לחייך ולהאיר פנים זה צורך!

 

 

מאז ומעולם חיפשו בני האדם את הדרך אל האושר. השלמות האנושית נתפסה כנחלתם של בודדים, ואף אלו פעמים רבות עשו זאת במדבריות ובמנזרים שכוחי אדם.

 

כדי לעבור את המשוכה של האנוכיות חיפשו תמיד בני האדם תרופות שבעצם היו יותר בריחה מההתמודדות ולא בניין האישיות כדי שתוכל לעמוד בכך.

כאשר פנה אותו נכרי אל הלל שהיה נשיא ישראל ובקשו: ”למדני את כל התורה על רגל אחת”, ענה הלל: ”מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך, ואת היתר לך ללמוד”.

 

ללא ספק, שגם על רגל אחת ניתן היה לומר לו את עשרת הדיברות וכו’, אך כוונתו של הלל היתה להראות לו את הדרך לשלמות, שכן לימוד כל התורה משמעותו שלמות האדם. את ה"בין אדם לחברו" אתה יכול להבין לבד – בחן את עצמך, בדוק מה מפריע ומה אהוב, מה מרגיז ומה משמח ועוד, ואז תוכל לדעת את המוטל עליך כלפי הזולת, כי את האנוכיות שלך אתה ודאי מכיר, והיא תכוון אותך אל החסד המושלם כלפי חברך. אך את ההמשך: ”בין אדם למקום” – לך ללמוד, כי לעולם לא תגיע לכך מהבנתך שלך. אי אפשר להכיר את רצון הבורא רק כאשר לומדים את רצונו. וכי מנין נדע מהן תפילין? או קדושת שבת ומועד? זאת נדע רק בבואנו אל בית המדרש ושם נלמד.

חכמינו זכרונם לברכה לא הסתפקו בהנחיה כללית זו, והוסיפו כל אחד עצות והנחיות הן לעשה טוב והן לסור מרע שבבין אדם לחברו.

שמאי אומר: ”..והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”. מה חידש כאן שמאי? וכי לא כל זבן עושה זאת? האם יש דרך אחרת? כל המוכרים (בכל התחומים) יחייכו, יחמיאו, סבלנות אין קץ יש להם כלפי הקונה, ולא ישברו גם אם מולם עומד נודניק ממדרגה ראשונה, בתנאי שהוא מוכר להם כקונה פוטנציאלי.

 

ומה אם כן לימד אותנו שמאי? אך ההבדל בין דבריו לבין המרצה בקורס למכירת…הוא תהומי! בעוד המוכר משתמש בחיוך כאמצעי למכור או כפיתיון לקונה התמים, וחיוכו אינו פנימי, ובו ברגע שתנעל דלת החנות מאחריו כבר יזעיף פניו, ויכעס על כל מי שיעמוד בדרכו או לא יעשה רצונו. ולכן, גם כעבור חמישים שנה כזבן מצטיין לא תשתנה אישיותו, ובביתו הוא יכול להיות ההיפך הגמור, ובני ביתו לא ישמעו ממנו מחמאה או יראו חיוך על פניו במשך שנים, כי הרי כאן אין צורך להטיל את הפיתיון. הרשת לחינם תיזרק ולא תצוד אף קונה.

אולם שמאי דיבר על משהו שונה: ”הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”, לא את הקונה הנכנס לחנותך, או אם הינך נכנס לביתו למכור ביטוח חיים. אלא בכל מקום ולכל אחד, ברחוב ובאוטובוס, אנשים שלעולם לא תפגוש בהם שנית, לכולם האר פניך. אין כאן כל השקעה לטווח כלשהו. כאשר אתה תחייך ותאיר להם פנים, הם אכן ירגישו טוב, ובודאי יראה על פניהם חיוך חוזר, אך אתה קנית בליבך עוד כוח של נתינה וחסד, נתת ללא כל מחשבה לקבל, אין תמורה מאחורי ההתנהגות הזו, אך היא מפתח לחיים שלווים וליחסים טובים בין בני האדם.

במקום נוסף הדגישו חכמים את ערך וחשיבות החיוך: ”…כחלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב”.

 

פשוטו של הפסוק עוסק בשפע הגדול שיהא בנחלת שבט יהודה – ריבוי יין וחלב. אך במדרש מופיע הסבר שונה: ”ולבן שיניים – גדול המלבין שיניו לחברו ממי שהשקהו חלב”. כלומר, אף שהמשקה חלב עשה עימו חסד ונתן לו משקה חשוב – חלב, זה שנתן – כלומר הראה לו את שיניו – חייך לקראתו – עדיף, ומתנתו – החיוך, חשובה יותר.

 

ללמדנו, כי החיוך – הפנים המאירות, חשיבותן היא לאין ערוך. הוא מעורר אצל הרואה שמחה ומחשבה שהוא רצוי ושמחים לקראתו. דבר זה יוצר אצלו תחושת ערך עצמי וביטחון פנימי להן זקוק כל אחד. ובגיל צעיר במיוחד חשובה תחושה זו, ולכן מומלץ מאוד להורים לקבל את הילדים בבואם הביתה בחיוך רחב ובגילויי וביטויי שמחה לקראתם, וכן בצאתם לביה”ס בבוקר או בצאתם מהבית, בכל פעם לשלוח אותם בסבר פנים מחייך, כדי ששמחה ושלווה פנימית ילוו אותם באשר ילכו.

כותבי קורותיו של הגאון ר’ ישראל מסלנט זצ”ל, הידוע כ”אבי תנועת המוסר”, מספרים שפעם בלכתו בערב יום כיפור לבית הכנסת עבר על פניו אדם שחרדת הדין היתה ניכרת מאוד על פניו, ובהיותו שקוע במחשבותיו, לא שם ליבו אל הגרי”ס ובני לוויתו. תהה הגרי”ס ואמר: ”פלוני חש חרדת הדין, יפה, אך מדוע עליו להראות לי פנים זועפות. עליו לקיים בליבו את מאמר החכם: ”החסיד צהלתו על פניו ואבלו בליבו”, ולקבל גם ערב יום הכיפורים כל אחד בסבר פנים יפות”.

ולסיום, יש כאן דבר נוסף. כידוע, אנו מחפשים תמיד עצות כדי לא להגיע למצב של ניסיון ובעירת היצר, כי אז קשה מאוד לעמוד ולא להיכשל. ועל כן אנו מקימים ”מקדמי ביטחון”, דוגמת איסור מוקצה בשבת שנועד להרחיק את האפשרות שאדם ידליק אש בשבת, ועל כן נגיעה בגפרור או כלי הבערה אחר. ובכך בכל הגדרים והסייגים של חכמים. אדם המאיר פניו לחברו ומחייך לקראתו, בודאי לא יוכל להתפתח דין ודברים שלילי וכעסני בין שניהם. וגם אם יש בפיו טענה כל שהיא בודאי שהיא תקטן או תעלם בכלל בראותו את החיוך השפוך על פניו.

לכן, הבה נאיר פנים, נחייך לכך אחד, ועל ידי זה תרבה בינינו אהבה ואחווה שלום ורעות.