טיפול בבעיות שיגרתיות. חישבו יחד עמו – אלו בעיות יכולות להתעורר? כיצד ניתן להתגבר עליהן? לדוגמא – "אתה יכול לפנות לגברת פרידמן, היא תעזור לך בשמחה בכל מקרה של תקלה". כשהילד יודע מה עומד בפניו, הוא חש ביטחון מסויים, והמשימה כבר לא מאיימת כל כך.

 

 

כשאני מציעה להורים לאפשר לילדיהם ליטול אחריות על עצמם, בלי להזכיר, בלי להעיר ובלי לבדוק, הם נבהלים. הם בטוחים שלולא יזכירו או ידריכו, הילד לא יבצע את התפקיד. והם צודקים, זה באמת מה שיקרה! אם אתם מרגישים שאתם האחראים, מדוע שהילד יטרח לשאת באחריות?

 

הפחד, הוא המניע לצורך שלכם בשליטה. אתם חוששים שהילד ייכשל, שהוא לא יעמוד במשימה, או שהוא לא יעשה זאת באופן מושלם, כמו שאתם יודעים לעשות. אם אתם חושבים שהילד לא ידאג לעצמו כפי שאתם מסוגלים לדאוג ולעזור, סימן שעדיין לא ויתרתם על שליטה.

 

אין דבר בעולם שמעצים את יכולת הילד לקחת אחריות על עצמו, כמו הידיעה שסומכים עליו, שמאמינים ביכולתו. תנו לילד לגלות אחריות וצפו לטוב. הטוב הזה יתגשם מהר מאוד.

 

 

העברת אחריות, אין פירושה הפקרה והתעלמות. אתם הרי לא חושבים ברצינות שמהרגע בו העברתם אחריות, אתם משוחררים מתפקידכם כהורים. אין כל ספק שגם לאחר העברת אחריות, עליכם להימצא בשטח ולוודא שהילד מתמודד כראוי עם המשימה. יש פעמים שהילד מסוגל לבצע מטלה מסויימת, אבל הוא זקוק לעזרה. הניחו לילד להסתדר בכוחות עצמו, והציעו עזרה בתחום בו הוא מתקשה: "אם לא תסתדר עם הרוכסן של המעיל, תיגש אלי ואני אעזור לך".

 

הצעת העזרה מעניקה לילד "רשת ביטחון". הוא אינו מתמודד לבדו עם משימה שמעבר ליכולתיו. בכל מקרה של קושי, אתם באזור. סומכים עליו, אבל נמצאים שם ומפיחים בו כוח ואמון. תוכלו אפילו לומר לו: "אנחנו יודעים כמה אתה גדול ואחראי, אבל גם לגדולים קשה לפעמים. אם תתקל בבעיה, תמיד תוכל לפנות אלינו". אם הילד ידע שאתם מעניקים לו עזרה ותמיכה, הוא יהיה אמיץ דיו להתמודד גם עם דברים גדולים באמת.

 

להתמודד עם התוצאות

 

רובנו מתקשים לראות את ילדינו סובלים. קיים בנו רצון טבעי להקל, ולמנוע צער וכאב. כך קורה, שכאשר ילדנו משתמט מאחריות אנו ממהרים לתקן את הנזק, או לפחות למזער אותו.

 

הנקודה הזו חשובה מאוד. תנו לילד להתמודד עם התוצאות של מעשיו ואל תגוננו עליו. רק כך תהיה לו היכולת לראות את הקשר שבין המעשה לבין התוצאה, ולהכיר באחריותו.

 

 

"ואם הילד ייכשל?" שואלים אותי אנשים, "ואם ניתן לבת השמונה לערוך את השולחן והיא תשבור בדרך את הצלחות, אז מה?"

 

ובאמת, חשבו לרגע, מה באמת יקרה?

 

האמת היא פשוטה: הילד ילמד שאתם מאפשרים לו להיכשל, שאתם מקבלים אותו ואוהבים אותו, למרות הטעויות. יש לכם מושג כמה חשוב הלימוד הזה? הוא שווה הרבה יותר מכל צלחת שנשברה או סכום כסף שהלך לאיבוד. אתם יודעים למה קשה לנו כל כך לקבל כישלונות? כי בחברה התחרותית שלנו אין מקום לטעויות.

 

כבר בגיל צעיר, לומד הילד שבני האדם צריכים להיות מושלמים. הוא רואה את עולם המבוגרים, החכמים, היודעים, אלו שאינם טועים לעולם. הוא אינו יודע, עד כמה רחוקים בני האדם משלימות. הוא אינו נחשף לכך, הוא אינו יודע כלל שפעמים רבות אנשים מרגישים בודדים עד אימה, מתוסכלים כואבים או עצובים.

 

אין אדם שלא נכשל, וילדינו הם בכלל בני האדם. הם עתידים להתנסות ולהיכשל, ועלינו ללמדם כיצד להתייחס לכישלון, באיזה אופן לקבל את העובדה שהם טעו. אם אנחנו כועסים על הילדים כשהם טועים, אם אנו זועמים על חוסר הצלחתם, הם מבינים היטב שכישלון הוא אסון, והאפשרות היחידה להימנע מכך, היא לחדול מלנסות. כך גדלים ילדים שאינם מוכנים לקחת אחריות. לא בגלל שהם מרדנים, אלא מפני שהם מפחדים, הם חרדים מהכישלון, מהכאב ומההשפלה.

 

אם תסתכלו לאחור ותבחנו את עצמכם, תגלו הרבה טעויות שעשיתם, שהפכו להיות מקור לצמיחה ולהתקדמות. השגיאות הללו הן אלו שהובילו אתכם למקום בו אתם נמצאים היום. אפשרו לילד להיכשל. אל תצפו לשלימות, אל תיצמדו לתפיסה השגויה של ‘הכל או לא כלום’. הפחד מפני הכישלון משתק את הילד. הזכות לשגות, לעומת זאת, מעניקה לילד ביטחון. הוא מרגיש משוחרר. וכשהוא יודע שאתם ערוכים לקבל כל כישלון אפשרי, הוא עוד יגיע רחוק.

 

 

ילדינו הם חקיינים מעולים, באופן טבעי. למרות כל מאמץ שנעשה על מנת לחנכם, הם יתנהגו בדיוק כמונו. אם האוירה בבית משדרת אכפתיות ואחריות, הילדים יפעלו בהתאם. הם יציעו עזרה מיוזמתם, ויתנדבו לפעילות ולתרומה. אבל, אם ההורים עסוקים בוויכוחים מי אחראי על מה וכמה, אם כל הורה מטיל את האחריות על ההורה השני, הילד מבין שאחריות זה עונש. ומעונש כמובן צריך לחמוק בכל מחיר.

 

אֵם יכולה לרטון משך בוקר שלם על ערימת הכלים הגבוהה שבכיור, ולאחר מכן להתלונן שילדתה אינה לוקחת אחריות ואינה עוזרת. אם זו מטלה כל כך מכבידה, למה שהילדה תתנדב לעשותה?

 

אתם בהחלט יכולים לצפות שילדכם יגלו אחריות ובגרות, השאלה היא – כמה אתם עצמכם אחראים? הכוח שיש לדוגמא אישית חזק הרבה יותר מכל הטפות מוסר והסברים. כדאי מאוד לחשוב על זה.

 

 

(מתוך "קורות בתינו"– עיון בסוגיות חינוכיות בחיי הפרט והמשפחה – מאת רחל ארבוס).