לך בעקבות הרמז

מה קורה פה? ידעתי שאין דבר כזה
מקרה או טעות. קיבלתי מסר, אבל
לא ידעתי איך לפענח אותו. אני טיפוס
לוחם בדרך כלל, אבל הפחד הציף
אותי, ידעתי שמשהו קורה…

לך בעקבות הרמז, חלק 1

על השבועיים האחרונים, אני יכולה לומר שהם היו אחת התקופות האינטנסיביות ביותר בחיי. הכל החל כמה שבועות קודם לכן, כאשר אחד מנרות השבת שאני מדליקה עבור בנותיי כבה יותר מוקדם משאר הנרות.

בשבוע הראשון, בקושי הבחנתי בזה. בשבוע השני, הבחנתי והתחלתי להרגיש כאבים חדים של דאגה. בשבוע השלישי, אותו נר נכבה – ואני נכנסתי לפאניקה אמיתית.

מה קורה פה? ידעתי שאין דבר כזה מקרה או טעות, השם באופן ברור ניסה להעביר לי מסר – אבל לא היה לי מושג איך מפענחים אותו. אני טיפוס לוחם בדרך כלל, אבל כל הפחד המקפיא, שכנראה היה מונח שם בתוכי תמיד, פתאום קיבל פתח והחל להראות את פניו על פני השטח.

הבנתי שאני צריכה לעשות שש שעות התבודדות (תפילה אישית), שבסופה הגעתי למסקנה שאני צריכה להדליק את נרות השבת הללו עם שמן זית למאור, ולהתפלל ליד הנרות מספר דקות מלאות בכוונות על הבנות שלי.

קנינו כוסות לנרות, ובעלי מילא אותן בשמן. התפללתי לידם, ואחר כך תפסתי עמדת תצפית. לא הורדתי את העיניים מהם, ממש כמו נץ. הרגשתי מאוד מתוחה ולא כל כך נהניתי מאותה שבת, כי כל הזמן חיכיתי לראות מה יקרה. תודה לא-ל, זה עבר בשלום. הנרות דלקו עד לטיפה האחרונה של השמן בכוס.

שבוע אחרי, הפתיל, ששמים בנר כזה, כאילו נתקע בצד הימני והחל להראות סימני כיבוי הרבה לפני הזמן. שוב אחזה בי הפאניקה. התפללתי. והתפללתי. יצאתי מהסלון לכמה דקות והמשכתי להתפלל. ואיכשהו, תודה לא-ל, הנר הסתדר ודלק אפילו יותר זמן משאר הנרות.

אבל באותו זמן, הייתי מאוד מפוחדת. כל המחשבות האפלות והמפחידות החלו למלא את ראשי. מה השם מנסה לומר לי על הילדות שלי? באותו שבוע, בתי הבכורה הגיעה הביתה מבית הספר והתלוננה על כאבי ראש. לאורך כל החורף היא סבלה משפעות, הצטננות, כאבי בטן, כאבי עצמות, כאבים מכל מה שיכול לכאוב, אבל לא מכאבי ראש. אף פעם.

ניסיתי להירגע ולהרגיע אותה, אבל ביום שישי, פחדתי מאוד בשבילה ואמרתי להגיע כמה שיותר מהר הביתה כשהלימודים יסתיימו. הפחד המקפיא הזה פתאום תפס תאוצה, ונראה היה כי הוא אוחז במושכות…

היא חזרה הביתה, ואמרה לי שכואב לה… הראש. קרסתי מרוב דאגה. נכנסתי למיטה, רועדת ומפוחדת.

לא יכולתי להיות ליד הנרות שלי, גם לא ליד הבנות. הייתי במקום מאוד חשוך. אבל מהמקום הזה ידעתי שאני יכולה לצאת רק בעזרתו של השם.

ביום ראשון, לקחתי את הבת שלי לקופת חולים, והרופאה אמרה שאין בכלל מה לדאוג. זה יכול להיות משהו עם הסינוסים, או וירוס, או כל דבר אחר שלא מעורר דאגה בכלל.

הוקל לי מעט, אבל הפחד היה עדיין תקוע לי כמו עצם בגרון. אולי הרופאה טועה?

ביום שני, נסעתי לקבר רחל אימנו ועשיתי עוד שש שעות התבודדות. בשעה הראשונה, לא יכולתי להפסיק לבכות. כל כך פחדתי על הבת שלי. המתח היה נוראי, לא זוכרת שחוויתי דבר כזה בעבר. אבל בסוף ההתבודדות, השם הרגיע אותי מספיק כדי לתת לי את החלק הבא של הפאזל – למדי את הבנות שלך להתבודד, כך אמר לי.

אז ביום שלישי, הלכתי לחנות של ‘2 שקל’ וקניתי 30 פרסים שונים, אותם הכנסתי לקופסה – ‘קופסת הפרסים’, קראתי לה. אמרתי לבנות שלי, שבכל פעם שהן יתבודדו במשך 5 דקות הן יוכלו להושיט את ידן פנימה לקופסה ולהוציא ממנה פרס. הבכורה מאוד אהבה את הרעיון, ואפילו התבודדה במשך 50 דקות. הפעמיים הבאות של ההתבודדות שלהן הייתה ‘בקול רם’, כשהן הולכות בסלון מצד לצד. ואז השם הראה לי מה קורה באמת.

בתי הבכורה היא ילדה מתוקה, ומאוד רגישה. דברים שקורים לאנשים אחרים, או לה, נשארים עמוק בתוכה במשך ימים. היא נשמה גדולה, וכשהנשמה שלה נפגעת, זה משפיע על כל חלק בגופה.

התברר לי, שבמשך מספר חודשים, היא נאלצת להתמודד עם הקנטות ומצבים לא נעימים בבית הספר. צחקו על השיער שלה, על הבגדים שלה, על הגרביים שלה, ועל כך שאין לה טלוויזיה בבית. ברגע שהסכר התפרץ, הרבה דברים נוספים זרמו החוצה והציפו את פני השטח. בתי הקטנה, שבדרך כלל טיפוס קצת יותר חזק, אמרה לי שמקניטים אותה גם בהסעה לבית הספר, וכשאחותה הגדולה ניסתה להגן עליה, היא חטפה עוד יותר הקנטות ואפילו השפלות.

הגילוי הזה הוא לא ה"בול קליעה" במטרה. אי אפשר לעצור את זה רק בשיחה עם ההורים או המורים, כי לא מדובר רק במילים. זה מבטים, חיוכים לא נעימים, גיחוכים וסודות. אבל אם יש לך נשמה רגישה, הפגיעה תהיה עד לעומק, בלב ליבה של הנשמה.

זה הסביר לי את חוסר רצונן של הבנות, שלא יכולתי להבין עד לרגע הגילוי, ללכת לבית הספר. לא הבנתי למה הן ‘עייפות’ במהלך השבוע, ואילו בשבת הן קמות בשעה שש בבוקר מהמיטה. גם לא הבנתי למה הגדולה מגיעה עם ‘כאבים’ כל הזמן.

אך עדיין, לא ידעתי מה לעשות עם כל האינפורמציה הזאת. אז ביום רביעי, נסעתי לחברון, לקברי האבות, והתבודדתי שש שעות נוספות. התחננתי להשם שיראה לי מה הוא מנסה לומר לי. שיבהיר לי את התמונה.

היו אלו שש שעות מתישות ומלאות רגש, אבל הרבה דברים התבהרו והתבררו. כשאחד מהם היה ברור מאוד: עלינו למצוא בית ספר אחר, ומתאים יותר, לבנות. אבל הבעיה היא שבאזור מגורינו לא נמצא בית ספר כזה. אנחנו צריכים לעזוב.

סיפרת לבנות שלי על הרעיון של המעבר, ולאחר שהן התגברו על ההלם הראשוני הן התלהבו ממנו מאוד. ברגע שהבנתי עד כמה הן היו בודדות, ידעתי שזה הדבר הנכון ביותר שעלי לעשות. את הרעיון הזה הצגתי גם בפני בעלי, ואחרי כמה שעות התבודדות, גם הוא הבין שזהו הדבר הנכון שעלינו לעשות. כולנו היינו המומים ומופתעים, אבל גם ידענו, ומסיבות רבות, שהגיע הזמן שנעזוב.

אבל השאלה הייתה – לאן?…