לחזור הביתה מרמאללה

המחשבות שהחלו להתרוצץ בראשו
כאילו התחרו ביניהן. האם הוא בילה
את סעודת השבת שלו עם ערבי?
רגע אחד, דן! קח נשימה עמוקה ועשה
סדר בדברים!

אחרי שהסתיימה התפילה, פנה דן בזריזות לפנים בית הכנסת, שבירושלים, כדי לברך את הרב בברכת "שבת שלום" ועוד כמה אנשים שהוא מכיר, אז פנה במהירות אל פתח בית הכנסת. הגיע הזמן לחזור הבית, לעשות קידוש למשפחה שמחכה לו. בדרכו החוצה, התעורר בתוכו דחף פנימי מוזר. הוא הסתובב בחזרה לעבר המתפללים שהחלו לצאת החוצה. עיניו סקרו לאט את המתפללים. האם לאי-מי מביניהם אין מקום לאכול? 'רגע, ומי זה שנשען שם על הקיר? אני מכיר כמעט את כולם, אני לא חושב שהוא מכאן'.

דן התקרב אל הבחור הצעיר סקר את אותו במבט בוחן ומנוסה – מכנסי ג'ינס, תיק, עור כהה, שיער שחור מקורזל, נראה ספרדי, אולי מרוקאי… דקה נוספת של מחשבה ואז התקרב דן אל הבחור, הושיט ידו אליו ואמר: "שבת שלום. קוראים לי דן אייזנבלט. תרצה להצטרף לסעודת השבת בביתי?"

פניו של הבחור החליפו באחת את הבעתן – מפנים מבוהלות ומפוחדות, לפנים עם חיוך מלא שיניים. "כן, תודה. ולי קוראים מחי", אמר. הוא הרים את התיק שלו ויחד צעדו לביתו של דן. תוך דקות ספורות הם כבר היו סביב שולחן השבת. ברגע שכל בני המשפחה החלו לשיר את "שלום עליכם", דן הבחין שהאורח לא מצטרף לשירה. 'אולי הוא מתבייש, או לא יודע לשיר', חשב לעצמו. האורח נתן עוד אחד מחיוכיו מלאי השיניים וניסה להצטרף לשירה, קצת מקרטע, אבל זה היה הטוב ביותר שהוא יכול היה להוציא מעצמו.

הם החלו לאכול ונראה שהאורח מתחיל להרגיש קצת בנוח, הוא אמנם עדיין נראה מתוח, אך שקט מאוד. דן הבין שזה האות והחל לדבר על הקווים המנחים של פרשת השבוע, בשילוב שיחות קטנות ומעטות על נושאים שוטפים. אחרי שסיימו לאכול את הדג, דן שם לב לכך שהאורח מעיין בספר זמירות השבת שלו, כנראה שהוא מחפש משהו. "האם יש שיר מסוים שאתה רוצה לשיר?", הוא שאל בחיוך, "אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח לגבי הניגון שלו".

פניו של האורח האירו מעט, שינוי שעורר קצת בלבול. "יש שיר שאני רוצה לשיר, אבל אני לא מוצא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו בבית הכנסת הערב. איך הוא נקרא? משהו עם 'דודי'"

דן עצר לרגע, על קצה לשונו עמדו המילים: 'לא שרים את זה בדרך כלל בבית', אבל הוא תפס את עצמו. 'אם זה מה שהילד רוצה', הוא חשב, 'אז מה כבר יכול לקרות?' ואז אמר בקול רם: "אתה מתכוון ל'לכה דודי'. חכה רגע, אביא לך את הסידור".

אחרי ששרו את 'לכה דודי', הבחור הצעיר חידש שוב את שתיקתו עד למרק שהוגש בהמשך. לאחר ששתו אותו דן שאל: "איזה שיר עכשיו?"

האורח הביט במבוכה, אך לאחר שאזר מעט אומץ אמר בנחישות: "אני מאוד רוצה לשיר שוב את 'לכה דודי'".

דן לא היה כל כך מופתע, כי גם לאחר שסיימו לאכול את העוף, הוא שאל את האורח שלו 'איזה שיר עכשיו?', והוא אמר "לכה דודי, בבקשה". דן כמעט שפלט מפיו 'כדאי שנשיר אותו בשקט הפעם, כדי שהשכנים שלי לא יחשבו שאני משוגע', אבל העדיף לשתוק ולמלא את בקשת אורחו. בסופו של דבר, זה כבר היה יותר מדי עבור דן. "אתה לא רוצה לשיר משהו אחר?" הוא שאל בעדינות את האורח שלו.

האורח הסמיק מעט והפנה את מבטו לרצפה. "אני באמת אוהב רק את השיר הזה", הוא מלמל, "יש בו משהו… אני באמת אוהב את השיר הזה".

את "השיר הזה" הם שרו שמונה או תשע פעמים. דן כבר לא היה בטוח, הוא הפסיק לספור… מאוחר יותר, כשהיה להם קצת שקט וזמן לשוחח, דן פנה אל מחי ואמר: "בדיוק חשבתי, לא היו לנו מספיק זמן לדבר. מהיכן אתה?"

על פניו של הנער השתקף מבט כואב. הוא הביט שוב אל הרצפה כשהוא לוחש בעדינות: "מרמאללה".

ליבו של דן החל לפעום בקצב מהיר. הוא היה בטוח שהוא שמע שהבחור אמר לו "רמאללה", עיר גדולה בשטחים. אבל מהר מאוד תפס את עצמו, ואז הבין שיכול להיות שהוא אמר 'רמלה', שהיא עיר ישראלית, ואמר לו: "אהה, בן דוד שלי גר שם. אולי אתה מכיר את אפרים וורנר? הוא גר ברחוב הרצל".

הבחור הצעיר ניער את ראשו ברעד ואמר: "אין יהודים ברמאללה".

דן השתנק. הוא באמת אמר "רמאללה!" המחשבות שהחלו להתרוצץ בראשו כאילו התחרו ביניהן. האם הוא בילה את סעודת השבת שלו עם ערבי? רגע אחד, דן! קח נשימה עמוקה ועשה סדר בדברים! לאחר שניער במהירות את ראשו אמר: "סליחה, אני קצת מבולבל. ועכשיו כשאני חושב על זה, לא שאלתי מה שמך המלא. איך קוראים לך, בבקשה?"

הבחור הביט על דן כשהוא מבוהל, נשם עמוק ואמר בשקט: "מוחמד איבן עייש שריף".

עכשיו מוחמד היה נראה הרבה יותר מבוהל ומפוחד, היה ברור לו על מה דן חושב, אך הוסיף במהרה: "חכה! אני יהודי. אני רק מנסה לברר ולדעת להיכן אני שייך".

דן נאלם. מה הוא כבר יכול לומר?

היה זה מוחמד ש'שבר' את השתיקה שהחלה להשתלט לרגע, ואמר בזהירות: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי שעלי לשנוא את המדכאים היהודים, ולהרוג אותם – זאת גבורה אמיתית. אבל תמיד היו לי ספקות. כלומר, למדנו מה'סונה' (המסורת) ש'אף אחד לא נקרא מאמין עד שהוא לא מבקש עבור הזולת את מה שהוא מבקש לעצמו'. אבל אז חשבתי לעצמי, גם היאהוד (היהודים) הם אנשים, לא? האם אין להם את הזכות לחיות כמונו? אם אנו אמורים להיות טובים לכולם ולבקש את הטוב לזולת, איך זה שאף אחד לא כלל את היהודים ב'כולם' הזה? הצגתי את השאלות האלה בפני אבי, אבל הוא, בתגובה, זרק אותי מהבית. כך, בלי כלום, רק עם הבגדים שעלי. באותו רגע החלטתי: אני עוזב והולך לחיות עם היאהוד, עד שאברר מי הם באמת".

מוחמד עצר לרגע ואז המשיך: "באמצע הלילה התגנבתי לבית הוריי, כדי לקחת את החפצים שלי. באמצע האריזה אמא שלי נכנסה לפתע לחדר ותפסה אותי אורז. היא נראתה חיוורת ועצובה מאוד, אבל הייתה מאוד שקטה ועדינה כלפי, אחר כך היא שוחחה איתי. אמרתי לה שאני רוצה לחיות עם היהודים זמן-מה ולברר מי הם באמת, ואולי יום אחד אצטרף אליהם – יכול להיות שאתגייר. היא החווירה עוד יותר ממה שהיא הייתה ואמרה לי את מה שאמרה, חשבתי שהיא כועסת, אבל לא, היא לא כעסה. נראה היה שמשהו אחר כואב לה, ואז היא לחשה לי: 'אתה לא צריך להתגייר. אתה יהודי'. הייתי המום. הראש שלי החל להסתחרר, ובמשך דקה לא יכולתי להוציא מילה מפי. התחלתי לגמגם, 'ל… למה את מתכוונת?'

'לפי היהדות', כך היא אמרה לי, 'הלאום של הילד נקבע על פי האמא. אני יהודיה וזה אומר שגם אתה יהודי'.

אף פעם לא ידעתי שאמא שלי יהודיה. אני מניח שהיא לא רצתה שאף אחד ידע מזה. היא לא הרגישה בנוח בדרך שהיא בחרה, כי פתאום היא לחשה לי: 'עשיתי טעות כשהתחתנתי עם ערבי. אבל אתה, תכפר לי על הטעות הזאת'. אמא שלי תמיד דיברה כך, בצורה פואטית כזאת. היא הלכה להביא כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: תעודת הלידה שלי ותעודת הזהות הישראלית שלה, כדי שאוכל להוכיח את יהדותי. יש לי אותם כאן, אבל אני לא בדיוק יודע מה אני אמור לעשות איתם. כשאימי נתנה לי את המסמכים נראה היה שהיא מהססת לגבי מסמך מסוים, אבל אז אמרה: 'קח גם את זה איתך. זוהי תמונה ישנה של סבי וסבתי שצולמה ליד קברו של אחד האבות הקדמונים של משפחתנו, קבר אותו הם חיפשו ומצאו בצפון הארץ, ושם הם הצטלמו'".

דן הניח את ידו על כתפו של מוחמד. מוחמד הביט עליו, מבוהל אך מלא תקווה. "יש לך כאן את התמונה?", שאל אותו דן.

פניו של מוחמד האירו באחת. "בטח! אני לוקח אותה איתי לכל מקום". הוא קירב אליו את התיק והוציא משם מעטפה ישנה ובלויה.

דן הוציא בזהירות את התמונה מתוך המעטפה, הרכיב את משקפיו, והביט בה היטב. הדבר הראשון בו הבחין היה קבוצה משפחתית, שעל פניו, נראית כמשפחה ספרדית עתיקה מלפני זמן רב. דן מיקד את מבטו על הקבר שהם עמדו סביבו. כאשר קרא את מה שהיה כתוב על המצבה, התמונה כמעט החליקה מידיו. הוא שפשף את עיניו כדי להיות בטוח אם הוא ראה טוב את מה שהבחין בו. לא היה שום ספק. זהו בית העלמין העתיק בצפת, והכיתוב על המצבה הראה ללא ספק שזהו קברו של הצדיק המקובל רבי שלמה אלקבץ זצ"ל – מחבר 'לכה דודי'.

קולו של דן החל לרעוד מרוב התרגשות כאשר החל להסביר למוחמד מיהו אותו 'אב קדמון' שלו. "הוא היה חברו של האריז"ל הקדוש, תלמיד חכם עצום, צדיק ובקיא בקבלה. ומוחמד, אביך הקדמון הוא זה שכתב את השיר ששרנו לאורך כל הסעודה: לכה דודי!"

עתה היה זה תורו של מוחמד להיות בהלם.

דן נעמד, מתפעל ממה שקרה והושיט יד לעברו, שעד כה רעדה מפחד, ואמר: "ברוך הבא, מוחמד. ועכשיו, מה דעתך לבחור לעצמך שם חדש?"