ליצן? לא תמיד זה מצחיק!

אם היית מנסה להוכיח שאתה יותר חכם מאיזה אדם שנחשב ומקובל בעיני כולם כחכם, נו מילא. אבל להגיד שאתה יותר חכם מאדם כמוני, שאיני נחשב לכלום?

6 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

אם היית מנסה להוכיח שאתה יותר חכם
מאיזה אדם שנחשב ומקובל בעיני כולם
כחכם, נו מילא. אבל להגיד שאתה יותר
חכם מאדם כמוני, שאיני נחשב לכלום?

 

 
אנו ממשיכים בתיאור דרכי התם הקדוש, שהיה שמח במנעל המשולש שעשה למרות שכולם צחקו ממנו.
 
וְאֵצֶל הָעוֹלָם הָיָה לְלַעַג, וְהִשִּׂיגוּ תַּאֲוָתָם בּוֹ, שֶׁמָּצְאוּ מִמִּי לְהִתְלוֹצֵץ כִּרְצוֹנָם, כִּי הָיָה נִדְמֶה לִמְשֻׁגָּע…
 
מכאן אנו למדים שבני אדם הם בדרך כלל רחוקים מאוד מתמימות, ומי שהולך בדרכי התמימות, ששמח בחלקו ואינו רודף כמותם אחרי העולם הזה, נראה בעיניהם כמשוגע.
 
וְהָיוּ בָּאִים בְּנֵי-אָדָם, וְהִתְחִילוּ בְּכַוָּנָה לְדַבֵּר עִמּוֹ בִּשְׁבִיל לְהִתְלוֹצֵץ וְהָיָה אוֹתוֹ הַתָּם אוֹמֵר: רַק בְּלִי לֵיצָנוּת!…
 
רבי אברהם בן רב נחמן זצ"ל אמר, שבדורות אלו ירדה קליפה קשה לעולם, והיא קליפת הליצנות, וכבר אמרו חז"ל שליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. אדם הולך, שומע שיעורים, לומד מוסר וכו’, כל כולו בכיסופים, ברצונות טובים להיות כרצון ה’, והנה הוא שומע ליצנות אחת, והכל מתפוגג ונעלם – אין כבר כיסופים ורצונות, רק קרירות, התנגדות, ה’ ירחם. לכן מסוכן מאוד לשמוע רדיו, לקרוא עיתונים, כי הכל מלא בליצנות, ומי יודע מה ישמע ומה יראה שימחק לו לגמרי את כל יראת השמים שלו. לפי זה אפשר להבין כיצד קורה שאדם ירא שמים משנה לפתע את דרכו, מתקלקל וכו’, אין זה אלא משום ששמע ליצנות. על זה הפליג דוד המלך, עליו השלום, בשבחו של מי שלא ישב במושב לצים, כמו שכתוב: "אשרי האיש וגו’…ובמושב לצים לא ישב"!
 
צריכים להבדיל בין ליצנות לבין שמחה. ליצנות אינה שמחה כלל אלא עצבות ומרירות בלבד, והיא ההיפך הגמור מן האמת, כמו במעשה שלנו: התם הוא אדם ישר וטוב שאינו מזיק לאף אחד, יושב בפינה שלו, אז מדוע אתה צוחק עליו? האם הוא עשה לך משהו רע? הזיק למישהו? אלא, ברור שזה ההיפך מהיושר לצחוק מדברים טובים, מבני אדם טובים. וכי בגלל שאינך אוחז בדבר אתה צריך לצחוק מזה? לצחוק מהתורה, מהצדיקים? אפילו אם זה קשה לך, לפחות אל תלעג לזה.
 
כל צחוק וזלזול בדברים ישרים, בבני אדם, בערכים – זו ליצנות, וזאת הקליפה הקשה ביותר שיש בעולם, לכן צריכים להתרחק ממקום שמדברים בו ליצנות כמו מעבודה זרה. זו בדיוק דרכו של החכם שצחק על כולם, ובודאי אין זו שמחה כלל לעשות צחוק מאנשים, זאת רק גאווה.
 
דבר זה ניתן לראות הרבה פעמים בחברה, כאשר מחליטים ‘לרדת’ על אדם כלשהו, להפוך אותו קרבן לבדיחות ולצער אותו. אולם צריך להיזהר מזה מאוד – שיקבל האדם על עצמו לא לצחוק לעולם על חשבון זולתו, כמו שרבינו אמר, שיש שלושה תנאים לספר בדיחות:
 
1. שלא יהיה על חשבון מישהו אחר. 2. שלא יהיה ניבול פה. 3. שלא תכנס גאווה במי שמספר שהוא מצחיק וכו’.
 
ואמרו חז"ל: קָשָׁה לֵיצָנוּת, שֶׁתְּחִלָּתוֹ יִסּוּרִין וְסוֹפוֹ כְּלָיָה. כי בודאי מה שהאדם מתחיל בליצנות זה מראה שהוא נמצא בייסורים, ומרוב שרוצה לצאת מהדיכאון שלו הוא חושב שעל ידי שיצחק מאחרים תהיה לו שמחה, אבל מובן שזו לא הדרך, וייסוריו רק גוברים והוא מסיר מעצמו את השגחת ה’ ומקבל עונשים חמורים, עד שבא לידי כליה ר"ל.
 
וְתֵכֶף שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ בְּלִי לֵיצָנוּת, קִבֵּל דִּבְרֵיהֶם וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּם, כִּי יוֹתֵר לא הָיָה רוֹצֶה לְהַעֲמִיק לַחֲשׁב חָכְמוֹת, שֶׁגַּם זֶה בְּעַצְמוֹ לֵיצָנוּת, כִּי הָיָה אִישׁ תָּם…
 
ברגע שהתם הזהיר אותם להתרחק מליצנות – יותר לא חשב על זה, כי זו כבר לא הבעיה שלו, מכיוון שהוא הזהיר אותם. ומיד כשאמרו לו: בלי ליצנות. קיבל דבריהם ולא התחיל לחשוד שמא גם את זה הם אומרים מתוך ליצנות. כי גם להיכנס לחשדות כאלה, דבר זה בעצמו ליצנות, שהרי מתחיל לחשוב בערמומיות ובעקמומיות: אולי אינם מתכוונים באמת וכו’. לכן זה לא עניין אותו אם זה באמת או לא – הוא אמר מה שאמר, ואם השני משקר זה כבר לא העניין שלו.
 
ובודאי לא היה אכפת לו, לתם, כלל ממה שצוחקים עליו, וכל מה שהזהיר אותם הוא משום שאי אפשר לפתח שיחה עם מי שמדבר שקר, עם מי שמדבר מתוך ליצנות. וזה כלל גדול, כשמדברים עם אדם, אם רואים שהוא מדבר בליצנות צריכים מיד להזהיר אותו להפסיק, ואם הוא אומר שהוא מקבל על עצמו לדבר בלי ליצנות, אז אפשר להתחיל לדבר אתו.
 
וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה, שֶׁכַּוָּנָתָם לְלֵיצָנוּת, הָיָה אוֹמֵר: מַה יִּהְיֶה כְּשֶׁתִּהְיֶה חָכָם מִמֶּנִּי? הֲלא אֲזַי תִּהְיֶה שׁוֹטֶה, כִּי מָה אֲנִי נֶחֱשָׁב?! וּכְשֶׁתִּהְיֶה חָכָם מִמֶּנִּי, אַדְּרַבָּא, אֲזַי תִּהְיֶה שׁוֹטֶה!
 
אחרי שהזהיר אותם וראה שעדיין כוונתם לליצנות, ממילא הבין שאי אפשר לנהל שיחה עמם, ויכול היה פשוט לשתוק, אבל הוא החליט להעמיד אותם על מקומם, כדי להציל אותם ולהראות להם איפה הם מונחים: ‘זו השמחה שלכם? לצחוק על אחרים? אתם צריכים לחפש על מי לצחוק כדי לשמוח?’
 
וכך היה אומר: הבט. ראה איפה אתה אוחז. אתה הרי רוצה לצחוק ממני, לשמוח שאתה יותר טוב ממני, ולהראות שאתה יותר מוצלח ממני. ולפי דעתך אני משוגע, אז יוצא מכך שאתה יותר חכם ממשוגע, אז איזו מעלה יש בזה? אם היית מנסה להוכיח שאתה יותר חכם מאיזה אדם שנחשב ומקובל בעיני כולם כחכם, נו מילא – זו באמת הוכחה על חכמתך, אבל להגיד שאתה יותר חכם מאדם כמוני, שאיני נחשב לכלום? אדרבה זה מראה שאתה השוטה…
 
עתה חוזר הרבי לספר מעניין החכם שהחליט לחזור לעיר מולדתו ולהתחתן שם:
 
כָּל זֶה הָיָה דַּרְכֵי הַתָּם וְעַתָּה נַחֲזר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן:
 
בְּתוֹךְ כָּךְ נַעֲשָׂה רַעַשׁ, שֶׁהֶחָכָם הַנַּ"ל נוֹסֵעַ וּבָא לְכָאן בִּגְדֻלָּה וְחָכְמָה גְדוֹלָה, וְרָץ הַתָּם גַּם-כֵּן לִקְרָאתוֹ בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, וְהָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: תֵּן לִי מַהֵר הַיּוּפָּא; אֵלֵךְ לִקְרַאת חֲבֵרִי יְדִידִי לִרְאוֹתוֹ וְנָתְנָה לוֹ הַפֶּעלְץ, וְהָיָה רָץ לִקְרָאתוֹ. וְהֶחָכָם הָיָה נוֹסֵעַ בְּעֶגְלוֹת-צָב בִּגְדֻלָּה וּבָא לִקְרָאתוֹ הַתָּם הַזֶה וְהָיָה שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ בְּאַהֲבָה, בְּשִׂמְחָה: אָחִי חֲבִיבִי! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֱבִיאֲךָ, וַאֲנִי זוֹכֶה לִרְאוֹתְךָ!…
 
אנו רואים שהתם שמח בחברו שמחה גדולה. למרות שחברו נעשה עשיר גדול ובעל הצלחה גדולה, ואילו התם כולו מלא בחסרונות, אך זה לא מפריע לו לשמוח בו ובהצלחתו, ואין לו שום צרות עין או קנאה בהצלחתו ובמעמדו. זאת, משום שהתם אדם השמח בחלקו, לכן יש לו עין טובה על ההצלחה של השני, הוא אוהב את חברו באמת, והוא מברך אותו בלב שלם.
 
מובא בזוהר הקדוש (פרשת במדבר), שכאשר אדם מברך את חברו בלב שלם, הוא הראשון הזוכה לקבל את הברכות הללו שברך את חברו, אבל אם חס ושלום אין ליבו שלם והוא מברך אותו מן השפה אל החוץ, הוא נענש על כך.
 
ודע, שרק מי ששמח בחלקו באמת, רק הוא יכול לברך את חבריו בלב שלם בלי שום עקצוץ של קנאה, ומכיוון שבאמת טוב לו בנשמה, נשאר לו רק לשמוח שגם לחבר שלו טוב.
 
ומכיוון שלכל אדם יש מסלול מיוחד השייך לו, ואין שני בני אדם דומים בכל הדורות – אפילו ילדים מאותם הורים מאותו בית, כל אחד מהם עולם בפני עצמו ויש לו את הדרך והשליחות המיוחדת שלו – לכן אין לאדם להשוות את עצמו לשום אדם בעולם ולא את תנאי חייו ואת מצבו הרוחני וחומרי, וגם אין לקנא בשום אדם בעולם, כי כל אחד מקבל את תנאי החיים המתאימים לו לשליחות שלו.
 
וזה הכלל: אדם שמאמין שיש השגחה מדויקת עליו, הוא יודע שהכל טוב, והוא יודע שכל המציאות שלו מדויקת והוא שמח בחלקו, וממילא יש לו עין טובה ולב טוב לאחרים, כי טוב לו עם עצמו.
 
וְהֶחָכָם הַנַּ"ל גַּם כָּל הָעוֹלָם הָיָה בְּעֵינָיו כְּלא כַּנַּ"ל, מִכָּל- שֶׁכֵּן אִישׁ כָּזֶה, שֶׁנִּדְמֶה לִמְשֻׁגָע, אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן, מֵחֲמַת אַהֲבַת נְעוּרִים הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם הָיָה מְקָרְבוֹ, וְנָסַע עִמּוֹ לְתוֹךְ הָעִיר…
 
החכם שהגיע לכזו גדולה, עד שהוא מחזיק את עצמו שהוא הכי מוצלח בעולם, שהרי כל בני העולם בעיניו כלא, רואה את התם הזה שאפילו בעיני בני אדם רגילים הוא נדמה למשוגע, והנה התם רץ לקראתו ומדבר אתו! איזה בושות! אבל אף על פי כן הוא מקרב אותו, וזו נקודת הזכות שבזכותה הוא ינצל בסוף המעשה מידי המזיקים.
 
וְהַשְּׁנֵי בַּעֲלֵי-בָּתִּים הַנַּ"ל, אֲבִיהֶם שֶׁל אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים, מֵתוּ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהָיָה הֶחָכָם מְשׁוֹטֵט בַּמְּדִינוֹת, וְנִשְׁאֲרוּ הַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם וְהַתָּם, שֶׁהָיָה בִּמְקוֹמוֹ, נִכְנַס לְבֵית אָבִיו וִירָשׁוֹ, וְהֶחָכָם, שֶׁהָיָה בַּמְּדִינוֹת, לא הָיָה מִי לְקַבֵּל הַבַּיִת, וְנַעֲשָׂה כָּלֶה וְאָבוּד בֵּית הֶחָכָם, וְלא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּלוּם…
 
מה פירוש "נעשה וכלה ואבוד בית החכם"? וכי בית יכול ללכת לאיבוד? אלא הפירוש הוא, שבכל השוטטות של החכם התרחק מהדרך המקובלת, מכל חכמת החיים שצברו אבותיו ואבות אבותיו, מכל המסורת שעברה מדור לדור, וסמך רק על שכלו: אני יודע. אני מבין. רק מה שאני יכול להבין אני אעשה. עד שאני לא אבין אני לא אעשה. כמו שישנם הרבה בימינו, שמחזיקים עצמם שהם יותר חכמים מכל בני אדם שהיו בבריאה כולה, מכל מה שנהגו אבותיהם ואבות אבותיהם, וחושבים שהם יכולים בשכלם להחליט שאלו מנהגים חסרי פשר וכו’ ח"ו.
 
מההליכה בדרך זו האדם מאבד את כל הטוב והרוחניות, והמוסר וההשתלשלות של כל חכמת החיים, מה שלמדו ויגעו אבותיו והורישו ונטעו בו, כגון מידות טובות, הרגלים טובים, זכויות, סייגים וכו’.
 
לעומתו, התם נבנה על אדנים שבוססו ובוררו על ידי אבותיו ואבות אבותיו, בענייני מידות, יושר, דעת, וממילא ירש את "הבית", שמסמל את כל זה.
 
החכם רוצה להתחיל להמציא הכל מחדש, שהוא יחליט בשכל וביושר שלו, שכך וכך האמת וכו’, וזו כמובן טיפשות גדולה שאין כדוגמתה, שהרי גם חכם אמיתי בעל מידות טובות וסגולות מיוחדות, יקח לו מאות ואלפי שנים לבנות דרך סלולה כמו שסללו כל הדורות שלפניו, ואדם שמתחיל את דרכו מאפס בלי להתבסס גם על חכמת הדורות וידיעתם, ניסיונם וכו’ –  לעולם לא יגיע אל האמת.
 
גם בגשמיות, כל החכמה של הדורות האחרונים בנויה על כל מה שחקרו הקודמים להם, ואף שנראה שחכמי דורנו הם חכמים פי כמה וכמה מהחכמים הקודמים להם, על כל פנים הם לא היו מגיעים לכך בלי עמלם של הקודמים. למה הדבר דומה? לקופיף שעומד על ראשה של גורילה ענקית, והוא מצליח לראות מה שמעבר לחומה, והוא לועג לגורילה שאינה רואה, ואינו שם אל ליבו שהוא רואה רק בגלל שהוא עומד על ראשה.
 
כך בדורנו, בגשמיות – מה שממציאים המצאות בטכנולוגיות מדהימות וכו’ – אין זה בגלל שאנחנו כל כך חכמים, אלא הכל עומד ונבנה על העבודה של הדורות הקודמים. וברוחניות – אפילו מי שמשיג השגה רוחנית בחוש אמת ועין חודרת, זה הכל בכוח הדורות הקודמים, והוא לא יכול להתגאות בזה ולבטל את דברי הקודמים.
 
כי אי אפשר לגבש השקפה ודרך חיים בלי מה שגיבשו הקודמים. כל אחד צריך להתבונן בזה: וכי אני יותר חכם מהרמב"ם, ממר"ן יוסף קארו? מהתנאים והאמוראים, שהקטן שבהם יכול היה להחיות מתים וידע והבין שיחת חיות ועופות? ולמרות זאת הם לא זזו מהתורה ימין ושמאל! מי שיתבונן מעט בזה, וישליך את גאוותו ויחליט שהוא לא רוצה להבין כלום, יזכה לקיים את מה שכתוב ב’שולחן ערוך’ כמו כל אותם גאונים ואנשי רוח נשגבים.
 
ה’ יתברך יזכנו ללכת בדרכיו בתמימות ולקיים "לכי לך בעקבי הצאן", אמן סלה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה