לחיות עם סיסמאות

"אני לא אוהבת סיסמאות" אמרה לי חברה שביקשה נחמה על אסון שקרה לה. "ואל תגידי לי 'הכל לטובה', 'יהיה בסדר', 'ה' יהיה בעזרך' – אני יודעת את כל זה וזה ממש לא עוזר לי עכשיו".

שתקתי. מה יש לומר מלבד המילים הללו? הרי אני עונה את זה באוטומט, יורה את התשובות כמו חיצים למטרה. הן מוכנות לי בכיס לכל עת צרה ויגון, מחכות בקוצר רוח שאשלוף אותן. הרי זה ההבדל בינינו – מי שהייתי פעם (לפני החזרה בתשובה) לבין מי שאני היום – הכלים הנפלאים שרכשתי, אלה שיושבים לי בארגז הכלים ומוכנים לשליפה בעת הצורך. אז מה היא רוצה ממני עכשיו?

חברתי הטובה יושבת מולי עכשיו ומבקשת עזרה. התגובה שלה (למרות שברור לי שהיא אישית ונובעת ממורכבות הנפש שלה) הקפיאה אותי לרגע. היא אילצה אותי לעצור את האוטומט ולחשוב – מה היא באמת צריכה ממני? האמת, זה היה קשה. התפתלתי והתחלתי להזיע. מה לומר לה? האם היא רוצה שאזדהה עם הכאב שלה? שאחלוק איתה את כאבי שלי? שווה לנסות…

"גם לי זה קרה, וזה היה נורא קשה וכואב. לקח זמן עד שהכאב דעך" פתחתי את דבריי. "הייתה תקופה ארוכה של תחושות מעיקות אבל כמו כל דבר, זה התמוסס ולבסוף נעלם".

השתדלתי לא להשתמש בסיסמאות, למרות הניסיון להיות ציורית הרגשתי שנכשלתי. החבאתי את הסיסמאות בתוך דבריי והיא כמובן הרגישה. מבטה המאוכזב גרם לי לאמץ שוב את גלגלי מוחי. הדבר נהיה כבר מעיק על שתינו אבל עדיין לא ויתרנו. המחשבה על כך שהיא תלך הביתה ללא הקלה, אפילו הקטנה שבקטנות, העציבה אותי. איך אוכל לעזור לה? מה היא רוצה לשמוע? אולי אני רק פה כדי להקשיב, אולי לא תמיד חייבים לחוות דעה?

התחלתי "לראיין" אותה ולנסות לחלוב ממנה רגשות, אולי עצם הדיבור והשיתוף יקל עליה. היא זרמה עד שלב מסוים שבו שוב השתררה שתיקה, ואני הבנתי שתפקידי עדיין לא הסתיים. ישבנו בשקט ורק הסתכלתי עליה. פתאום היא נראתה לי מאוד יפה, זוהרת כזאת, לבנה. למרות שהרגישה כל כך גרוע זה לא ממש בא לידי ביטוי בצורה חיצונית, אפילו ההיפך.

'תגידי לה" לחש לי קול פנימי. "את יודעת שאת ממש יפה? גם אתמול כשראיתי אותך שמתי לב לזה ולא אמרתי לך. משהו בפנים שלך מאוד נקי, אולי זה הייסורים שממרקים'.

מאמרים נוספים בנושא:

אין עוד מלבדו

לקפוץ לאש!

הקב"ה אוהב אותנו!

לעשות מהלימון לימונדה

בוקר לא רע, אחרי הכל

בוקר טוב, כאן הקב"ה

מכה עוברת, אבל מילה נשארת

מילים מהלב

מילה טובה או תרופה?

מילה, לא מסכה

אופס… בטעות נפלתי שוב לסיסמה אבל נראה שדבריי השפיעו לטובה וחיוך גדול עלה על פניה. ציינתי לעצמי שזה תמיד טוב לתת מחמאות לאישה, במיוחד על חזות חיצונית. באמת הגיעה לה המחמאה הזו, אבל לא בטוחה שהייתי חושבת לומר את זה באוטומט, כמו את הסיסמאות למשל.

דווקא כשאני חושבת משהו טוב על אדם אחר, זה לפעמים נתקע בתוכי ואני צריכה להתאמץ כדי להוציא את המחשבה את הפועל, בדיבור. המסקנה הזו הייתה מאירה ומעניינת והתחלתי לשמוח שחברתי גורמת לי להזיע ולהתאמץ. הרגשתי שיש פה בירור חשוב עבור שתינו.

סוף סוף הייתה התקדמות. היא התחילה להרגיש טוב יותר. עכשיו, כשהיא התחזקה, הגיע הזמן להמשיך בבירור. חשבתי על מה עוד אפשר לומר שייתן תמיכה. הצעתי עזרה כללית, וגם ספציפית שאני יכולה לסייע בעדה. הרגשתי שהידיעה שיש לה "גב" מחזקת אותה.

"את לא כל יכולה וזה בסדר" עודדתי אותה לבקש עזרה. "תחשבי על מצב הפוך בו אני הייתי מבקשת ממך עזרה במצב דומה. לא היית עוזרת לי בשמחה?". היא הודתה שכן. "להזדקק ולהודות בזה זו סטירה לאגו, אבל אנחנו לומדות להרפות, ומאפשרות למעגל החסד להתרחב".

רציתי להגיד לה שהקב"ה רוצה שהיא תרגיש שהיא לא יכולה, אבל פחדתי שגם זו תהיה סיסמה. פתאום התעצבנתי מכל הזהירות הזאת. יכולתי להרשות לעצמי להתרגז גם כי היא הייתה חזקה יותר. "למה בעצם את לא אוהבת סיסמאות? מה כל כך מפריע לך? בגלל שזה תבניתי? שזה כל כך משומש וזה כבר לא חודר ללב?" שאלתי.

היא הנהנה בהסכמה, כמו שמחה שאני מבינה אותה.

אני רציתי להביא זווית אחרת לעניין. "אבל הסיסמאות הללו הן הכלים שלמדנו ורכשנו לעזרתנו. והן לא סתם מילים" אמרתי בנחישות, "הן אמת צרופה. לא סתם שיננו אותן, לא סתם הן קיימות בנמצא. הרי גם לימוד תורה צריך לשנן וללמוד בעל פה. יש ערך ללימוד הזה, להקניית הידע, לביסוס שלו בך. זה כמו לרכוב על אופניים, זה שם בשבילך לעולם. תנסי להפריד את האלרגיה שלך לתבניות בכלל, ולהבין שבלי השימוש התדיר הזה אנחנו עלולות למצוא את עצמנו ממש אבודות. לפחות רכשנו משהו, לפחות אנחנו אוחזות באמת. הסיסמאות שומרות על הקשר שלנו עם הבורא. עוזרות לנו להיזכר בו. בתור חוזרות בתשובה, את מבינה עד כמה חשוב להזכיר לעצמנו כל הזמן שיש בורא לעולם. לא נולדנו עם הידיעה הזו והיא לא זורמת לנו בדם. הסיסמאות הללו נדרשות כדי להטמיע מסר. אל תזלזלי בהן".

"תודה" היא חיבקה אותי בחום. "תודה לא-ל", עניתי.

נדמה לי שזאת עוד סיסמה, לא?

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com