לחיות על קידוש ה’

 

 

הרבה אנשים טועים וחושבים שבשביל מצווה מותר לכעוס או להיות עצוב, ובאמת זו תחבולת היצר הרע, להכשיל את האדם בניסיון האמונה ולהפילו לכעס ולעצבות. היינו שכאשר אדם רוצה לקיים מצווה ומונעים אותו ממנה, אזי היצר הרע מראה לו שעכשיו מותר לו לכעוס או להיות עצוב, ומראה לו שאין בזה שום עבירה, אלא אדרבא מצווה בידו לכעוס או להיות עצוב, כי הלא מדובר במצווה, וראוי לכעוס או להיות עצוב בשבילה וכו’.

 

לא זו בלבד שאין מצווה בכך, אלא זו עבירה גמורה לכעוס או להיות עצוב אפילו אם מונעים אותו מהמצווה הכי גדולה שיש, ובדיוק כמו שאסור לגנוב כסף בשביל לקנות בו אתרוג או לקיים בו איזו מצווה, כמו כן אסור לכעוס או להתעצב בשביל מצווה, כי הכעס הוא איסור גמור לא פחות מגניבה ואפילו יותר, כמו שנתבאר בדברי חז"ל שהכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכל המודה בעבודה זרה כאילו כפר בתורה כולה, מה שאין כן איסור גניבה, שאף על פי שהוא חמור, לא השוו אותו לעבודה זרה. וכן העצבות היא איסור גמור, והקב"ה שונא אותה, ואיך יתכן שיעשה דבר השנאוי על הקב"ה בשביל מצווה.

 

בשביל להמחיש את הדבר, נביא מעשה שהיה:

 

היה זה בליל פסח. סביב שולחנו הטהור של הצדיק רבי אהרון "הגדול" מקרלין זצוק"ל, ישבו כל החסידים בחרדת קודש ובהתרגשות. ולמותר לציין את ההתלהבות והשמחה שבה התנהל סדר הפסח של אחד מגדולי האדמו"רים.

 

רבי אהרון זצ"ל ניהל את הסדר על פי כוונות האר"י, והחסידים הרגישו טעם של מעין עולם הבא, כאילו שהם נמצאים ברגעים אלו ממש ביציאת מצרים, ורואים במו עיניהם את הנסים והנפלאות של יציאת מצרים.

 

והנה הבחינו החסידים שהרבי הפסיק לשעה קלה את אמירת האגדה, ונראה שהוא צופה באיזה התרחשות נסתרת. החסידים השתתקו וחיכו לרבם. לבסוף נעור רבי אהרון ובבת צחוק על שפתיו, ונראה היה שהוא נהנה מאוד ממה שראה במקום שראה. שאלו אותו החסידים: "יאמר לנו רבנו מה ראה, ועל מה הצחוק והשמחה". חייך רבי אהרון ואמר להם: "בודאי אתם מרגישים שאין בעולם סדר פסח כמו שלנו, נכון? אבל תדעו שלא הגענו אפילו קרוב למעלת הסדר שעורך עכשיו לייב’לה הסנדלר, ומעורר רעש גדול בשמים, ונחת רוח גדול לקב"ה". "לייב’לה הסנדלר!?" תמהו החסידים, "אין אנו מזלזלים חס ושלום בסדר של שום יהודי, בודאי כל יהודי שעושה סדר פסח זהו דבר גדול וחשוב, אבל לייב’לה?! הרי הוא אדם פשוט, במה מיוחד כל כך הסדר שלו עד שהוא עובר את מעלת הסדר של רבי אהרון "הגדול?"

 

"לכו לביתו ותראו בעצמכם" אמר להם הרבי, והחסידים יצאו כולם לביתו של לייב’לה הסנדלר, לראות איזה סדר פסח מיוחד הוא עורך, שמסב כזאת הנאה ונחת רוח לרבם ועושה כזה רעש בשמים.

 

בבואם לביתו של לייבל’ה, עמדו בשקט ליד החלון והציצו פנימה, ולפניהם נגלה המחזה הבא:

 

לייבל’ה – שכלל לא התחיל עדיין לערוך את סדר הפסח – עומד עם המגש של המצות בידיו מול אשתו ואומר: "אשתי היקרה, הכתר שלי, בואי נעשה סדר פסח, זה רק פעם בשנה, וזה לילה גדול מאוד שחבל להפסיד אותו".

אשתו של לייבל’ה עומדת מולו, רותחת מכעס, והיא חוטפת מידיו את המגש וצורחת: "לא, אתה לא תעשה סדר פסח!"

"אשתי היקרה" אומר לה לייבל’ה בעדינות וברכות, בלא שום כעס, "אני שומע אותך נשמתי, אני רוצה שתדעי שאין אישה כמוך בכל העולם, ואני מודה כל יום לה’ שנתן לי אותך, בבקשה ממך בואי נעשה סדר, חבל להפסיד את זה, איך שעושים את הסדר כך נראית כל השנה, ליל שימורים הוא לה’, ויש בו גילוי שכינה כמו שאין בכל השנה". "אמרתי לך, אין סדר הלילה" צורחת אישתו בכעס ומחזירה את המגש למטבח.

 

לייבל’ה עומד ומתפלל בשקט: "ריבונו של עולם, ישתבח שמך, תודה רבה לך על המניעות, תרחם עלי ריבונו של עולם, שאזכה לעשות סדר פסח, אני יודע שאתה הוא המונע אותי מלעשות את הסדר ולא אשתי, תמחל לי, תסלח לי ריבונו של עולם".

 

אשתו של לייבל’ה חוזרת מהמטבח, וצועקת עליו: "מה אתה מסתכל עלי ככה, כמו גולם, תמיד אתה מצער אותי, איזה טעות עשיתי שהתחתנתי עם גולם כמוך".

 

לייבל’ה פונה לאישתו באהבה: "אשתי היקרה, אין לך מושג כמה אני אוהב אותך, את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, מה מצער אותך? תגידי לי. אני אעשה הכל בכדי לשמח אותך. אני אקנה לך מה שאת רוצה. תרשי לי בבקשה לערוך את הסדר. כל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח והזמן עובר, בואי נשמתי, בואי נעשה ביחד את הסדר ונשמח בחג".

 

לייבל’ה ניגש למטבח להביא את המגש, ומתפלל תוך כדי הליכתו: "ה’ יתברך תזכה אותי לדעת שזהו ניסיון שאתה מעמיד אותי, ועיקר הניסיון הוא אם אני אכעס, תעזור לי לא לכעוס, תעזור לי להתגבר על הכעס ולדעת שאפילו אם אני לא אעשה סדר, יותר חשוב שלא אכעס, ותעזור לי להתחזק בשמחה אפילו אם אני לא אעשה סדר, תעזור לי שאדע שמה שאתה רוצה ממני, הוא רק שאני אעמוד באמונה שאתה הוא המונע אותי ולא אתעצב כלל, רק אהיה בשמחה שאני עושה רצונך בזה שאני מאמין שאתה הוא המונע אותי ואיני כועס ואיני מתעצב".

 

אישתו של לייבל’ה באה אחריו למטבח, חוטפת מידיו את המגש וצועקת: "אמרתי לך שאתה לא עושה סדר, רשע, אני אראה לך מה זה, אתה רק מצער אותי כל הזמן".

 

ולייבל’ה, בלי כעס, מפייס את אשתו ומדבר על ליבה, ואומר לה: "כמה אני מבין אותך, אשתי היקרה, אני מבין את צערך הגדול, אני אוהב אותך כל כך, כמה צער יש לי על הייסורים שלך ממני, אני אשם בצער שיש לך, אני מבטיח להיות רק טוב אליך מעכשיו, בואי נעשה את הסדר, כי עוד מעט עובר זמן חצות, ולא נוכל לאכול את האפיקומן שזמנו עד חצות", והוא עומד ומתפלל לה’: "ריבונו של עולם, תן לי שכל, תן לי את הדעת שאין עוד מלבדך, וזהו רצונך שאני אעמוד עכשיו בניסיון של אמונה. חשבתי שהעבודה שלי זה לעשות סדר פסח, אבל אני רואה שאתה רוצה ממני עבודה אחרת, שאעמוד בניסיון של אמונה ולא אכעס ולא אתעצב. תרחם עלי שאדע שיותר חשוב שלא אכעס ממה שאעשה סדר פסח, שהעיקר לא לעבור על האמונה ולכעוס, תרחם עלי ותתן לי מילים של פיוס לאשתי, שיתרכך ליבה ויסור צערה וכעסה, תעזור לי לשמח אותה ולעשות ליל סדר".

 

וכך נמשך המחזה הזה במשך שש שעות! לייבל’ה מפייס את אישתו במילים של אהבה ומתפלל אל ה’ בתחנונים, ואשתו צועקת עליו ומבזה אותו, עד שבסוף הלילה ממש אשתו התרככה לפתע וקיבלה שמחה ורוגע, ולייבל’ה הסנדלר ואישתו ישבו לערוך ביחד סדר פסח בשמחה גדולה.

 

החסידים שהתבוננו במחזה הזה בנשימה עצורה, נשמו לרווחה, סוף טוב הכל טוב, הכל התהפך לטובה. למען האמת הם לא האמינו שהדברים יסתדרו כך, הם היו בטוחים שבשלב מסויים לייבל’ה יאבד את סבלנותו, אבל עתה הם הבינו שלייבל’ה לימד אותם שיעור באמונה, והבינו היטב במה עולה סדר הפסח של לייבל’ה הסנדלר על שלהם, כי כאשר הכל הולך כסדר בלי שום עיכוב והפרעה הכל קל מאוד, אבל כאשר ישנה מניעה כזאת גדולה, והאדם זוכה להתגבר עליה בתפילה ובתשובה, ובלי להתנהג בכוחניות ותקיפות, אלא אדרבא מבין את הצד השני ומפייס ואוהב – אין דבר גדול מזה. ובודאי זכה לייבל’ה באותו לילה למדרגה גבוהה מאוד בעבודת ה’, מה שאי אפשר לזכות על ידי שום עבודה בעולם, כאשר הכל מתנהל כתיקונו בלי מניעות.

 

מהסיפור הזה, אנו לומדים כלל חשוב: לכעוס או להיות עצוב אפילו בשביל המצווה הכי גדולה ביותר זה איסור גמור! כי הכעס והעצבות הם עוונות חמורים, שהם בחינת עבודה זרה ממש והיפך האמונה. אולם, הרבה האנשים טועים בזה כל הזמן, וחושבים שלדבר מצווה שכזה היה ראוי לכעוס ואף להכריח את אשתו – גם אם יצטרך להשתמש בכח הזרוע – ולתת לו לקיים את הסדר, והיצר הרע מתלבש להם ב"קנאת ה’" ומכניס בלב האדם מחשבה כזאת: "הרי ה’ ציווה אותי לערוך סדר, ואיך תיתכן חוצפה כזאת למנוע אותי מלקיים את ציווי ה’? ודאי שצריך לכעוס ולסלק את המונעת החצופה הזאת מדרכי, והכל כמובן "לכבוד ה’". ה’ ישמרנו מ"כבוד ה’" שכזה.

 

אבל כל זה נובע מחסרון אמונה! כי אם היתה לאדם אמונה, היה שומע בקולו של היצר הטוב שאומר לו: "ה’ הוא המונע אותך, ואין לך שום רשות להתגבר על המניעה על ידי שתעשה עבירה, ובודאי לא על ידי שתעבוד עבודה זרה, כמו שאין לך רשות להתגבר על מניעה של ממון על ידי גניבה, כגון אם לא היה לך כסף לקנות מצות ולא היה לך מנין ללוות כסף, האם היה עולה על דעתך לגנוב כסף בשביל לקיים את הסדר? אלא בודאי היית מבין שאתה אנוס, והיית פונה אל ה’ בתחנונים שיזמן לך את הכסף או את המצות, ויזכה אותך לערוך סדר פסח, ואם לא היה נותן לך, לא היית עושה סדר. והוא הדין בדיוק במניעה מצד אדם המונע אותך, כל עוד שאינך יכול להתגבר על המניעה בדרכי נועם, אתה אנוס מלערוך את הסדר, ואין לך שום דרך לפעול מלבד תפילה ותחנונים לזה שמונע אותך באמת, שהוא השם יתברך בעצמו.

 

הבעיה העיקרית היא, שהאדם לא רואה את הכעס והעצבות כעבירה גמורה, אלא חושב שיש מצבים שמותר לכעוס בהם או להיות בעצבות בגללם, ובאמת זאת טעות גדולה, כי הכעס והעצבות הם לא רק עבירה גדולה, אלא הם כפירה גמורה בכל התורה כולה ובכל האמונה, והם גרועים בהרבה מכל עבירה אחרת.

 

כאשר מונעים את האדם מלקיים מצווה, והוא אינו כועס, ואינו מנסה לקיים את המצווה על ידי שימוש בכוחניות, אף על פי שמבטל המצווה, הוא מקיים בזה מצוות קידוש ה’ כמו שנסביר בס"ד.

 

הנה בכל העבירות שבתורה חוץ משלוש, התורה אומרת: "יעבור ולא יהרג", לדוגמא: אם אומרים לאדם לאכול ביום הכיפורים, ואם לאו, יהרגוהו, עליו לאכול ולא להיהרג. מדוע? כי פיקוח נפש דוחה את הכל, וכן אמרו חז"ל: "וחי בהם, ולא שימות בהם", וכן לעניין פיקוח נפש בשבת אמרו: "מוטב יחללו עליו שבת אחת, וישמור שבתות הרבה". היינו שהתורה רוצה שיחיה האדם ויקיים את המצוות, ואם בשביל קיום המצוות הוא צריך להיהרג, מעדיפה התורה שיבטל אותה מצווה ולא יהרג, וכך יוכל להמשיך לאחר מכן לקיים הרבה מצוות, שאילו ימות לא יקיימן.

 

אמנם שלוש עבירות יש, שעליהם אמרה התורה: "יהרג ולא יעבור", והן: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. עבודה זרה: כגון, אם יאמרו לאדם לך ועבוד עבודה זרה, ואם לאו נהרגך, או שאומרים לו להגיד משהו נגד האמונה, ולכפור באמונה, צריך להיהרג ולא לעבור. שפיכות דמים: כגון, אם יאמרו לאדם לך והרוג את פלוני, ואם לאו נהרגך, וכל שכן להפיל וולד, או אפילו לבזות אדם, צריך להיהרג ולא לעבור. גילוי עריות: כגון, אם יאמרו לאדם לעבור עבירה עם אשת איש, או אפילו להסתכל בה, ואם לאו יהרגוהו, יהרג ולא יעבור.

 

וצריך להבין במה שונות שלוש העבירות האלה מכל שאר המצוות שהחמירו עליהם שיהרג ולא יעבור.

 

ההסבר הוא ששלוש עבירות אלו הם פגם כל כך גדול באמונה, עד שאם יעבור עליהם, אין כל טעם למצוות שיעשה, כי הן שקולות יותר מכל המצוות שיעשה, מאחר והם נוגעות בשורש האמונה, לכן אם עובר עליהם, בטלו תורתו ומצוותיו, וזה מחמת שכל תכלית המצוות היא להביא את האדם לאמונה, ואם האדם כופר באמונה, אין ערך למצוותיו. וכל שאר העבירות אינן כפירה גמורה באמונה, לכן כאשר הוא עלול להיהרג בגללן, מותר לו לעבור עליהן ולא להיהרג, מחמת שאינו כופר ומבטל את האמונה אם יעבור עליהן.

 

מאחר והכעס הוא עבודה זרה ממש, וכל שכן אם בכעסו פוגע או מבזה את מי שעומד מולו, אם כן, כאשר כועס עובר על שתיים מתוך שלוש העבירות שעליהן נאמר "יהרג ולא יעבור". וכן העצבות והייאוש הם כפירה גמורה באמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, והם בעצם כעס ומרד בה’, ואם מתייאש ומתעצב בשביל מצווה, הריהו עוקר את כל תכליתה של המצווה, ואין בה שום טעם.

 

לכן כאשר אדם עשה כל שביכולתו בכדי לקיים מצווה, ואינו יכול לקיימה אלא על ידי כעס, מותר לו לבטלה, מאחר והוא אנוס, ובלבד שלא יכעס. וכן לא יתעצב על שלא קיימה, כי האמונה היא התכלית של המצווה, ואיך יתכן שיבטל האמונה בשבילה? וכשם שמצווה להיהרג ולא לעבוד עבודה זרה, והלא אם ימות לא יקיים יותר שום מצווה, ונמצא שעל ידי שנותן עצמו להריגה מבטל בזה את המצוות, ובכל זאת אמרה התורה שימות ויתבטלו מצוותיו ובלבד שלא יעבור על האמונה. כמו כן כאשר עליו לקיים מצווה, ואינו יכול לקיימה אלא על ידי שיכעס, הרי הוא אנוס, וצריך לבטלה ובלבד שלא יעבור על האמונה, כי אין דבר שמותר בשבילו לעבור על האמונה, ואפילו המצווה הכי גדולה, מאחר וכל תכלית המצוות להביא אותו לאמונה, ולא יתכן שיכפור באמונה בשביל לקיים אותה, כשם שלא יכול לכפור באמונה בשביל שלא להיהרג ובכך ימשיך לקיים הרבה מצוות, מאחר ועקר את האמונה, לכן אין ערך למצוותיו.

 

יסוד חשוב ניתן ללמוד מדברים אלה וצריך להשליך אותו לכל תחומי החיים: כאשר מדובר בלעבור על האמונה, עדיף שיתבטלו המצוות שלו, ובלבד שלא יעבור על האמונה! ופירוש הדבר הוא: שכאשר האמונה בסכנה, כגון שעומד בפני ניסיון שצריך לכעוס או להיות בעצבות, עדיף להפר איזו מצווה ובלבד שלא יכפור לגמרי על ידי כעסו ועצבותו, כמו לייבל’ה הסנדלר, שאף שעשה כל האפשר כדי לקיים את המצווה, לא הסכים לכעוס בשביל לקיימה, אפילו שיכול היה להיות שלא היה עושה ליל הסדר כלל, ובאמת בגלל ששמר את העיקר, שהיא האמונה, לכן היתה לו את הסבלנות לפייס את אישתו ולהבין לליבה, וכן היתה לו הסבלנות להתפלל ולעשות תשובה, עד שבסופו של דבר עזרו לו משמים שהוא גם יעמוד במבחן האמונה בהצלחה, וגם יעשה סדר פסח, וגם אישתו תהיה מרוצה ומאושרת.

 

המעשה של לייבל’ה הסנדלר צריך תמיד להיות לנגד עינינו, כדי שנתנהג כמוהו במצבים הדומים שאנו עוברים בחיינו, כי כאשר האדם מתנהג כך ועומד בניסיון האמונה, הוא זוכה לכמה מעלות גדולות:

 

האחת – שהוא זוכה שבורא-עולם יהיה עמו ותהיה לו סיעתא דשמיא, כי אם יכעס או יהיה עצוב מיד ה’ עוזב אותו.

השניה – שהוא זוכה לפייס את מי שמונע אותו: אם זו אשתו, היא מרוצה ושמחה, ויש לו שלום בית, דבר המביא לו שפע גדול רוחני וגשמי. אם זה מישהו אחר הוא, נשאר בשלום עמו וניצול מריב ומחלוקת ושינאת חינם ולשון הרע ועוד ועוד.

השלישית – הוא זוכה להתפלל לה’ ולעשות תשובה על עוונותיו, ועל ידי זה נמתקים עליו כל הדינים והוא ניצול מגזירות קשות.

הרביעית – הוא זוכה למדרגות רוחניות גבוהות מאוד, ששום מצווה אינה יכולה להביא אותו אליהן, כמו עמידה בניסיון האמונה!